אחת מהתופעות הפוליטיות הבינלאומיות המעניינות ביותר בעת הנוכחית היא ההתנכלות של הקהילייה הבינלאומית למדינת ישראל, מדינתו היחידה של העם היהודי במולדתו ההיסטורית. דווקא ישראל הדמוקרטית, השוכנת במרכזו של עולם ערבי מוסלמי נטול זכויות אדם, השקוע בפיגור חברתי וכלכלי והמבטא את עצמו באלימות הן בתוכו והן כלפי חוץ, היא הנתונה לגינויים והתקפות בלתי פוסקות מהקהילייה הבינלאומית – ובמיוחד מן האיחוד האירופי, שמינה את עצמו כאחראי על זכויות האדם בעולם.
כיצד ניתן להבין את אירופה המתעלמת מן האלימות, ההרס והפיגור שהשאירו כיבושי האסלאם במזרח התיכון וצפון אפריקה. כיצד ניתן להבין את אירופה המחזרת אחרי העולם הערבי ומנסה לשכוח את ההיסטוריה העגומה של נסיונות השתלטות האסלאם עליה ומתכחשת לאיום הנוכחי של האסלאם על עתידה באמצעות הגירת המוסלמים והטרור האסלאמי.
ישראל, הנאבקת מול אויב שאינו מוכן לקבל את קיומה, והשומרת בקנאות על משטרה הדמוקרטי ועל זכויות האדם של כל תושביה וגם של אויביה המרים, המכונים פלסטינים, נתונה למערכה שיטתית של דמוניזציה המציגה אותה כמדינת אפרטהייד, מבצעת רצח עם, פוגעת בכוונה תחילה בילדים, קוצרת איברים של המחבלים ועוד מיני האשמות שונות ומשונות. אלה האשמות שאין להן שחר ולא כלום עם המציאות בשטח. נראה שהן נובעות מאווירה אנטי ישראלית ואנטישמית שהתגבשה על רקע של צביעות, בערות, גזענות, התעלמות מן העובדות ולמען אינטרסים פוליטיים ציניים. בבסיס הדברים נמצאת תעמולה ערבית כוזבת ושיטתית לאורך עשרות שנים שהתקבלה בשמאל הקיצוני האירופי ואף הקסימה אותו.
השמאל הקיצוני האירופי מצא בארגונים הערבים והאסלאמיים בני ברית בדרכו המהפכנית לשינוי העולם, תוך שהוא מתעלם ממהות האסלאם המבוסס על הצייתנות המוחלטת לשריעה האלוהית ונוגד לחלוטין את הדמוקרטיה וזכויות האדם. ברית בלתי קדושה זו גלשה לשמאל מרכז והתפשטה לתוך הממסדים הפוליטיים, האקדמיה והתקשורת. ישראל הפכה ליצור בלתי-לגיטימי במידה מסוימת וכבר מספר שנים שניתן למצוא דיונים באקדמיה ובתקשורת הבינלאומית על הלגיטימיות שבהקמת מדינת ישראל. נראה שישראל "מפריעה" לשלוותם הנפשית של לא מעט אנשי אקדמיה המקדישים את משנתם, המבוססת על שקרים בלבד, להסתה פרועה נגד ישראל.
קואליציית השנאה הזו, הכוללת לא מעט יהודים "מתקני עולם" וישראלים מן השמאל הקיצוני, טוענת כי מאבקה בישראל נובע מן הכיבוש!
מי הכובש באיזור?
אכן יש כיבוש במזרח התיכון אלא שהוא אינו ישראלי אלא כיבוש ערבי-מוסלמי מתמשך, מדכא ועושק ובלתי לגאלי מאז המאה השביעית. ישראל העזה להאבק בכיבוש הערבי מוסלמי, לנצחו, להשתחרר מעולו אחרי 1308 שנים ולחדש את עצמאותה. בעת הנוכחית הצליחו להשתחרר מן הכיבוש הערבי-מוסלמי במזרח התיכון וצפון אפריקה רק ישראל ודרום סודאן. זו האחרונה שילמה בלפחות שני מיליון הרוגים במהלך 40 שנים של מלחמות מאז שנות השישים של המאה הקודמת. באירופה השחרור נעשה יותר מוקדם. צרפת עצרה את הכיבוש המוסלמי עוד במאה השמינית בקרב פואטייה המפורסם בשנת 732 אחרי 25 שנות כיבוש של דרום המדינה. ספרד הייתה זקוקה ל-800 שנים של מאבק, המכונה רקונקיסטה, לפני שגרשה סופית את המוסלמים משטחה בתחילת המאה ה-17. סיציליה עשתה זאת בסוף המאה העשירית אחרי מאה שנות כיבוש ערבי. נסיון נוסף של האסלאם להשתלט על אירופה המערבית נעשה ע"י האימפריה העותומנית במאה ה-17 והוא הסתיים במפלה בשערי וינה בשנת 1658. הנצחון האירופי נחוג באפיית חצי סהר – קרואסונים – שהאופים של וינה ראו על דגלי המוסלמים ומאז הפך מאפה זה להיות אחד הפופולריים בצרפת ובאירופה כולה. מדינות הבלקן הצליחו להשתחרר מהכיבוש העותומני במהלך המאה ה-19 אחרי 350 שנים של כיבוש.
