היום (רביעי) פורסם כי ישראל הצליחה להשיב את גופתו וציודו רב-סמל זכריה באומל ז"ל והיא תובא לקבורה בישראל.
ז'ק נריה, לשעבר יועצו המדיני של ראש מהמשלה, יצחק רבין ז"ל, סיפר בספרו כיצד יאסר ערפאת הביא אליו את הדיסקית המקורית של באומל ז"ל בזמן פגישתו בטוניס.
להלן הקטע מהספר:
פרק 12: פגישתי עם ערפאת בתוניס
בתום הדיווח של האלוף אמנון ליפקין שחק על המפגש עם הפלסטינים בפריז, הזמין רבין ישיבה נוספת לקראת נסיעתי המתוכננת לפגישה עם ערפאת בתוניס. בהתייעצות זו נכחו הרמטכ"ל אהוד ברק, סגן הרמטכ"ל שחק, ראש השב"כ יעקב פרי, והמזכיר הצבאי דני יתום. ראש הממשלה שאל את הנוכחים מה דעתם על הפגישה. הוא הדגיש כי המטרה העיקרית שלה היא לקבל מערפאת מידע על נעדרי צה"ל מהקרב בסולטן יעקוב – מידע שהובטח לאחר פגישת ערפאת עם שלמה גור (עוזרו של יוסי ביילין) שבועיים קודם לכן. כששאלתי אם לשוחח עמו על התהליך המדיני, ענה ראש הממשלה: "אתה לא תנהל מו"מ עם ערפאת על שום דבר".
הקשיתי ושאלתי: "ואם הוא ישאל לדעתי, אתם מצפים ממני לשתוק?" ראש הממשלה התעקש וקבע שלא אנהל כל משא ומתן עם ערפאת.
שאלתי: "ומה לגבי המגורשים?" וראש הממשלה השיב: "את חמשת השמות שכבר אישרתי תיתן רק אם ערפאת ייתן לך משהו מצדו. שום דבר לפני כן".
עם הנחיות אלו יצאתי לדרך, מלוּוה בעמוס גלעד. לא היתה זו הפעם הראשונה שערפאת נועד עם ישראלים, אולם בעבר נערכו הפגישות בעידן של איסור מוחלט לקיים מגעים עם אש"ף. הן נעשו בהסתר ומתוך חשש פן ידלוף הדבר לעיתונות ויסבך את הממשלה. הפעם היתה הפגישה חוקית ובאישור ראש הממשלה. החשש היחיד היה שדבר הנסיעה ייוודע לעיתונות והיא תאבד את חשאיותה עוד בטרם יושגו סיכומים כלשהם.
בנמל התעופה בן-גוריון פגשנו באחמד טיבי שהחליט להצטרף אף הוא לנסיעה. כשהגענו לתחנת הביניים בציריך, נאלצנו להתעכב חצי שעה בדלפקי ההרשמה. דיילת הקרקע ביקשה לברר אם אנו כישראלים אכן יכולים לטוס לתוניסיה. לאחר שנעלמה עם הדרכונים שלנו, חזרה ואמרה: "זה בסדר. אתם יכולים לטוס לתוניס כי אתם נושאים דרכונים דיפלומטיים".
עיכוב נוסף נוצר בהגיענו לשדה התעופה בתוניסיה. נאלצנו להמתין בשדה כשעה, מאחר ולדברי השלטונות המקומיים הגיעו שמותינו כשהם משובשים. הפקידים בשדה התעקשו לקבל אישור רשמי לכניסתנו מדרג גבוה. הדבר נראה כמובן תמוה, משום שכבר חיכה לנו בשדה ליווי ביטחוני צמוד. מאוחר יותר התברר כי הסיבה האמיתית היתה אי-הכללתו של אחמד טיבי ברשימת המוזמנים לערפאת.
אחרי שעה קלה הגענו למלון הילטון בתוניס, שם המתין לנו ג'יבריל רג’וּבּ. בהיותנו יחד בחדרו של אחמד טיבי, צלצל הטלפון ועל הקו עיתונאי של סוכנות אי-פי שביקש לדבר עם "דר' ז'ק נריה". טיבי היה מבוהל והשיב: "מה פתאום? אין כאן אדם כזה…".
ג'יבריל רג’וּבּ, האחראי מטעם אש"ף לפעילות הצבאית בגדה, ליווה אותנו בביקור בתוניס מתוקף היותו יועצו הצבאי של ערפאת. הוא נטל את הטלפון וזיהה את העיתונאי, הזהירו לבל יפרסם את עובדת היותי בתוניס, ואמר לו בקול מאיים: "כדאי לך, זה לטובתך".
מאחר שידענו כי ערפאת נמצא בדנמרק וממילא לא ייפגש אתנו אלא בשעות הלילה המאוחרות או למחרת בבוקר, ניצלנו את הזמן לשיחות עם ג'יבריל רג’וּבּ, שישב 17 שנים בכלא וגורש מישראל במסגרת 'עסקת ג'יבריל'. הוא גילה כי הוא בקי בתולדות ישראל, קרא את כל הספרים על בן-גוריון ותרגם אפילו את ספרו של מנחם בגין 'המרד' מאנגלית לערבית.
ג'יבריל יצא מן המלון וחזר לעִתים תכופות. הוא היה מוטרד מתקרית שארעה באותו זמן ברפיח בין מפקד כוח פת"ח מקומי בשם בורדיני, לבין חיילי צה"ל. הוא ביקש שאתערב בנעשה מיד, כדי למנוע לדבריו אסון גדול. האירוע קרה למחרת מותו של מבוקש בשם אחמד אבו ריש, שנהרג בתקרית עם כוח צה"ל והחליט להסגיר עצמו שבוע קודם לכן על פי סיכומים בין אמנון ליפקין שחק למפקד גזרת עזה, מוחמד דחלאן.
