המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

הצהרת בלפור והעמיוּת (peoplehood) היהודית

• הניסיון הנוכחי, המתמשך והציני לשכתב את המציאות ההיסטורית והמשפטית, מהווה חלק מההכחשה הערבית והמוסלמית בימינו של כל זכות היסטורית או משפטית לא-מוסלמית על אדמה או על כל מורשת דתית מלבד האסלאם.
• מטרת מחקר זה היא לנתח את אופי היהודים כאחד מן העמים הילידים (indigenous) העתיקים ביותר, שנותר עַם מובחן (distinct), ולבחון את טבעה והשלכותיה של אותה מובחנוּת במציאות המעשית של הקהילה הבינלאומית של ימינו.

במלאת מאה שנה להצהרת בלפור מה- 2 בנובמבר 1917¹ וההכרה בזכותו של העם היהודי למולדתו הלאומית בפלשתינה, עדה הקהילה הבינלאומית לניסיון מתואם של ההנהגה הפלסטינית לפקפק ולערער את היסודות, האמיתות וההצדקה המשפטית וההיסטורית לאופיו הילידי של העם היהודי ולזכויות היהודים באזור.

ניסיון זה לבטל את הצהרת בלפור אינו חדש.

המערכה על הצהרת בלפור החלה לפני זמן רב. כך, המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, ששיתף פעולה עם הנאצים, ציין את יום השנה להצהרת בלפור ב- 2 בנובמבר 1943 בטקס גדול שנערך במטה הלופטוואפה בברלין, בהשתתפות אליטת ההנהגה הנאצית. במעמד זה קרא המופתי לביטול הצהרת בלפור והצהיר בגלוי על תמיכתו ברצח העם היהודי. המסר שלו ותרומתו למאמץ התעמולה הנאצי² הועברו לעולם הערבי בשידורי רדיו בגלים קצרים:

… מה שמקרב את הגרמנים אלינו ומקרב אותנו לצדם הוא העובדה שגרמניה מעולם לא פלשה לאף שטח ערבי או אסלאמי, וידועה במדיניותה הידידותית ארוכת-השנים כלפי המוסלמים. גרמניה נאבקת גם כנגד האויב המשותף שדיכא את הערבים והמוסלמים בארצותיהם השונות. היא ידעה בדיוק מיהם היהודים והחליטה למצוא פיתרון סופי [entgüldige Lösung] לסכנה היהודית, שיוכל להכיל את הנזק שלהם לעולם.³

בדומה לכך, אחמד שוקיירי, מייסד אש"ף ומחבר האמנה הפלסטינית (ירושלים, 1964), דחה על הסף את הצהרת בלפור. סעיף 20 לאמנה הפלסטינית שולל כל טענה דתית, לאומית או היסטורית אפשרית של היהודים, כדלהלן:

הצהרת בלפור ונוסח המנדט, ומה שנבע מהם, יחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית. היהדות, כדת שמימית (היינו של התגלות) אינה לאומיות בעלת מציאות עצמית. כמו כן, אין היהודים עם אחד, שלוֹ אישיותו העצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים.⁴

למרבה הצער, נראה כי המערכה הפלסטינית המחודשת זוכה לתמיכה של מדינות בקהילה הבינלאומית.

גל הכחשה מטריד זה, הן של זכות העם היהודי למולדתו והן של אופיו כעם ילידי באזור, ודאי איננו תגובה רגעית שתאמה מבחינה כרונולוגית את יום השנה להצהרת בלפור. אלא, הוא חלק ממדיניות קולנית גוברת ועקבית, של שלילת זכויות היהודים כעם הזכאי למולדתו הלאומית.

מדיניות זו כוללת, בין היתר, סירוב של ההנהגה הפלסטינית, הן בתהליך מו"מ והן בהצהרות ציבוריות ובהתנהלותה בארגונים בינלאומיים, להכיר בכך שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וכי היהודים הם עַם לאומי עם זכויות היסטוריות ומשפטיות באזור.