ישנם באזור עוד עמים או מיעוטים דתיים ולאומיים הנאבקים או הממתינים לשחרורם מן הכיבוש הערבי. הידוע מכל הוא העם הכורדי – לא ערבי – שמוצאו משבטים איראניים קדומים. הכורדים אוסלמו בכוח, ואף לקחו חלק במלחמות האסלאם. צלאח אל-דין "משחרר ירושלים מן הצלבנים", היה ממוצא כורדי. עם זאת הם שמרו על זהותם המיוחדת ושפתם. הם מונים כ- 30-40 מיליון איש, מחולקים בין ארבע מדינות איראן, סוריה, עיראק, וטורקיה ונאבקים שנים רבות להשגת עצמאות, או לפחות אוטונומיה רחבה. בצפון עיראק הוקם אזור כורדי אוטונומי בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה מחשש לנקמתו של סדאם חוסיין שכזכור ניהל מדיניות של ערביזציה באזור הכורדי. הוא הגלה עשרות אלפים מכפריהם ואף הפציץ כמה מהם בגזים – מה שהביא למותם של אלפים. האזור הכורדי בעיראק הכריז על זכותו להגדרה עצמית ב-2011, אך העולם העדיף שלא לדון בכך. בסוריה הצליחו הכורדים להשיג שלטון אוטונומי למחצה על מספר שטחים על רקע מלחמת האזרחים שם וטורקיה מנסה לחסלו פן יעודד את המיעוט הכורדי אצלה. בטורקיה עצמה נמשך מרד הכורדים בהנהגת מפלגת הפועלים הכורדית פ.ק.ק. מזה שנים רבות ונהרגו עשרות אלפים משני הצדדים. המשטר הטורקי הסכים אומנם להקמת מפלגה כורדית המיוצגת בפרלמנט, אך אינו מוכן לדון באוטונומיה ובוודאי שלא בעצמאות. באיראן כוחם של הכורדים מצומצם יותר. המאבק הגדול שלהם בשנות ה-70 וה- 80 שנוהל ע"י המפלגה הכורדית הדמוקרטית דוכא באכזריות והסתיים ללא הצלחה אחרי עשרות אלפי הרוגים. כיום קיימת תנועה כורדית שאומנם מבצעת לעיתים פעולות גרילה, אף בעוצמה נמוכה. נראה שהאוכלוסייה הכורדית עדין לא התאוששה מן המאבק הקודם ומולה נמצא שלטון איראני פנטי השולט ביד ברזל במיעוטים שאינו מוכן לשמוע על אוטונומיה כורדית כלשהי. התקשורת הבינלאומית ממעטת לדווח על מאבק הכורדים באיראן כנראה כדי לא להרגיז יותר מדי את האיתוללות.
גם העמים המקוריים של צפון אפריקה שכונו ברברים ע"י יוון ורומא (מאחר שלא דיברו את שפות שתי האימפריות) אוסלמו בכוח, אבל שמרו על זהותם ושפותיהם למרות חלוף הזמן. גם הם לקחו חלק פעיל בקידום שאיפות האסלאם. נזכיר את שושלות אלמוראביד ואלמואדס מבני העמים הברברים המומרים שנוסדו בצפון אפריקה ושהחזיקו באסכולה קיצונית של האסלאם והשתלטו גם על ספרד. הם העמידו את היהודים והנוצרים בפני הברירה להתאסלם או למות. הרבה התאסלמו, אחרים ברחו לדרום צרפת ורבים גם נטבחו.
