חמאס וישראל מבקשות מטרה דומה – הסדרת החיים בעזה, ובכל זאת אנו נמצאים בעיצומו של סבב אלימות חדש.
מדוע? עיקר האשמה היא בצד של חמאס. הוא אשר פתח באלימות וגרם לסבב הנוכחי לפני כשבעה חודשים. אבל, ההודעות הראשונות של חמאס בעקבות הפעולה של צה"ל שהסתבכה, לא בישרה על ההמשך. ההודעות היו מתונות, האשימו את ישראל בתוקפנות, אבל לא נוסחו בטון של התלהמות ובאיומים. הם עוררו את הרושם שפניה של חמאס להכיל את האירועים.
השינוי חל כאשר התברר שחמאס הקימה מטה מבצעי משותף עם הארגוניים הרדיקליים הפרו סוריים/איראניים, החזית העממית, החזית הדמוקרטית וכמובן הג'יהאד האיסלאמי.
נימת הדברים השתנתה והקצינה ולפנות ערב נורה הטיל לעבר האוטובוס של חיילי צהל, ומטח הרקטות שנמשך עד עכשיו.
חמאס זקוק לארגונים האלה בגלל שתי מטרותיו לעתיד: הקמה של ארגון מחליף לארגון אש"ף שיחליף את הארגון הקיים ולכן הסכים החמאס לדעת הארגונים להגיב בירי קיצוני כלפי ישראל ובתמורה יקבל את ההסדרה לה הוא מייחל. .
הבעיה העיקרית בגיבוש "חדר המבצעים" הזה היא איראן לה יש דריסת רגל בתהליכים בתוך רצועת עזה.
מרכיב נוסף שמכשיל את כל המהלכים עד כה הוא "הכבוד". חמאס אינו יכול להרשות לעצמו מבחינת הדימוי העצמי שלו, והדימוי שהוא מבקש להקרין על התושבים, שהוא בא להסדרה מעמדה של חולשה וחוסר כבוד.
רמאללה העצימה מרכיב זה כאשר לעגה לחמאס כי הוא משפיל את הכבוד הלאומי כאשר הסכים לוותר על המאבק בישראל תמורת חופן דולרים מקטר.
כעת, חמאס "סתם את הפה" לרמאללה, ויש לשים לב שהתחרות בין חמאס לפתח על "הכבוד" באה בסופו של דבר על חשבוננו.