ארגון פת"ח לא היה יכול לסבול שני אירועים רצופים בהם אנשי פת"ח נהרגים בתקריות-אש עם צה"ל. מאוחר יותר אמר לנו ראש הממשלה כי היו אלה מבצעים יזומים של צה"ל, שבוצעו בניגוד לדעתו. בהתפרצות זעם יוצאת-דופן אמר אז ראש הממשלה: "מזה? מלחמה נגד אנשי הפת"ח? עכשיו? ועוד מבצעים יזומים?" הוא פנה אל מזכירו הצבאי וביקשו ליצור קשר עם הרמטכ"ל ולהודיע לו כי מעתה יאושר כל מבצע על-ידי ראש הממשלה בלבד.
כאמור, "השטח" בער וג'יבריל רג'וּבּ ביקש שנעשה משהו מיד. הצעתי לדבר עם סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק. בטרם הספקתי לספר לשחק על בורדיני ולהזהירו לבל ייהרג, הודיע לי סגן הרמטכ"ל כי האיש נתפס חי. לטענתו נולד האירוע בעקבות זריקת רימון על כוח צה"ל, ואילו במקרה של אבו ריש מדובר בשני אחים חברי פת"ח שהצטרפו לחמאס וירו לעבר כוח רכוב של צה"ל. אבו ריש נשא אקדח ונהרג בחילופי האש. אנשי הפת"ח טענו כי חוסל לאחר שהזדהה.
החלטתי לאפשר לג'יבריל רג’וּבּ לשוחח עם סגן הרמטכ"ל. הוא התרגש מאוד ונרגע מהסבריו, גם אם לא האמין לכל מילה שנאמרה לו. הכבוד שנפל בחלקו סיפק את מבוקשו. בשיחה זו ניתן גם לראשונה מעמד ייחודי למגורש לשעבר, שזכה להכרת הממסד למרות שישב שנים בכלא הישראלי.
בתום השיחה עם שחק הזמין אותנו ג'יבריל לארוחת-ערב במסעדת אבו-נואס שבתוניס. להפתעתנו נכנסה מיד אחרינו קבוצה של מנהיגים פלסטינים ממזרח-ירושלים, וביניהם פייסל חוסייני וזיאד אבו-זיאד. ג'יבריל ניגש אליהם, ובטון סמכותי ביקשם לעזוב את המקום מיד על מנת שלא להפריע לשיחתנו. היה ברור כבר לכולם שנציגו של ראש הממשלה הגיע לשיחה עם ערפאת. בתום ארוחה דשנה חזרנו למלון והִמתנו לאות מיאסר ערפאת.
בשעה אחת אחר חצות צלצל הטלפון בחדרי. מן הצד השני נשמע ג'יבריל רג’וּבּ שאמר: "היו"ר מחכה לכם".
לערפאת לא היה מושג מה עמד מאחורי היוזמה להיפגש עמו. עוזריו ניסו לברר זאת בתקווה לדלות הגמשה כלשהי מצד ראש הממשלה, אך כול ששמעו היה שבאתי לברר מה עלה בגורל ההבטחה של ערפאת לראש הממשלה ביחס למידע על נעדרי צה"ל מקרב סולטן יעקוב. היה זה מפגשי השני עם יאסר ערפאת מאז החלפנו משפטים ספורים בקהיר ב-6 באוקטובר 1993, בפגישתו עם ראש הממשלה. הפגישה בתוניס היתה עבורי מבחן לכוונותיו. רציתי לבחון אם אכן אותם יחסי חיבה שנוצרו ביננו בקהיר, ישפיעו על שיחתנו. כשישבתי מולו עכשיו, חשתי אחריות גדולה. עמוס גלעד היה לצדי ולחץ עליי כל הזמן להפגין תקיפות ולהבהיר ליו"ר אש"ף כי אנו מצפים ממנו לכבד את הבטחתו לראש הממשלה. הפגישה התנהלה בלי התרגשות מיוחדת. למען האמת, הערכתי כי אחזור לירושלים בידיים ריקות. ההערכה של ראש הממשלה (ושל עמוס גלעד) היתה כי ערפאת לא ייתן דבר. ראש הממשלה אף שאל ממש ברגע האחרון אם החלטתנו לצאת לתוניס נבונה ואם לא עדיף לוותר לאור המידע שהגיע לידינו בדבר אי-יכולתו של ערפאת לספק לנו מידע מדויק בדבר מקום קבורתם של חיילי צה"ל במחנה הפליטים ירמוכ שליד דמשק, מחשש שהסורים יחשפו את סוכניו.
שלא כהרגלו לא היה ערפאת רכון אל שולחן העבודה שלו, שמאחוריו התנוססה תמונת-ענק צבעונית של כיפת הסלע. הוא בחר הפעם להתיישב משמאלי ובכך אותת כי הפגישה ידידותית ולא פורמלית. עם תחילת השיחה ובעת חילופי הברכות התבוננתי במשרד היטב. הוא נראה פשוט. על הקירות היו פוסטרים של חללי אש"ף, תמונה ענקית של ערפאת יוצא ממכוניתו ומחזיק בידו של אבו ג'יהאד – סגנו שחוסל ב-16 באפריל 1988 ליד תוניס במבצע של סיירת מטכ"ל ושייטת 13.