העמים המכונים ברברים (בשפתם אמזיגים) מונים כיום כ- 38 מיליון איש והם מפוזרים בין מרוקו, אלג'יריה, טוניסיה, לוב, מאוריטניה, ניג'ר, מאלי ובורקינה פאסו. הממשלים הערבים של צפון אפריקה לא הכירו בזהותם ובשפתם והם נתונים לאפליה בכל שטחי החיים. בשנים האחרונות חלה התעוררות לאומית בקרבם והם פתחו במאבק לקידום עצמאות או אוטונומיה ואף יסדו מוסדות משותפים כגון הקונגרס העולמי האמזיגי שהוקם בצרפת ב-1995 ואיחוד עמי צפון אפריקה שנוסד בטנג'ר ב- 2011.
באלג'יריה הברברים המרוכזים בחבל קביליה השוכן צפון מזרחית לבירה אלג'יר, מהווים כ-25% של אוכלוסיית המדינה ונמצאים תחת דיכוי אלים. ב-2010 הם הקימו ממשלה גולה בפאריס, אך התקשורת המערבית לא נתנה שום הד לכך. בפברואר 2016 תוקנה החוקה באלג'יריה והיא כוללת הכרה בשפה האמזיגית, אולם אין בכך שום שינוי לגבי האפליה נגדם והדיכוי נמשך. במרוקו הברברים מהווים כ-60-50% של האוכלוסייה. בעקבות אירועי האביב הערבי הם זכו להכרה בשפתם ע"י המלך מחמד השישי שפרסם חוקה חדשה ליברלית יותר, במידה מסוימת, כדי להקל מעליו את הלחץ הפוליטי שנוצר במדינה בעקבות הדחתם של שליטי טוניסיה, מצרים ולוב. גם בלוב קיים מיעוט ברברי המונה כ-12% שהתבלט במאבק שהביא להפלתו של קדאפי, אך הוא לא זכה לשום זכויות בממשל החדש שהוקם אחרי היעלמו של המנהיג. נראה שאם וכאשר יתייצב המצב המדיני במדינה זו ידרשו הברברים את זכויותיהם לפחות לאוטונומיה תרבותית. נראה שפיזורם של האמזיגים על פני מדינות רבות מונע מהם את האפשרות למאבק משותף ויעיל מול השליטים הערביים.
המשותף לעם הכורדי ולעמים הברברים שמדובר בעמים לא ערבים ולמרות שהתאסלמו והשתתפו בכיבושי האסלאם אינם זוכים למעמד שווה עם הערבים המתגאים בנביאם מחמד ובגילוי האלוהי של הקוראן בשפה הערבית ומשקיפים מגבוה על אחיהם שהצטרפו לדתם אך נשארו זרים.
חשוב גם להזכיר את הקופטים במצרים, תושביה המקוריים של מצרים, שעברו לנצרות עוד במאה הראשונה ושמרו על זהותם למרות 1400 שנות כיבוש ודיכוי ערבי – אסלאמי. הקופטים הם נוצרים אורתודוכסים בעלי מעמד עצמאי עוד מועידת כלקדון ב- 451 לספירה ומונים כ- 10% מאוכלוסיית מצרים. הם סבלו וממשיכים לסבול כיום מאפליה ומרדיפות בחיי היום יום. הקופטים אינם מחפשים להיפרד ממצרים. להפך, הם גאים להיות תושביה המקוריים, אך היו רוצים לראות שינוי מהותי ביחס האסלאם ולכך כנראה אין שום סיכוי. סעיף מספר אחת בחוקה המצרית קובע כי מצרים היא חלק מן האומה הערבית והמוסלמית. סעיף מספר שתים קובע כי האסלאם הוא דת המדינה וכי השריעה מקור עיקרי לתחיקה. אומנם נאמר בסעיף שלוש בחוקה האחרונה שאושרה ב-2014 כי לקופטים וליהודים הזכות לנהל את עניניהם האישים והדתיים בהתאם לדתם, אך האסלאם והלאומנות הערבית ממשיכים לשלוט במצרים והקופטים עדין חשים כמיעוט נרדף.
מה מנסה האסלאם להשיג?
בניגוד לאימפריות הפגניות שקדמו לו כגון אשור, בבל, יוון, רומי, שיצאו לכבוש את העולם דאז כדי להפגין ולהשליט את עוצמתם, יצא האסלאם לכבוש את העולם במטרה הברורה להשליט את דת מחמד ולהביא את "הכופרים" למיניהם להאמין באללה בשכנוע או בחרב. כדרך הטבע עוצמתם של האימפריות העתיקות נשחקה והם נעלמו עם הזמן. האסלאם לעומתם כפה את תורתו על תושבי השטחים הכבושים אשר נאלצו, ברובם, להמיר את דתם מתוך כפיה או השלמה עם המציאות. עם הזמן גם גברה השפה הערבית על מיגוון השפות של העולם העתיק.
