עבור לתוכן העמוד
Menu

המלחמה על הנילוס : ארה"ב פועלת למען הסדרת המצב במול אתיופיה ומצרים

אתיופיה מבקשת להמשיך ולבנות את הסכר הגדול על מנת להפיק חשמל • במצרים ובסודן מודאגים • ארה"ב חוששת מסכסוך שיכול להוביל למלחמה

בתחילת אוקטובר הודיעה מצרים כי מיצתה את כל האפשרויות להגיע להסכם עם אתיופיה על התנאים להפעלתו ומילויו של סכר התחיה האתיופי הגדול GERD שבנייתו אמורה להסתיים בשנה הבאה. היא ביקשה את התערבותה של ארה"ב אשר נאותה מיד להיכנס לעובי הקורה. מבחינתה של ארה"ב מדובר בשתי מדינות גדולות וחשובות השוכנות באזור רגיש במיוחד, שאיתן היא מקיימת קשרים במישור האסטרטגי. עימות ביניהן עלול לערער את היציבות במזרח אפריקה ובים האדום.

בניית הסכר התחילה באפריל 2011 והוא מיועד לייצור חשמל בלבד – כך טוענת אתיופיה. יהיה זה הסכר הגדול ביותר ביבשת אפריקה ואמור להפיק 6450 מגה-וואט. הוא ישלש את ייצור החשמל ויספק אותו ל- 65% מתושבי המדינה שאין להם בינתיים גישה לחשמל. הוא גם יאפשר ייצוא עודפי חשמל למדינות הסביבה ויהווה גורם חשוב בפיתוחה הכלכלי של אתיופיה שאוכלוסייתה מונה כיום 110 מיליון איש. הסכר נבנה על הנילוס הכחול, שמוצאו באגם טנה באתיופיה ומהווה 85% ממימי הנילוס. הוא מתחבר לזרימת הנילוס הלבן מדרום לח'רטום בירת סודאן המגיע מאגם ויקטוריה באוגנדה ומשם זורמים שניהם למצרים ומשקים אותה. נראה שאתיופיה אכן זקוקה נואשות לסכר זה והיא סבורה כי הקמתו היא זכותה הריבונית. מחירו מוערך ב- 4.8 מיליארד דולר והוא ממומן כולו על ידה. סין מספקת את הטורבינות בשווי של 1,8 מיליארד דולר ותאגיד מקומי אמון על הבניה. העדר הניסיון של ביצוע תוכנית בנייה כל כך גדולה ומורכבת ע"י חברה מקומית גרם לאיחורים רבים ואפילו להתאבדותו של מנכ"ל העבודות. בהתאם לדיווחים של אתיופיה הושלמו עד עכשיו 68% מהבניה והסכר אמור להתחיל לפעול בסוף 2020.

 

מצרים, שההיסטוריון היווני הרודוטוס אמר עליה עוד במאה הרביעית לפני הספירה, כי היא מתת הנילוס, עדין זקוקה לו מאד. הנילוס מספק לה כ- 90% מן המים לצרכי חקלאות ושתיה. היא חוששת שמילוי מאגר המים מאחורי הסכר האתיופי האמור להכיל 74 מיליארד מ"ק מים יפחית משמעותית את הזרימה השנתית של מי הנילוס המוערכת ב-84 מיליארד מ"ק ויפגע במכסתה העומדת על 55.5 מיליארד מ"ק. זאת בהתאם להסכם שחתמו ב- 1959, מצרים, סודאן ובריטניה שהייתה המעצמה הקולוניאלית באזור. סודאן קיבלה 18.5 מיליארד מ"ק. שאר מדינות אגן הנילוס נאלצו להסתפק ב-10 מיליארד מ"ק הנותרים שהם כ13% מן הזרימה. למצרים גם הוענקה הזכות, בתוקף הסכם זה והסכמים קודמים, לפקח על זרימת הנילוס לאורכו ולהיות בעלת זכות וטו על בנית סכרים או מתקני מים בעשרת מדינות אגן ההיקוות של הנילוס: מצרים, סודאן, ואתיופיה, דרום סודאן, אוגנדה, קניה, טנזניה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר זאיר), רואנדה ובורונדי. משלחת מהנדסים מצרים שוהה דרך קבע באוגנדה בצפון אגם ויקטוריה ומפקחת על זרימת המים והשימושים בהם במדינות האזור.