בצד היו מונחות מזכרות הקשורות לירושלים, סיסמאות כמו "מאבק עד הניצחון" ודגלוני ארגונים ומוסדות פלסטיניים. שולחן העבודה היה עמוס לעייפה באי-סדר מופתי ומאחוריו ישבו ד"ר אחמד טיבי וג'יבריל רג’וּבּ.
פתחתי בכך שראש הממשלה מוסר לו דרישת-שלום חמה ומייחל להגיע להסכם במהרה. שאלתי מה להערכתו יקרה ב- 13בדצמבר, וערפאת ענה: "זה תלוי בכם. ידכם על העליונה". ניסיתי להבין אם הוא מתכוון לגרום משבר נוסף ואם הוא רומז כי במשא ומתן הזה אנו זקוקים לעצבים חזקים. אמרתי שאין צורך להתרגש ולכעוס כל אימת שנתקלים בקשיים שלכאורה אינם ניתנים לפתרון.
בתום דברי הנימוסין אמרתי לערפאת כי מטרת הפגישה היא לממש את הבטחתו לראש הממשלה בעניין נעדרי צה"ל בסולטן יעקוב. הזכרתי לו כי רק לפני שלושה שבועות הוא נועד כאן, בתוניס, עם משלחת בראשות עוזרו של ביילין, שלמה גור. גם עמוס גלעד היה בפגישה ההיא. הדגשתי כי כבר אז הבטיח לספק לנו מידע נוסף ביחס למקום קבורתם של החיילים. חזרתי על כך שלוש או ארבע לפעמים, אך כנראה לא נשמעתי די תקיף לטעמו של עמוס גלעד, שהתפרץ לעבר ערפאת: "אתה הבטחת זאת לראש הממשלה אישית. זו מילת הכבוד שלך!" ערפאת נרתע מטון דיבורו, ומיד אמרתי כי אם ברצונו לבנות יחסי אמון עם ראש הממשלה, כדאי לו לממש את הבטחתו. הזכרתי כי כבר במפגש הראשון בקהיר, ב-6 באוקטובר 1993, הוא הבטיח לרבין לעזור בכך ללא קשר למו"מ. הבהרתי כי מדובר "במעשה הומני ממדרגה ראשונה ושאין צורך לספר לו על סבלן של משפחות שאינן יודעות מה עלה בגורל בניהן". ביקשתי גם מד"ר טיבי שיספר ליו"ר מה הוא יודע על כך. טיבי סיפר לערפאת כי אמו של אחד מחללי צה"ל מאיימת להעלות את עצמה באש מול משרד ראש הממשלה. פניתי אל ערפאת: "האם נוכל להניח שיקרה מעשה ייאוש שכזה? כך היית רוצה שנפתור את הבעיה? זה היחס הראוי למשפחות שכולות?"
ערפאת השיב בהסברים ארוכים ומפותלים, ובהזדמנות זו קילל את נזאר עמאר שסיפר כשבוע קודם לכן לעיתונאים על מקום קבורתם של החיילים הישראלים. ערפאת אמר: "בגלל השלומיאל הזה השתבשו העניינים. איני יודע אם התבטאויותיו הן פרי של טמטום או מעבר לכך. הוא נתון כרגע תחת חקירה. הוא הרס הכול. הסורים מחכים להזדמנות לנגח אותי, ועכשיו הם עלולים לגלות ערנות-יתר בנושא עדין זה ולהפריע לאנשיי לפעול". ערפאת גילה לנו אפילו סוד קטן: "האיש שלי בדמשק אינו יכול להגיע ישירות לתוניס. אם יגיע הנה, ייחשף לעיני הסורים. לכן, כאשר אבקר בירדן בשבוע הבא אבקשו להגיע לעמאן. הנסיעה לירדן לא תעורר חשד אצל הסורים, וכך אוכל לקבל את הפרטים החשובים. אני מבטיח לכם. זהו Parole D'honneur (מילת-כבוד) שלי לכבוד ראש הממשלה יצחק רבין". הוא הוסיף כי לפי המידע שבידיו, הנווט רון ארד חי ומוחזק בלבנון.
השיחה היתה שוטפת וקולחת והתנהלה בערבית ובאנגלית, עם מושגים אחדים בצרפתית. בין לבין התקשר אליו פארוק קדומי וערפאת שוחח עִמו להפתעתי באנגלית – אולי כדי להרשים אותנו ולהזכיר כי קדומי הוא "שר החוץ" של הפלסטינים, וכי עם שר חוץ יש לדבר בשפתו של שייקספיר…
לא הרפיתי בנושא הנעדרים. שבתי ודרשתי כי יטיל את כל כובד משקלו בנקודה זו אם ברצונו לחזק את האמון בינו לבין ראש הממשלה. באותו הקשר אמרתי כי אנו יודעים שהם מחזיקים בידיהם חפצים של החיילים הנעדרים וכי ידוע לנו בוודאות על הדיסקית של זכריה באומל. ערפאת ענה כי יראה מה יוכל לעשות בנדון, והוסיף: "אם ניתן לעשות משהו עד מחר, בטרם תעזבו, נשמח לסייע".
בנקודה זו עברנו לנושא המדיני. הבהרתי באריכות את הדרך שעברנו מאז החתימה על הסכם העקרונות, והתמקדתי בסלעי המחלוקת המרכזיים. אמרתי שלא מובנת התעקשותו בסוגיית אזור יריחו, שהרי ממילא לכשתקום המועצה-הרשות הפלסטינית הנבחרת, תתפרס סמכותה על פני כל הגדה. בנקודה זו התוודה ערפאת כי לא היה חותם על ההסכם בוושינגטון אם לא היו מבטיחים לו את יריחו ואת הגשרים.