הכיבוש הערבי – מוסלמי השתלט על תרבויות הרבה יותר מפותחות מאשר זו של חצי האי ערב. עם פריצת הערבים למזרח התיכון החל משנת 636 לספירה הם מתמודדים עם מרכזי תרבות מפותחים, יורשי ציביליזציות עתיקות של אלפי שנים. בארץ ישראל ובמסופוטמיה (לימים עיראק וסוריה) חיות אוכלוסיות מונותאיסטיות תחת כיבוש ביזנץ ספוגות בתרבויות היהודית והיוונית – לטינית. השטחים מאוכלסים ביהודים בעלי היסטוריה של 2500 שנים דוברי עברית, יוונית וארמית ובנוצרים עם היסטוריה של 600 שנים היורשים של תרבויות אשור ובבל ודוברי ארמית ויוונית. כולם מייצגים מורשת תרבות מפותחת של אלפי שנים ומוסדות לימוד מתקדמים. בפרס שם עדין מתקיימת דת זרתוסטרה שלטת השושלת הסאסאנית המייצגת גם היא ציביליזציה עתיקה של אלפי שנים. במצרים מתעמתים הערבים עם התרבות הפרעונית -יוונית המפוארת ובצפון אפריקה עם העמים הברברים ובכללם שרידי הפיניקים ואוכלוסיות יהודית ונוצריות המקיימות חקלאות מפותחת וסחר ענף עם אירופה ואפריקה.
ההתנכלות של האסלאם לאוכלוסיות הנוצריות דוברות היוונית והארמית לכל אורך ההיסטוריה ראויה לציון מיוחד. בהדרגה ומתוך אילוץ או השלמה נפגעות בצורה חמורה התרבות האשורית הנוצרית דוברת הארמית והתרבות הארתודוכסית דוברת היוונית. האשורים היו הראשונים במזרח התיכון לקבל עליהם את הנצרות עוד במאה הראשונה לספירה והם מתחרים עם המצרים על זכות הבכורה של הנצרות באזור. במאה השלישית הקימו סנט תומא, טאדאוס וברתלמיו בעיר אדסה את הכנסייה האשורית המזרחית שהייתה לכנסיה המאורגנת הראשונה בעולם. החל מ-1300 לספירה השפה הערבית תופסת את מקומה של הארמית ששלטה באזורים מזרחית לארץ כנען החל מ- 1000 לפני הספירה – במסופוטמיה, בחלקים של טורקיה הנוכחית ובפרס לשם הגיעה בתקופתו של כורש הגדול במאה הששית לפני הספירה. גולי בבל שכורש התיר את חזרתם לארץ ישראל הביאו עימם את השפה הארמית. נזכיר כי התלמוד הבבלי נכתב בעיקרו בארמית. ההתנכלות לנוצרים האשורים נמשכת ללא הרף. במהלך מלחמת העולם הראשונה טבחו העותומנים באשורים הנוצרים והרגו בין 300 ל- 700 אלף איש. טבח נוסף של אשורים נוצרים התרחש בסוף שנות השלושים בצפון עיראק שם נהרגו כמה עשרות אלפים עד שהבריטים הצליחו בעמל רב לעצור את ההרג.
באזורנו נשארו מעט מאד דוברי ארמית – כמה מאות אלפים המתרכזים בעיקר בעיראק ובדרום סוריה. רובם, כמיליון איש מתגוררים בארצות הברית. כ-1500 דוברי ארמית מתגוררים בישראל ובסיוע השלטונות הם פועלים להחייאת השפה הארמית.
כיום, דעא"ש, הידוע בשמו המדינה האסלאמית, ממשיך במלאכת השמד של המיעוטים והוא מתנכל בעיקר לשארית האשורים וליזידים (מאמיני דת סינקרטית המבוססת על תורתו של זרתוסטרה) בצפון עיראק. דעא"ש גם הורס בשיטתיות את העדויות הפיזיות שנותרו ואשר נתנו ביטוי לגדולתן של אותן תרבויות שנמחקו ע"י האסלאם, כגון כנסיות, קברים עתיקים וחלקים של העיר תדמור.