מדיניות הכחשה זו ניכרת בהצעות החלטה של ההנהגה הפלסטינית באונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם) המכחישות קשר יהודי (או כל שאינו מוסלמי) או מורשת לאומית ותרבותית, לירושלים ולמקומות הקדושים שלה, וכן לעיר חברון המקראית, מקום קברי האבות.⁵

השיא הגיע בהחלטת ​​ועידת המורשת העולמית של אונסק"ו באוקטובר 2016, בשם "העיר העתיקה והחומות בירושלים," להתייחס למתחם הר הבית אך ורק בשמות מוסלמים "מסגד אל-אקצא / אל-חראם אל-שריף," והגדרתו כ"אתר פולחן קדוש מוסלמי."⁶

מדיניות הכחשה זו באה לידי ביטוי גם באימוץ החלטה על ידי ועידת המורשת העולמית של אונסק"ו ב- 7 ביולי 2017, על פיה נרשמה העיר העתיקה בחברון ברשימת המורשת העולמית כאתר פלסטיני ללא כל קשר לעם היהודי.⁷

במסגרת ציון מאה שנה להצהרת בלפור בשנת 2017, השיקה המנהיגות הפלסטינית "מאבק להתנצלות על בלפור." מערכה זו כללה קריאה של מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית ויו"ר אש"ף, בפסגת הליגה הערבית שהתקיימה בנואקשוט, מאוריטניה, בספטמבר 2016, לגבש "תיק תביעה פלילי בינלאומי על הפשע שבוצע נגד האומה שלנו על ידי בריטניה בהצהרת בלפור."⁸

בעקבות הפסגה באה הצהרה של עבאס לעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2016, בה אמר:

מאה שנים חלפו מאז הצהרת בלפור הידועה לשמצה, לפיה נתנה בריטניה, ללא כל זכות, סמכות או הסכמה מאיש, את אדמת פלסטין לעם אחר.⁹

עבאס המשיך עוד ודרש התנצלות רשמית מבריטניה על פרסום הצהרת בלפור.¹⁰

באוקטובר 2016, ארגון "מרכז השיבה הפלסטיני" שבסיסו בבריטניה, המזוהה עם ארגון הטרור חמאס, ואשר הוכר על ידי האו"ם כארגון לא ממשלתי רשמי, ערך יום עיון פומבי בבית הלורדים הבריטי, בו הוקיע את הצהרת בלפור וחזר על הדרישה להתנצלות בריטית.

חדשות מזויפות, היסטוריה מזויפת

הניסיון לשכתב ולטַפְלֵל את המציאות ההיסטורית והמשפטית היא חלק מההכחשה הערבית והמוסלמית ההולכת ומקצינה של כל זכות היסטורית או משפטית לא-מוסלמית על אדמה או על כל מורשת דתית מלבד האסלאם באזור המזרח התיכון. דבר זה ניכר עוד יותר בהשקפות המוסלמיות הקיצוניות ביותר על היהודים.¹¹

הגרסה הקיצונית יותר מיוצגת על ידי המטרות הפוליטיות והטקטיות של "המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט" (ISIL, ISIS, או דעא"ש לחילופין), המצדדות בהרחבה ג'האדיסטית של השקפת עולם כזו הרבה מעבר למזרח התיכון אפילו עד לאסיה ולאירופה, עם ייסוד ח'ליפות אסלאמית.¹²

דאגה לא פחותה היא המגמה הנוכחית, בעולם המערבי הרופס והתקין-פוליטי, אשר מהסס להתמודד עם המציאות ההיסטורית והמשפטית. ומכאן החשיבות בעת הנוכחית להבהיר את הבסיס ההיסטורי, הדתי והמשפטי המונח ביסוד טבעו הילידי של העם היהודי.

העם היהודי

השאלה הקלאסית, הבלתי פוסקת, "מיהו יהודי", הועלתה במשך אלפי שנים בשיח היהודי והלא-יהודי, והיא שאלה בסיסית הקשורה לנושאים של זהות יהודית וזיהוי-עצמי, וייחוס מוצא לצד האם (matrilineal) או האב (patrilineal). לשאלה זו יש ממדים תרבותיים, דתיים, פוליטיים, גֶּנֶאָלוֹגִיים (הקשורים לחקר אילנות יוחסין) ואישיים, והתשובה עליה משתנה בהתאם לשאלה, האם היא נשקלת על ידי יהודים בהתבסס על מעמד דתי נורמטיבי או על זהוי-עצמי, או על ידי לא-יהודים מסיבות אחרות. התשובה משלבת מאפייני אתניות, דת, היסטוריה, מנהג ורגש לצד היבטים רבים אחרים.