הקשיתי: "אם כן, אתה רוצה לקבל גם את יריחו ושלושת הגשרים? איני מבין. גשר עבדאללה הרוס לחלוטין, ובדאמיה עוברות רק סחורות; למה לך כל אלה?"
ערפאת חייך: "אינך מבין. אני לא מדבר על שלושת הגשרים המחוברים בשלושה כבישים ליריחו. אני מתכוון לכל הרצף הטריטוריאלי מדאמיה בצפון ועד גשר עבדאללה בדרום. אני גם מעוניין ב"חלון" לים המלח, ובמערב עד הקרנטל" ( המנזר היווני-אורתודוקסי השוכן על מצוק ממערב ליריחו. ז'.נ.).
"הקרנטל?” התפלאתי. הוא חייך: "כן. שם נציב את האנטנות שלכם ושלי. כיצד אתה חושב שאשלוט על השטח?"
הבנתי שעליתי על מוקש גדול. כעת הבנתי את שורשי גישתו של נביל שעת' במשא ומתן. רציתי להיות בטוח שאין כאן אי-הבנות וביקשתי מערפאת לפרט את עמדתו בסוגיית גודל אזור יריחו, שכן היתה זו הפעם הראשונה ששמעתי אותה בבהירות כזו.
ערפאת לא היסס. הוא סיפר כי לא היה חותם על הצהרת העקרונות אלמלא היה משוכנע שהגשרים על הירדן ויריחו יהיו בשליטתו. "בחודש מארס האחרון, כאשר נפגש ראש הממשלה רבין עם הנשיא מוּבּארכּ, העברתי מפה ובה הוגדר אזור יריחו כ'נפת יריחו'. רבין דחה את המפה וקבע כי אינו מוכן להתייחס להצעה. אבל באוסלו, כשעלה הנושא על הפרק, ביקשתי שוב לבחון את הצעתי. נאמר לי – ועל כך יש פרוטוקולים שנשלחו אליי חתומים על-ידי שני אנשים שלי – שהישראלים אומרים כי נפת יריחו לא באה בחשבון משום שהיא קרובה לירושלים, בית-סחור וכו'. טוב, לא רציתי לסבך את העניין והסכמתי לרדת בגבול המערבי ולהסתפק בדיר אל קרנטל. תשאל את זינגר. הוא היה שם. תשאלו את הולסט (שר החוץ הנורבגי), תבדקו ותראו".
דבריו, שהיו כה בהירים, העלו בלבי ספקות גדולים יותר ביחס להסכם אוסלו. שוב התברר כי זה היה הסכם מלא בחורים גדולים, ושהדרך היחידה להגיע לאותו הסכם, היתה "למרוח" את הפערים בפשרות מילוליות שכל אחד יוכל לפרש כטוב בעיניו; ערפאת חזר להתייחס לגשר עבדאללה: "ז'ק, אתה הרי יודע שניתן לשקם את הגשר הזה ביום אחד. אעשה זאת עם הציוד שלכם. אתה יודע שאני מהנדס במקצועי. הייתי מהנדס בצבא המצרי!"
אמרתי שלא באתי לשאת ולתת עמו אלא רק להקשיב לדבריו ואעביר אותם לראש הממשלה בצורה הברורה והמהימנה ביותר.
ערפאת אמר שהוא יודע כי "שר החוץ שמעון פרס הוא פוליטיקאי מנוסה, אבל ראש הממשלה רבין הוא איש צבא ואיש כבוד שמכבד את מילתו". הוא ביקש שוב שאבדוק ברשומות, ואוודא כי דבריו מדויקים. הוא העיר: "אני מבין מדוע אתם מהססים. אתם סגרתם דברים עם הירדנים. אתם לא מבינים שתצטרכו לחיות אתנו ולא עם הירדנים. הדו-קיום חייב להיות רק בינינו. אל תאפשרו לירדנים לגבור עליי".
הבנתי כי זהו הדבר שמדאיג אותו יותר מכול, הבטתי לעיניו ואמרתי: "אני אומר לך במפורש כי אין הסכם עם ירדן. אין הסכם. אני חוזר ואומר לך שאין כל הסכם עם ירדן לגבי השטחים שאמורים להימסר לרשות".
הזמן חלף מבלי שהרגשנו בכך והשעה היתה כבר כמעט ארבע לפנות בוקר. ביקשתי רשות לפרוש, ואז הוכנס צלם להנציח את המעמד. נפרדנו בנועם, ובדרכי החוצה פניתי אל ערפאת שוב ואמרתי: "עשה בבקשה מאמץ בעניין הנעדרים. זה חשוב ליחסים בינך לבין רבין".
ערפאת השיב בקול רפה: "אשתדל. אראה מה ניתן לעשות".
למחרת בבוקר, ה-30 בדצמבר 1993, ירדתי עם אחמד טיבי לארוחת הבוקר ובמהלך הארוחה קראו לי לטלפון. שלחתי את טיבי במקומי. לאחר מכן עלינו לחדרים לארוז וראיתי שבחדרו של טיבי יושב ג'יבריל רג'וּבּ כשחיוך רחב על שפתיו. הוא שלף מכיסו מעטפת פלסטיק שקופה ושאל אותי: "זה מה שאתם רוצים?" הוא אחז בידו דיסקית, או ליתר דיוק: חצי דיסקית תלויה על שרוך ירוק. על הדיסקית היה כתוב 'זכריה באומל' ומספר אישי.