לאסלאם היתה אומנם תקופה של שגשוג מדעי וקידמה המכונה "תור הזהב", בערך מן המאה השמינית עד למאה ה-12, אך בעיקר במאות ה-10 וה-11 בתקופת שלטונם של הארון אל רשיד בבגדאד ועבד אלרחמן השלישי בקורדובה. בתקופה זו הוקם בית החוכמה בבגדאד ולימודי פילוסופיה, מתמטיקה ורפואה פרחו. הערבים הביאו את השיטה העשרונית מהודו ולמדו מהסינים את סוד ייצור הניר. גם נעשו תרגומים רבים של יצירות הפילוסופים היונים מיוונית ולטינית לערבית אם כי בעיקר ע"י נוצרי המזרח. עם זאת, למרות הישגים אלה, שהיו מבוססים על תרומתן יוצאת הדופן של התרבויות העתיקות, הציביליזציה האסלאמית-ערבית לא הצליחה לצאת מהגבולות שתחם האסלאם והמשיכה להתקיים במסגרת קהילות דתיות כאשר השריעה גוברת ועוצרת כל ניצני פיתוח וקידמה. המערב, לעומת זאת צעד בנחישות לתקופה המכונה נאורות כבר החל מאמצע המאה ה-17 שמאפיינה היה השתתת זכויות הפרט וניהול המדינה על בסיס חשיבה רציונלית האמורה להחליף את הדת. עידן הנאורות תרם לקידום המהפכה התעשייתית ובעיקר להקמת מדינות דמוקרטיות הבנויות על חופש הביטוי ושוויון.
בהדרגה הפכו כיבושי האסלאם באסיה, במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובספרד למרחב דתי ותרבותי אסלאמי שהיה אמור להתנהל ע"י ח'ליף במסגרת אומה אסלאמית מאוחדת. אלא שמעולם ח'ליפות כזו לא התקיימה. להפך ההיסטוריה של הכיבוש הערבי – מוסלמי רצופה במלחמות אין ספור בין שליטים שהקימו ח'ליפויות בדמשק, בבגדאד, בקהיר, בצפון אפריקה ובספרד.
הערבים לא הצליחו אפוא להקים ח'ליפות אסלאמית שתאחד בתוכה את כל עמי האזור ותאפשר להם פיתוח, שגשוג, שוויון מגדרי, זכויות האדם הבסיסיות ובעיקר את האפשרות הטבעית לחיות את חייהם בהתאם לדתם ומסורותיהם. להפך האסלאם, שמאמיניו ושותפיהם המערביים באקדמיה ובתקשורת חוזרים ומדגישים כי זו דת של שלום וסובלנות, כבש בכוח הזרוע שטחים של ציביליזציות אחרות מפותחות, מחק את הישגי תרבויותיהם, אילץ את ילידי המקום להמיר את דתם ובאופן שיטתי רדף ודיכא את המיעוטים שלמרות הכפייה שמרו על זהותם. מדיניות זו המבוססת על עליונות האסלאם ועל בסיס השריעה נמשכת גם היום. המיעוטים הלא ערבים עדין מופלים לרעה, מדינות הלאום שיצרו המדינות הקולוניאליות עיראק וסוריה, כמו גם תימן, לוב וסומליה התפוררו. בסעודיה, שומרת שני המקומות הקדושים של האסלאם מכה ומדינה, אסור לבנות כנסיות ובתי כנסת ואסורה התאזרחותם של זרים כמו גם כניסתם למכה של לא מוסלמים. ניתן לומר כי אנו נמצאים מול ציביליזציה שכשלה. היא לא הביאה עימה שום בשורה לשטחים שכבשה מלבד אלימות ופיגור כלכלי וחברתי.
התעלמות מכוונת מההיסטוריה
נראה כי הכיבוש הערבי מוסלמי ותוצאותיו אינן נלמדים ונחקרים כיום במערב שכן המסקנות עלולות להיות בלתי מתאימות לדרכי החשיבה של האקדמיה והתקשורת הבינלאומית בעת החדשה. עקרונות החשיבה המערבית "הפוסט פוסט מודרנית" מבוססים כיום על מה שמכונה תקינות פוליטית ורב תרבותיות. אלה הם המדדים המשמשים כיום את האקדמיה וחלק גדול של התקשורת הבינלאומית להתמודדות עם האסלאם ועם הבעיות שהוא מציג ובעיקר ההגירה של מיליונים מוסלמים לאירופה והטרור האסלאמי ההולך וגובר. דרך חשיבה זו מתעלמת מן המציאות ההיסטורית ומעקרונות הדת המוסלמית – התעלמות חמורה ובלתי נתפסת שלא תוכל להביא אלא להתכווצות הדמוקרטיה מול האסלאם המביא עימו קיצוניות דתית ואנטישמיות והחותר לכפות את עצמו על היקום כולו.