מצרים התנגדה להקמת הסכר עוד לפני שבנייתו החלה בהתבססה על אותם הסכמים והזכויות ההיסטוריות הנובעות מהם לטענתה. היא אף פנתה לבנק העולמי ולחברות בינלאומיות וביקשה כי ימנעו מלממן את הסכר או לבנותו, אך ללא הועיל. אתיופיה עמדה על זכותה הריבונית ואמרה כי ההסכמים שנחתמו בזמן הקולוניזציה אינם תקפים יותר, המשיכה בבנייה וכיום הסכר עומד לפני סיומו כאמור לעיל. השאלה היא אם עד אז יגיעו שתי המדינות להבנה על הפעלתו.

הבעיה היא שמצרים לא השכילה בעשורים האחרונים להכין את עצמה למצב הנוכחי. היא התעלמה מצרכיהן של מדינות אגן הנילוס שהלכו גדלו על רקע שיעור ילודה גבוה ומאמצי הפיתוח שהחלו מיד עם הדה-קולוניזציה בשנות ה-60. כבר בשנותה-90 החלו מדינות אלה ללחוץ על מצרים לשינוי ההסכמים אך לא נענו. אפשר היה באמצעות שיתוף פעולה של המדינות הנוגעות בדבר להגביר באופן מהותי את כמות הזרימה בנילוס ע"י כריית תעלות ניקוז להכוונה לנהר את מי הגשמים הרבים שמרביתם הולכים לאיבוד, לדלל את הצמחייה העבותה שהתפשטה ומונעת מחלק גדול של מי הגשמים להגיע אליו. הייתה גם אפשרות לחדש את כרייתה של תעלת ג'ינקולי בדרום סודאן המיועדת לעקוף אזור ענק של ביצות בו הולכים לאיבוד מיליארדים של מ"ק של מים ושבנייתה הופסקה בשל מלחמת האזרחים בסודאן.

 

אולם כל זאת לא נעשה. בעוד למרבית מדינות האגן יש מקורות מים נוספים כגון הגשמים ונהרות אחרים מצרים תלויה אך ורק בנילוס. הפחתה משמעותית בזרימתו אליה תפגע ישירות בחקלאות שלה שהיא עדין מקור מרכזי בכלכלה המצרית. גידולים צורכי מים כגון כותנה שהיא מקור פרנסה עיקרי למיליונים ומוצר חשוב ליצוא, יצומצמו. יתכן גם מחסור במוצרי מזון ובמי שתיה. התוצאה יכולה להיות נטישת איכרים את אדמותיהם והגירתם לבירה. תיתכן גם עצירה חלקית של השיט על הנהר המשמש כעורק תחבורה ראשי לאורכה של המדינה אם אכן עומקו יפחת. זאת ועוד מצרים חששה ועדין חוששת לאבד את שליטתה על זרימת המים ואת השפעתה הפוליטית הנובעת מכך.

בתנאים אלה החליטו מדינות האגן ,מלבד מצרים וסודאן, לחתום ב- 2010 על הסכם חדש לשת"פ ולחלוקת מי הנילוס בהתאם לצרכיהן. נראה שכמה מהן כבר מפנות כמויות מסוימות של מים מהנילוס למטרות פיתוח.

מצרים ואתיופיה פתחו במו"מ רק אחרי שהתברר כי אתיופיה החלה ב- 2013 בעבודות להסיט את אפיקו של הנילוס כדי לקדם את בנייתו של הסכר. במצרים הושמעו קריאות לפעול בכוח ולהרוס את הסכר בשלביו הראשונים. הנשיא סיסי אף אמר כי מצרים תנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי לשמור על זכויותיה למי הנילוס. עם זאת שני הצדדים הבינו כי יש למצוא פתרון דיפלומטי – טכני. שרי החוץ ושרי ההשקיה של שתי המדינות נועדו פעמים רבות. הוקמו וועדות מקצועיות לבדוק פתרונות שונים. סודאן הצטרפה למו"מ בעל כורחה על רקע ההסכמים הקושרים אותה למצרים. סודאן הברוכה בגשמים רבים אינה תלויה בנילוס כמצרים. היא אף סבורה כי ניהול טוב של הסכר באתיופיה ימנע את ההצפות העונתיות של מי הנילוס הגורמות לה נזק רב.