רג’וּבּ ביקש שנקרא לעמוס גלעד על מנת לוודא שהמספר הוא אכן מספרו של באומל. כשגלעד הגיע שאל אותו ג'יבריל: "אתה מכיר את מספרו האישי של זכריה באומל?" להפתעתי השיב עמוס גלעד בשלילה. שאלתי: "איך זה יכול להיות? לא הבאת את זה אתך?" נבוך ענה גלעד בשלילה.
רג’וּבּ שלף שוב את הדיסקית והעבירה לעמוס גלעד. הוא בחן אותה מכל עבר ואני יצאתי למרפסת לשאוף אוויר. במוחי חלפו מחשבות ממחשבות שונות. הייתכן כי חלפו 11 שנים מאז האירוע הטרגי? איך ייתכן שהם החזיקו בדיסקית עד היום? והנה, באדישות מלווה בחצי חיוך סרקסטי הם מראים לי אותה כאילו מדובר בכרטיס למשחק כדורגל? אכזריות המעמד והציניות שאפיינה אותו גרמו לי חלחלה. שאלתי את עצמי איך זה שכל השנים הם לא החזירו את הדיסקית? והנה, עתה, לאחר המפגש המיוחד הזה עם ערפאת בתוניס, כדי לרצות את ראש הממשלה רבין, או כדי להראות כי הוא מכבד את הבטחתו, ניאות ערפאת למסור את הדיסקית האבודה של חייל ישראלי בודד שנפל בקרב?
שבתי לחדר ואמרתי לג'יבריל רג’וּבּ: "טוב, עכשיו תן לי את הדיסקית".
הוא סירב בתוקף בטענה שטרם קיבל את הסכמתו של הבוס. פניתי אליו בטון כמעט מאיים: "ג'יבריל, אל תשחק אתי במשחקי ילדים! כך לא מתנהגים! זה לא ייגמר טוב"! הוא קם ממקומו, החזיר את הדיסקית לכיסו ואמר כי הוא ישוב בעוד 10 דקות… ואז חזר מחייך ואמר: "זה בסדר. היו"ר מסכים שאתן לך את הדיסקית". לקחתי אותה מיד, מסרתי אותה לעמוס גלעד והשבעתי אותו: "שמור עליה היטב. כל חמש דקות אשאל אותך אם היא עדיין בכיסך!"
ביקשתי מטיבי להשיג את ערפאת בטלפון. למרות שהיה בישיבה, הוא הרים את השפופרת וניאות לדבר עמי. הודיתי לו על הדיסקית ואמרתי כי זהו אמנם צעד קטן, אך משמעותי מאוד למערכת היחסים העתידית בינו לבין יצחק רבין, וכדאי שלצעד זה יהיה המשך מהיר. ערפאת הבטיח לעשות כמיטב יכולתו ובירך אותי בדרך צלחה.
כשאנו מצוידים בדיסקית נסענו לשדה התעופה. ביקשתי מעמוס גלעד להצטרף אליי לנסיעה לבריסל, על מנת לדווח לראש הממשלה, שהיה שם בביקור רשמי. רציתי שיהיה נוכח כדי שאיש לא יבוא ויטען: "אולי לא שמעת טוב? כנראה שערפאת 'עבד' עליך", וכדומה, במיוחד בקשר לדבריו בנושא יריחו. לפני שעלינו לטיסת לופטהנזה לבריסל ישבנו עם ג'יבריל ר'גובּ בקפטריה של שדה התעופה. השיחה היתה כה מרתקת עד ששכחנו את הטיסה. לפתע הדהדו שמותינו בכל רחבי נמל התעופה של תוניס: "קריאה אחרונה למר ז'ק ולמר עמוס, אנא התייצבו מיד לעלייה למטוס"… כמעט שהחמצנו את הטיסה, למרות שג'יבריל הבטיח לנו שהטייס לא היה מעז להמריא בלעדינו…
הטיסה לאירופה היתה רצופה תלאות. אותו יום פקדה מכת קור את מערב אירופה, ושלג כיסה את כל שדות התעופה. כשנחתנו בפרנקפורט לחניית ביניים, התברר כי שדה התעופה של בריסל סגור ומסוגר. החלטתנו להגיע לשם ברכבת ובדרך תהינו: אם שדה התעופה של בריסל סגור בפנינו, הוא סגור בהכרח גם בפני מטוס חיל האוויר שמביא את ראש הממשלה ואת כל פמלייתו. עוד אנו מתקשרים לברר היכן נמצא ראש הממשלה, נגנב התיק שלי… היינו בהלם. למזלנו לא היתה הדיסקית של באומל בתוכו. היו בו רק מתנות אחדות ומשקפי הקריאה שלי. בתיק של עמוס גלעד היתה הדיסקית של באומל ודו"ח מפורט על פגישתנו עם ערפאת בתוניס.
לאחר מסע מייגע של יותר מחמש שעות ברכבת, הגענו סוף סוף לבריסל. בירת אירופה היתה משותקת לחלוטין. ניסינו לשווא לעצור מונית, ובלית ברירה ירדנו לרכבת התחתית. יצאנו מתחנה מרוחקת חצי קילומטר מן המלון בו אמור היה ראש הממשלה להשתכן. צעדנו על השלג בכפור מקפיא והגענו למלון תשושים מאוד. השעה היתה כבר אחרי חצות, אך ראש הממשלה טרם הגיע למלון. הוא הגיע רק לקראת אחת בלילה ומיד התכנסנו בחדרו עם דני יתום, שמעון שבס ואיתן הבר. השאלה הראשונה שהפנה אלינו ראש הממשלה היתה: כיצד דלפה הידיעה על נסיעתנו לתוניס? השבתי כי איני יודע, אבל סיפרתי שעם הגיענו למלון בתוניס צלצל לחדרי כתב הסוכנות האמריקאית A.P.וביקש לשוחח עמי. ראש הממשלה שמע את ההסבר בפנים חתומות.