פן נוסף הדורש ליבון הוא התייחסות המערב לדת האסלאם. האירופים רואים באסלאם כאחת משלוש הדתות המונותאיסטיות המבוססות על התנ"ך. הם מאמינים או מעמידים פנים כי אם יפעלו בנועם להקהות את האלמנטים הקיצוניים של האסלאם ניתן יהיה להגיע להגיע להבנה ולחיות בשלום. האירופים מסרבים לראות כי הבעיה עמוקה הרבה יותר ומגיעה לשורשיה של דת האסלאם. קיימים ניגודים תיאולוגיים יסודיים בין האסלאם לנצרות. קודם כל אירופה מסרבת להודות או להכיר כי האסלאם דוחה מכל וכל את הבסיס הדוקטרינרי של הנצרות דהיינו השילוש הקדוש. אחדות האל באסלאם חד משמעית, אבסולוטית ואין לסטות ממנה בשום אופן. שיתוף של גורם נוסף באמונה באל היחיד היא עבירה חמורה שדינה מות. האסלאם התחיל כדת תנ"כית. כשליש מפסוקי הקוראן מתייחסים ליהודים וכיוון התפילה למאמיני האסלאם הראשונים היה ירושלים. אבל סירובם של היהודים והנוצרים בחצי האי ערב להכיר במחמד כנביא וממשיכם של משה וישוע, הביא להתרחקותו של מחמד מן התנ"ך. הוא בחר לומר לצאן מראיתו כי היה זה ישמעאל שהיה אמור לעלות כעולה במעמד העקדה והרחיק עד נוח ואדם כראשוני המוסלמים. הוא גם שינה את כיון התפילה לעבר מכה. בכך התנתק האסלאם מן הברית בין האל לעם ישראל ובכך גם מישוע משיח הנוצרים והיה לדת שונה, דת סינקרטית. נראה, כי בשלב הנוכחי, כאשר באירופה מעדיפים שלא להעמיק בחקר והבנת האסלאם, וכאשר אין שום שינוי במשנת האסלאם הסטטית, ספק אם שני הצדדים יכולים לקיים דיאלוג פורה ולהגיע להבנה.
אירופה מעדיפה שלא לראות את הכיבוש הערבי מוסלמי ותוצאותיו ההרסניות במזרח התיכון, אך ישראל נאלצה להתמודד עימו. היא נאבקה בו ויכלה לו. יישוב קטן של 650 אלף איש הביס את צבאות ערב שפלשו לשטחה במטרה להשמידה מיד עם הקמתה במאי 1948. זו היתה מפלה בלתי ניתנת לעיכול ע"י הערבים שהתרגלו לראות את האסלאם שולט ללא מצרים במזרח התיכון וביהודים מיעוט חסר כוח של אזרחים סוג ב' הנהנים מהגנתו הנדיבה של האסלאם כל עוד הם משלמים את מס הגולגולת וכפופים לחוקים משפילים אחרים, וגם בתנאי שיצליחו במשך כל חייהם שלא להגיע לעימות עם מוסלמי שכן בבית דין במדינה מוסלמית החוק הוא תמיד לצידו של המוסלמי מול ה"כופר". העולם הערבי לא קיבל את תבוסתו ומסרב להכיר בישראל כמדינתו של העם היהודי ומפעיל טרור בלתי פוסק יום יומי נגד אזרחיה. ושומו שמים, למרות כל החרמות שהטילו מדינות ערב על ישראל היא אף הצליחה להקים במשך כמה עשרות שנים מדינה משגשגת והפכה להיות מובילה בתחומי חקלאות, תעשיה והייטק.