 

מנהיגי שלוש המדינות אף הם נועדו מספר פעמים ולאחרונה בסוף אוקטובר במוסקבה לרגל כנס הפיסגה של מנהיגי רוסיה ואפריקה אך פתרון לא נמצא. אבי אחמד ראש משלת אתיופיה הגיב באותה הזדמנות לשמועות ששוב נפוצו על כך שמצרים תפעיל כוח ואמר כי שום כוח לא יעצור את אתיופיה מלסיים את בניית הסכר.

בעבר נפוצו גם שמועות כי ישראל מכרה לאתיופיה מערכות הגנה אנטי אוויריות שהוצבו סביב הסכר. ישראל הכחישה. לישראל יש אינטרס לשמור על יחסים טובים עם שתי המדינות שאיתן היא משתפת פעולה בתחומים שונים וחוששת כי עימות ביניהן מסוכן לכל מדינות האזור.

המלחמה על הנילוס // צילום מסך
המלחמה על הנילוס // צילום מסך

עד כמה שידוע נקודת המחלוקת המרכזית כיום היא אורך התקופה למילויו של הסכר. אתיופיה הרוצה להפעיל את הסכר בכל כושרו בהקדם מתכננת למלא אותו במשך שש עונות גשמים. מצרים לעומת זאת עומדת על דעתה כי יש לפרוס את המילוי על פני עשר שנים, אחרת היא תיפגע קשות כאמור לעיל. אם אכן מדובר במספר שנים בלבד הרי סביר כי ניתן יהיה למצוא פשרה. אולם נראה כי סלע המחלוקת העיקרי הוא רצונה של מצרים לחלוק עם אתיופיה את ניהול הסכר כדי להיות בטוחה כי תמשיך לקבל את כמויות המים הדרושות לה ובמיוחד בשנות עצירת גשמים ובצורת במדינות אגן הנילוס אשר יחייבו את אותן המדינות להגביר את שאיבתן מן הנילוס – מה שיצמצם את הזרימה שתגיע אליה. מדובר בבעיה מורכבת שבבסיסה החשש כי הסכר האתיופי יחליש את זרימת הנילוס ויאפשר למי הים העולים על רקע ההתחממות הגלובלית לחדור לנילוס במורד הנהר דהיינו למצרים ולהמליח את מימיו. תופעה זו כבר נחשפה בעקבות הפעלתו של סכר אסואן, אך היא תלך ותגבר בשנים הבאות עם בנית סכרים לאורכו של הנהר.

נראה שמצרים אינה מוכנה להשלים עם מצב זה שייווצר אחרי הפעלת הסכר החדש. בנוסף לפגיעה בכלכלתה היא תאבד את מעמדה כמעצמה אזורית שנבע מסמכויותיה על פיקוח זרימת הנילוס ועימם את השפעתה הפוליטית במזרח אפריקה אחרי שנים כה רבות.

כאן טמון כנראה ההסבר לכישלונו של המו"מ המתיש שנמשך כבר חמש שנים בינה לבין אתיופיה. מכאן גם הפניה לארה"ב שתפעיל את השפעתה למציאת פתרון סביר ותמנע את החמרת הסכסוך.

ארה"ב פעלה במהירות. היא הזמינה לוושינגטון את שרי החוץ של מצרים, אתיופיה וסודאן להציג את עמדותיהם בפני הקונגרס והגופים המקצועיים. השרים גם התקבלו למפגש צילום עם הנשיא טראמפ אשר קבע כי המו"מ יתבצע לא במסגרת פוליטית בין שרי החוץ אלא במסגרת מקצועית בין שרי ההשקיה בחסותו של שר האוצר האמריקאי סטיבן מנושין. בהתאם לסיכום שהושג שלוש המדינות תקיימנה ארבעה מפגשים בנוכחות נציגי ארה"ב והבנק העולמי, במטרה להגיע להסכם עד ל- 15 בינואר 2020. במהלך תקופה זו יתקיימו גם שני מפגשים אצל שר האוצר מנושין להערכת ההתקדמות.

נראה כי מדובר בניסיון אחרון למצוא פתרון סביר לבעיה פוליטית/טכנית בעלת משמעויות חשובות למצרים ולמזרח אפריקה ואין ביטחון כי יצליח. בינתיים השעון מתקתק. בניית הסכר מתקרבת לסיומה ועימה נחישותה של ממשלת אתיופיה להפעילו בכל מחיר.