עמוס גלעד שלף את הדיסקית והעבירה לראש הממשלה. רבין התבונן בה, הפך והפך בה, הניחה על השולחן, נאנח ואמר: "נו, טוב”.
הדיסקית עברה מיד ליד וחזרה לבסוף לידי גלעד שאמר: "מחר אטוס לארץ. צריך לסכם מי ייתן אותה למשפחה. נצטרך גם לבדוק אותה..”.. כשדני יתום שמע את הספק המרומז, הוא העלה את ההשערה שהדיסקית מזויפת, משום שנראתה חדשה מדי והשבר בו נחצתה נראה טרי. עוד בתוניס שאלתי את ג'יבריל מדוע היא חצויה, והוא, כמי שמתמצא היטב ב"פקודות מטכ"ל", הסביר כי כשחייל נופל שוברים את הדיסקית המקווקוות לשניים. ג'יבריל גם הראה לי פתק בערבית, בו נרשמו פרטי הדיסקית בידי החייל הפלסטיני שאסף אותה מגופת החלל. אמרתי לדני יתום שהתיאוריה שלו כאילו הדיסקית שהבאנו מזויפת, אינה תואמת את המציאות ואף מזיקה להמשך השיחות וליחסי האמון עם ערפאת. לא יעלה על הדעת שערפאת יעביר לרבין דיסקית מזויפת, שהרי ידע כי הדבר יתגלה בקלות בבדיקות מעבדה, ואז הנזק שיצמח לו מכך יהיה עצום. דני יתום התעקש:" מה שאני טוען הוא שצריך לבדוק את הדיסקית כדי לא לתת פתח לאפשרות כזאת". ואכן, הדיסקית נשלחה למעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל והסתבר שהיא אותנטית.
גוללתי בפני ראש הממשלה את השתלשלות האירועים ובמיוחד התעכבתי על דברי יאסר ערפאת על השליטה באזור יריחו. התחלתי לספר את הרקע והזכרתי את פרשת אבו ריש ובורדיני. לפתע התפרץ ראש הממשלה "לצאת למלחמה עכשיו, כאשר אנו מדברים עם ערפאת, למבצע יזום נגד הפת"ח
בנושא אזור יריחו, כפי שצויר בפי ערפאת בשיחתנו בתוניס, שוב יצא קצפו של רבין. הוא לא האמין למשמע אוזניו. ביקשתי מעמוס גלעד, שהיה עד לשיחה, לאשר את דבריי והוא עשה זאת בבהירות רבה.
שעה שלמה דנּו בסוגיית 'אזור יריחו'. ראש הממשלה היה נסער. הטרידה אותו הלוגיקה שמאחורי דברי ערפאת. הוא הביע חרדה שמא דבריו של זה מבוססים על הבטחות ישראליות כתובות. סוכם כי לא נדווח על כך לאיש בטרם נבדוק את הנושא ביסודיות ונברר זאת עם יואל זינגר. ראש הממשלה הזהיר אותנו לבל נדליף את העניין.
לקראת סוף הישיבה הודעתי כי מנהיגי אש"ף מעוניינים לפרסם את עניין הדיסקית מטעמי כבוד ואמינות, וכי סיכמתי עמם כי הדבר יתפרסם אך ורק בהסכמתו של ראש הממשלה. רבין התעניין בגורל המגורשים. עניתי כי כאשר קיבלתי את הדיסקית קראתי את שמות חמשת המגורשים, והרשימה עוררה גיחוך אצל ג'יבריל רג'וּבּ. "זה לא בדיוק מה שהם שציפו", הוספתי.
סוכם גם כי עם בוקר יתקשר ראש הממשלה אל משפחת באומל ויודיע לה על קבלת הדיסקית. השעה היתה מאוחרת מאוד וראש הממשלה ביקש להיפרד ולישון. יצאנו את החדר והלכנו לחדרו של איתן הבר עם שמעון שבס ודני יתום, כדי להמשיך ולדון בעניין יריחו. הצגנו לעצמנו שאלות לגבי אמינות הדיווחים שהגיעו מאוסלו על-ידי אנשי פרס. היו לנו תהיות רבות לגבי הסיכומים שהושגו שם. נזכרנו כי ראש הממשלה ביקש מגורם במשרד החוץ הצעה לנוסח הסכם-שלום עם ירדן. כעבור 48 שעות הוא קיבל נוסח שהסתבר בדיעבד שהועתק מילה במילה ממסמך שהכין בזמנו אליקים רובינשטיין. למותר לציין כי לא טרח לספר לראש הממשלה כי מדובר במסמך שרובינשטיין חיבר. הדבר נודע לראש הממשלה רק לאחר שעמוס גלעד סיפר על כך למזכיר הממשלה. עם היוודע הדבר נכנס אליקים רובינשטיין לחדרו של רבין וסיפר לו בזעם רב את האמת וכי המסמך שחיבר הוא זה שהוצג כביכול כפרי-עבודתו של משרד החוץ. אנשים שמכירים את רובינשטיין אינם זוכרים שראו אותו זועם כך אי פעם.
למחרת בבוקר שוחח ראש הממשלה בטלפון עם משפחת באומל. איתן הבר עמד לצדו והקליט את השיחה. מאוחר יותר העביר הבר קטע מן ההקלטה ל'קול ישראל' והדבר עורר את זעמו של ראש הממשלה.