ישראל כבשה את יהודה ושומרון כמהלך הגנתי במהלך מלחמת ששת הימים בתגובה להתקפת הצבא הירדני לאחר שהמלך חוסיין האמין לשקריו של נאצר כי "הוא מנצח את היהודים". מלחמת ששת הימים לא הייתה אלא אחת מן החוליות של מלחמות וטרור ערבי שנועדו לשבור את רוחה של ישראל ולהשמידה. כל תוכוניות השלום שהוצגו ע"י הקהילייה הבינלאומית החל מוועדת פיל ב- 1937, תוכנית החלוקה של 1947, עבור בהסכמי אוסלו שהסתיימו בסרובו של עראפת להקים מדינה פלסטינית על בסיס תוכנית קלינטון וכלה בהצעות אהוד אולמרט וג'ון קרי ועוד הצעות רבות אחרות – כולן נדחו ע"י הערבים שמעולם לא הציעו תוכנית משלהם. ישראל מצידה כרתה הסכם שלום עם מצרים ועם ירדן וגם נסוגה מרצועת עזה. בשלב הנוכחי יהודה ושומרון נמצאים כפיקדון בידי ישראל להבטחת ביטחונה עד שימצא – אם בכלל – פתרון של שלום. האם ישראל צריכה לקבל את העמדה הערבית כי המזרח התיכון חייב להיות נשלט על ידם בהתאם לקביעה של הח'ליף עומר כי שטח שנכבש ע"י צבאות האסלאם ישאר תמיד בידי האסלאם. זו גם תורתם של האחים המוסלמים החותרים לכבוש מחדש את השטחים שמהם גורשו המוסלמים כנזכר לעיל. זאת בשלב ראשון ואחר כך לכפות את האסלאם על העולם כולו. תורה זו מקובלת בעולם הערבי אף אם רבים מבינים שמדובר ברעיון עוועים. עם זאת יש לזכור שכל אירגוני הטרור האסלאמי ובראשם אלקאעדה ודעא"ש פועלים על פיה.
היהודים והארץ
העם היהודי מעולם לא נכנע לכיבוש הערבי ולא ויתר על ארץ ישראל. היא היתה תמיד חלק מהווייתו התרבותית והדתית. כל ספרות הקודש והחולין של עם ישראל קשורה בארץ ישראל. ומה היא המילה, גאולה" אם לא חזרה לישראל והיא שהחזיקה את היהודי כיהודי. התשוקה לחזור לישראל היא ששמרה על זהותו של העם היהודי. נעשו מספר נסיונות אזוטרים לחזור לארץ ישראל כגון אלה הידועים של דון יוסף נשיא, שבתאי צבי. כולם כשלו כי לא היו אלא רעיונות שווא בלתי מציאותיים ביחס לאותן התקופות שהרי היהודים היו מיעוט נרדף חסר תמיכה פוליטית בינלאומית כלשהי וללא עוצמה צבאית.
יתרה מכך נוכחות יהודית רצופה בארץ ישראל לא פסקה מעולם גם אחרי הכיבוש הערבי בשנת 640, שפגע קשה ביישוב היהודי שהסתכם כנראה ב- 500-600 אלף איש. אומנם חלקם אוסלמו, נטבחו או ברחו, אך עד אמצע המאה-18 בחלק גדול מהכפרים בגליל יש נוכחות יהודית מכובדת שלא לדבר על צפת, טבריה, ירושלים ויפו. יומנים של תיירים נוצרים ויהודים כאחד מדווחים על כך. עדות ברורה, כולל מספרי משפחות, ניתן למצוא בארכיון של האימפריה העותומנית שנחקר ע"י חוקרים יהודים. יש שם דיווחים מפורטים על תשלומי המיסים בהתאם להשתייכות הדתית של משלמי המיסים. בהתאם לרישומים אלה היהודים הצליחו להחזיק מעמד בכפרים בגליל עד אמצע המאה ה-18. לבסוף לא עמדו ברדיפות ובפוגרומים של שכניהם הערבים ואט אט נעלמו. עם הקמתה של מדינת ישראל נתבשרנו כי רק בפקיעין נשארו כמה משפחות יהודיות. כיום ניתן למצוא בכפרים הערבים בגליל בתים קדומים עם מגני דוד או מנורה בשער הכניסה, שרידי בתי כנסת ובתי קברות. רבים ואולי רוב הכפרים הערבים בגליל היו כפרים יהודיים מהם גורשו היהודים והערבים תפסו את מקומם. הישובים ערבה, סכנין, ברעם, מע'ר, עכברה, נצרת, עכו כולם ישובים יהודים במקור. התקשורת והאקדמיה מעדיפים לעומת זאת לדווח על ההצהרות של חנין זועבי ואחמד טיבי ועמיתיהם שלנו ליהודים אין מה לעשות כאן וכי פלסטין היא מדינה ערבית משחר ההיסטוריה. עד כמה שידוע משפחותיהם של טיבי וזועבי הגיעו לכאן כנראה לפני לא יותר מאשר כמאה או מאתיים שנים. מעולם לא הייתה מדינת פלסטין ערבית או אחרת. פלסטין אינה מילה ערבית. היא אינה אלא שערוב של פלשתינה שאינה אלא השם היווני – רומי של יהודה או ארץ ישראל.
