כחלק מההשתוללות וההיסטריה של המנהיגים הפלסטיניים, ובמיוחד אבו מאזן וסעיב עריקאת, נגד תכנית השלום של הנשיא טראמפ, הם מאיימים בפני כולי עלמא על כוונתם לסגת מהסכמי אוסלו, תוך הטחת האשמות שהתוכנית, שטרם פורסמה ולא ברור אם הם בכלל מכירים אותה, תפגע בזכויותיהם ו-"תהפוך את הכיבוש מזמני לקבוע".
טענותיהם נראות עוד יותר מוזרות לאור העובדה שהם סירבו בעקביות לקיים כל מגעים עם אותם נציגי ממשל ארה"ב – כולל הנשיא טראמפ עצמו – שפעלו מזה זמן רב כדי לגבש את תכנית השלום בכוונה שהיא תיטיב עם כל הצדדים, כולל הפלסטינים.
נראה שהאיום לסגת או לפרוש מהסכמי אוסלו – איום שהם מדי פעם חוזרים ומשמיעים – יסב יותר נזק לפלסטינים עצמם לעומת אותן סכנות דמיוניות מהן הם כל כך חוששים עם התקרב מועד פרסום תכנית השלום.
פרישה מהסכמי אוסלו משמע סיכול חד-צדדי של עצם היכולת להמשיך לקיימו, על כל המחויבויות הכלולות בהסכמים.
הפרישה הפלסטינית תהווה עילה משפטית עבור ישראל להכריז על מכלול ההסכמים כבטלים, ובכך להשתחרר ממחויבויותיה מכוח ההסכמים. החלוקה של אזוריA , B ו-C תאבד כל בסיס משפטי.
בטלות ההסכמים משמעה הסרת מקור הסמכות לעצם הקיום של הרשות הפלסטינית על מוסדותיה, כולל תפקיד הנשיא, השרים בתי המשפט וכו'.
עוד תוצאה יכולה להיות הפסקת המחויבויות לש"פ הביטחוני מכוח הנספח הביטחוני, ש"פ הפיננסי מכוח הנספח הכלכלי וש"פ בעניין חלוקת מים, ועניינים אזרחיים, הפסקת ניפוק אישורי VIP לאח"מים פלסטינים, מניעת מעברם דרך ישראל ואי-תפעול המעברים.
אבל בעיקר, פרישה מההסכמים עלולה להביא לביטול המחויבות המרכזית של ההסכמים שחלה עד עכשיו על שני הצדדים, קרי – שלא לשנות את מעמד השטח בטרם השלמת המו״מ על מעמד הקבע של השטחים.
למרות שהפלסטינים הפרו מזמן מחויבות זאת, בהפרה מהותית ומרכזית, על ידי הכרזה על מדינה עצמאית והצגתם כאילו הם מדינה ריבונית, כולל שדרוג מעמדם באו"ם ופניות לבית הדין הפלילי הבינלאומי, ישראל מצאה לנכון שלא להגיב על ידי הכרזה על בטלות ההסכמים.
לנוכח פרישה פלסטינית ממחויבויותיהם בהסכם, ישראל תהיה משוחררת מכל מחויבות ותוכל לפעול בהתאם לאינטרסים החיוניים שלה בכל הנוגע לשינוי מעמד השטח.