מאז שובי מתוניס מצאתי אווירה מתוחה ואף מחושמלת בסביבתו של ראש הממשלה. התברר כי יום קודם לכן פִרסמה נחמה דואק בעתון 'ידיעות אחרונות' ידיעה לפיה הייתי אמור למסור לערפאת איגרת ובה הסכמה של ישראל לכל מיני מחוות, בין היתר הסכמה להִמנון לאומי פלסטיני, לדגל פלסטיני, להקמת משטרה פלסטינית ועוד מחוות מוזרות מסוג זה. ברור כי גם הדלפת דְבר נסיעתי לתוניס ופגישתי עם ערפאת עוררו את חמתו של ראש הממשלה. הרגשתי בהחלט את המתח והעצבנות. הצטערתי שזאת האווירה שחיכתה לי וכי הפגישה שהיתה מתוכננת עם פארוק קדומי בניו-יורק בוטלה ברגע האחרון.
ראש הממשלה אמר לי שלאחר השיחה עם ערפאת בתוניס, אין טעם בפגישה עם קדומי. על כן, במקום לשוב מיד לישראל, חשבתי כי מוטב שאמתין 24 שעות ואשוב במטוסו של ראש הממשלה. כך ייחסך כסף לקופה המדינה ואני אנצל את שהותי בקרבתו כדי לטכס עצה לגבי המהלכים הבאים. בדיעבד הסתבר לי כי היתה זו החלטה מוטעית.
דבר החזרת הדיסקית תפס כותרות וזכה להד נרחב. למחרת בבוקר התפרסם מקצת מן הדיווח שמסרתי על הפגישה עם ערפאת בכותרת ראשית ב'ידיעות אחרונות'. חשדו בי כי אני המדליף, כי הכרתי את הכתב המדיני של העיתון, שמעון שיפר, עוד מימי שירותנו בצנזורה הצבאית ב'בית סוקולוב' בתחילת שנות ה-70. כל הכחשותיי לא הועילו והיה נוח להצביע דווקא עליי כמי שהדליף את העניין. הפרסום עורר זעם, ובפרט החלק הבלעדי שנטלתי בהחזרת הדיסקית. בשיחה שהיתה לי לאחר מכן עם שיפר, הוא אמר: "מה אני יכול לעשות? יכולתי לכתוב הרבה שטויות, אבל אתה הבאת את הדיסקית. תתרגל לזה".
בבוקר ה-1 דצמבר 1993, בטרם הספקתי להגיד "בוקר טוב" לשמעון שבס, שמעתי אותו צועק: "אתה רואה מה שקורה? כל הסיפור ב'ידיעות'. הם פרסמו כותרת על הבנה בין רבין לערפאת לדחיית המו"מ לאחר ה-13 בדצמבר". אמרתי לו: "שבס, אני לא יודע מה כל העניין. היו אצל ראש הממשלה חמישה אנשים. אני הראשון שמוכן לעבור בדיקת פוליגרף. מזמין את כולם לבדיקה היום ונראה מי מדליף".
בשעות אחר הצהריים פנתה אליי לינדה, היועצת לענייני עיתונות, ושאלה אם ברצוני להתראיין לטלוויזיה. אמרתי שאיני מעוניין. היא ציינה כי שאלה על כך את איתן הבר והוא אינו רואה כל מניעה שאתראיין. אף על פי כן שאלתי לעצתו של שמעון שבס והוא המליץ שלא איענה לבקשה. אולם בדרכנו אל הפרלמנט האירופי בבריסל, שם אמור היה ראש הממשלה לנאום, ארבו כבר כתבים וצלמים בפתח המעלית. לאחר שאלות חוזרות ונשנות, נאלצתי להשיב ביחס לתחושתי עם קבלת הדיסקית מערפאת. באותו רגע ממש יצא ראש הממשלה מן המעלית. ממבטו הבנתי כי אינו מאושר כלל מכך שזרקורי הטלוויזיה מופנים אליי, אך הוא לא אמר דבר. איתן הבר שהיה לצדו, לחש באוזני כי טעיתי בכך שעניתי לשאלות הכתבים.
בטרם יצאנו לארוחת הערב, פגשתי במסדרון את ראש הממשלה. הוא שאל אם ברצוני לשתות עמו כוסית. השבתי בחיוב ואמרתי כי בנוסף לדיווח על השיחה עם ערפאת, יש כעת סיכוי להגיע להידברות ולתיאום עם מפקדי פת"ח השולטים בשטח – ג'יבריל רג’וּבּ ומוחמד דחלאן. הם מוכנים עקרונית להיפגש עמנו על מנת להקים מנגנון-תיאום שיפחית במקסימום את החיכוך עם הפת"ח וימנע טעויות בשטח, כפי שקרה לאחרונה.