ההיסטוריון היווני הרודוטוס טבע אותה במאה החמישית לפני הספירה בהתייחסו כנראה לפלישתים שהיו שבטים מעמי הים היוונים שהשתקעו בארץ ישראל במילניום השני לפני הספירה והתרכזו בשפלת החוף עד שסולקו או בחרו ביעד אחר. הקיסר אדריאנוס החליט לחדש שם זה אחרי מרד בר כוכבא בשנת 132 לספירה כדי להעניש את היהודים ולהשכיח את שמה של יהודה אחרי שבהתאם למקורות היסטוריים שונים צבאו הרג כמיליון וחצי מהם. השם פלשתינה יוחס לכל אורך ההיסטוריה לארץ ישראל, למדינת היהודים ומעולם לא לישות ערבית כלשהי, אולי מכיוון שקשה בשפות האירופיות לבטא את המילים ארץ ישראל. על כל פנים האנטישמים באירופה נהגו לומר ליהודים, אחרי שמיצו את כל פוטנציאל הקללות והעלילות עליהם: לכו לפלשתינה כי שם מקומכם. מעולם לא היה עם ערבי פלסטיני. הערבים הגיעו לכאן במסגרת כיבוש ומעולם לא הקימו כאן מדינה. נוכחותם כאן היתה דלילה ביותר והיא גדלה עם תחילתה של התנועה הציונות במחצית השנייה של המאה ה-19 אשר פתחה בפיתוח מואץ של המדינה והיתה זקוקה לידיים עובדות. עשרות אלפי ערבים הגיעו לישראל – פלשתינה דאז, מהמגרב, ממצרים, מחצי האי ערב ומסוריה להשיג עבודה ולהתפרנס. זו ההיסטוריה או חוסר ההיסטוריה של מה שמכונה כיום העם הפלסטיני. דברים אלה היו ידועים ומוכרים ואיש לא חלק עליהם עד שאחרי מלחמת ששת הימים החלו הערבים לכנות את עצמם כעם פלסטיני "בעל זכויות היסטוריות על המקום".
בתחילה התקבלו הדברים בלעג, אך במשך הזמן בעקבות תעמולה ערבית מתמשכת הסכים השמאל הישראלי להגדרתם כעם פלסטיני. זאת כנראה מתוך הנחה כי הכרה זו תעודד את הערבים להגיע להסכם שלום. היתה זו טעות בעלת ממדים אסטרטגיים ששינתה את מהות הסכסוך בין ישראל לערבים. עכשיו לחמולות הערביות שהתגוררו פה יש "עבר עשיר והיסטוריה של עם עתיק בעל זכויות" – יש מאין. סאאב עריקאת, מגדיל לעשות וטוען שמשפחתו נמצאת כאן כבר 15,000 שנים. אגדות אלה מתקבלות באהדה באירופה והם הופכות לנרטיב המרכזי של הסכסוך. מבחינתה של אירופה, ששכחה את התנ"ך ומתעלמת מן ההיסטוריה של העם היהודי, ישראל השתלטה על שטחים של מדינה פלסטינית השייכת לעם פלסטיני עתיק. איש אינו רוצה יותר להזכיר כי מדובר בסכסוך ערבי ישראלי שמקורו בכיבוש האסלאמי ובלאומנות הערבית הדוחים מכל וכל את קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. בתנאים אלה אין שום סיכוי לפתרון. מהלך מאה השנים האחרונות מאז פרסום הצהרת בלפור הוכיח זאת בצורה הברורה ביותר. כל הפתרונות שהוצעו ע"י המעצמות וישראל נדחו ע"י הערבים מבלי שאי פעם הם הגישו הצעות פתרון משלהם.
הקהילייה הבינלאומית ובמיוחד אירופה מתעלמת מן ההיסטוריה, מן הכיבוש ההרסני הערבי – מוסלמי של המזרח התיכון וצפון אפריקה ומציגה את ישראל כשורש הרע באזור, מגנה אותה ללא הרף וגורמת לבידודה ולהחלשתה מול עולם ערבי – מוסלמי המחפש להשמידה.
נראה שכל עוד העולם לא יחזור למקורות ההיסטוריים של הסכסוך ויתמוך בישראל אנו צפויים למלחמות רבות שאיש אינו יכול לראות את סופן.