ראש הממשלה קיבל את הרעיון בחיוב ואמר לי לטפל בנושא בתיאום מוקדם עם אמנון ליפקין שחק ועם ראש השב"כ יעקב פרי. רבין הוסיף כי לא ייתכן שדבריו של ערפאת בנושא 'אזור יריחו' יישארו ללא מענה. חייבים לחזור אליו ולומר לו שזו אינה עמדתנו. אם לא נגיב, הוא עלול להבין שכאילו קיבלנו את עמדתו. דני יתום ואיתן הבר הצטרפו בינתיים לשיחה והסכימו עם ראש הממשלה. אחרי הדיון ביקשני איתן הבר להיכנס לחדרו. הוא התחיל בהרצאה מלומדת על היחסים בין יצחק רבין לבין יועציו. הוא הדגיש כי יש להיזהר מאוד בנושא הפרסום. הוא הבהיר באוזניי כי חשיפת-יתר לעיתונות תגרום לרבין להתרחק ממני והוא יפסיק להטיל עליי משימות. גם דני יתום, שנכנס לחדר, הצטרף לדברי התוכחה. היה לי קשה לעכל את המתרחש. קשה היה לי להאמין שמי שיעץ לי להתראיין הפך את עורו ולימד אותי פרק בהתנהלות מול ראש הממשלה. הבינותי כי לעולם לא אדע בוודאות מיהו האיש שידליף דברים לעיתונות וייחס אותם דווקא לי. אני יכול לומר בכל הכנות שמעולם לא הדלפתי דבר-מה מעבודתי לעיתונאי כלשהו, אלא אם הדבר נבע מבקשה מפורשת של ראש הממשלה לעדכן פורום כלשהו או אישיות כלשהי. על כן אימצתי באותו מעמד את האִמרה המפורסמת: "אלוהים שמור נא אותי מידידיי. באויביי אני כבר יודע כיצד לנהוג!" היה לי ברור כי ככל שאצליח בתפקידי וככל שהתקשורת תדווח עליי, כך אהיה חשוף יותר לניסיונות של אלה שהציגו עצמם כ"מקורבים" ביותר אליי, לפגוע בי באמצעות הדלפות מרושעות על דיווחיי לראש הממשלה. אלה שעשו כן היו מודעים היטב למגנונים שהביאו את ראש הממשלה להתרגז ולחשוד באנשי-סודו. דבר אחד היה ברור: בסביבתו של רבין לא אהבו לראות בהצלחתם של אנשים שהיו עלולים להאפיל על אלה שראו עצמם מקורבים ובצדק לראש הממשלה, או כאלה שראו בהצלחתי פגיעה ביוקרת הארגונים שבראשם עמדו.
למחרת בבוקר טסנו לגרמניה. לאחר פגישה עם הקנצלר, ובהמתנה לטיסה ללונדון, ניגשתי אל ראש הממשלה ואמרתי: "בדרך זו איני מוכן לעבוד יותר. הוא הסתכל עליי ושאל במה הדברים אמורים. השבתי: "איני יכול לעבוד כך. אני מדווח לך על פגישות, ולמחרת זה מופיע בעיתונות". רבין ניסה להרגיע אותי בחיוך: "אני משוכנע שזה לא מהדיבורים שלנו כאן".
בלונדון שוב התפתחה מיני-דרמה. במסיבת העיתונאים לכתבים הישראלים נשאל ראש הממשלה אם נכונה הכותרת של 'ידיעות אחרונות' בדבר הסכמה עם ערפאת לדחות את סיכום המו"מ ב-13 בדצמבר 1993 למועד אחר, ואם זהו המסר שהביאו לו שליחיו. רבין ענה בשלילה והוסיף: "לאנשים שנשלחו לתוניס לפגוש את ערפאת לא היתה כל סמכות לדון בנושאים מדיניים ובוודאי לא לייצג אותי". באותו רגע נקרא ראש הממשלה לשיחה טלפונית עם הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש. בדרכו בחזרה למסיבת העיתונאים ניגש אליי ואמר: "אני מצטער. הייתי חייב לדבר כך". השבתי לו: "עשה כראות עיניך. תרגיש חופשי. מבחינתי אין בעיה".
עם תום מסיבת העיתונאים קרא לי ראש הממשלה לחדרו. בעודנו מוזגים משקה נכנסו לחדר כל היועצים האחרים. שוב התפתח ויכוח, והפעם על הדרך בה צריך לדבר עם הערבים. ראש הממשלה בא בטענה כלפי אלה שמתייחסים אליהם בהתנשאות. הוא הביא לדוגמא את עזיבתו, בזמנו, של שר החוץ המצרי אבראהים כאמל, לאחר ששמע את בגין ז"ל קורא לו: "אישי הצעיר!" רבין אמר: "הוא קם במקום, יצא את החדר ושב למצרים"… כמה דקות לאחר מכן, נסענו לשדה התעופה הית'רו ושבנו לארץ.
סוף השבוע היה שקט יחסית. דני יתום התקשר ואמר כי אם יתקשרו אליי מלונדון בעניין מידע על הנעדרים – "אל תיקח החלטות לבד. יש מערכת שלמה מאחוריך שמטפלת בזה". לא ידעתי על מה הוא מדבר, עד שהתברר לי כי התקבל מידע כי נזאר עמאר מתכוון לטלפן אליי ולהתנות קבלת מידע נוסף על הנעדרים בתשובות שלנו לגבי נעדרים פלסטינים.
מיותר לציין כי התקשורת בלשכה היתה מבולבלת, בלשון המעטה. באותו יום אף קיבלתי פתק מראש אמ"ן אורי שגיא, בו היה כתוב : "חבל שאינך מדווח על המשא ומתן שאתה מנהל עם נזאר עמאר בהקשר לאינפורמציה על נעדרי צה"ל. יש פעילות בנושא". על כך הגבתי: "איזה מו"מ עם נזאר עמאר? לא פגשתי ולא דיברתי אתו".
אורי שגיא השיב: "יש פעילות רבה להשגת המידע. נשוחח על כך בעל-פה. לדעתי יש כבר הישג כלשהו". סתם ולא פירש.
ב-3 בדצמבר 1993 הודיע שר האוצר בייגה שוחט כי לא יושגו כל הסכמות כלכליות עם אש"ף אלא אם תושג הבנה בנושא הגשרים ו'אזור יריחו'.