הסוגיה הפנים-ישראלית של "מיהו יהודי" נוגעת מראשית ימי קום המדינה בשאלות של זהות אישית, משפטית. אך בהקשר הרחב, הלאומי, היא נוגעת במבנה הדמוגרפי הלאומי של ישראל.¹³

עם זאת, בהקשר הכללי הרחב יותר של עמי העולם, השאלה מיהו או מהם היהודים כקולקטיב וכעם; היחסים הבין-אישיים שלהם; ומעמדם וזכויותיהם ההיסטוריות, הפוליטיות, התרבותיות והמשפטיות, נדונה ונבחנה רק לעתים רחוקות.

האם ניתן לתאר את העם היהודי כקולקטיב "מאוחד", בעל מובחנוּת תרבותית או היסטורית, עם קשרים היסטוריים לטריטוריה מסוימת? או, האם מדובר בעם נרחב ומפוזר יותר, בעל מאפיינים דתיים, היסטוריים, תרבותיים ומסורתיים משותפים כלשהם, אך בכל זאת מפוזר גיאוגרפית ללא הֶקשר טריטוריאלי ברור?

לנוכח ההיסטוריה הארוכה, המפורטת, ובמידה רבה, העגומה, של העם היהודי מראשיתו, התשובה נמצאת בשני התרחישים הללו גם יחד. ברשימת אלפי העמים הילידים בעולם, כפי שמופיעים בויקיפדיה, מופיעים היהודים הן כ"עם אתנו-דתי במזרח התיכון" והן כ"עם שרובו חי בתפוצות."¹⁴

מטרת מחקר זה היא לנתח את אופי היהודים כאחד מן העמים הילידים הוותיקים ביותר, שנותר עַם מובחן, ולבחון את טבעה והשלכותיה של אותה מובחנוּת במציאות הפרקטית של הקהילה הבינלאומית של ימינו.

יתר על כן, מטרת המחקר היא לספק למנהיגות היהודית של היום – הן בתפוצות והן במדינת ישראל – כלים אפשריים, בהקשר למציאות הבין-לאומית של ימינו, למימוש מלא של הזכויות והמעמד הטבועים בהכרה ביהודים כעם ילידי.

עמים ילידים

עמים ילידים היו מאז ומעולם גורם בחברה הלאומית והבינלאומית, גם אם פסיבי וחבוי.

בעוד הנטייה הטבעית, כאשר מהרהרים בעמים ילידים או קדמונאים (aboriginal), היא לחשוב על האמריקנים הילידים ("האינדיאנים"), האומות הראשונות הקנדיות, האינואיטים ("האסקימואים"), הילידים באוסטרליה, והמאורים בניו זילנד, יש קבוצות אחרות שלא תמיד עולות בדעתנו, אך אופיים הילידי הוא מרכיב קבוע בחברה העולמית של ימינו.

ההיסטוריה של העמים הילידים היא עגומה, בלשון המעטה, שכן שורשיהם ההיסטוריים, מסורותיהם, תרבויותיהם, אופיים ושלמותם במקרים רבים היו נתונים להשפלה, להדחקה, ואף לביזוי בעקבות קולוניאליזם, עבדות, גזענות, רצח עם, גירוש, גלובליזציה, בינאום וההתפתחות הטכנולוגית, שפסחה עליהם.

כפי שראינו לאורך ההיסטוריה, עמים ילידים, בין אם ביבשת אמריקה, בדרום מזרח אסיה, ובאירופה, נוצלו קשות, נדחקו לשוליים, דוכאו, נרדפו, נפגעו, גורשו ופוזרו. שלמותם וכבודם הבסיסי, שורשיהם ההיסטוריים, מסורותיהם, תרבויותיהם ואופיים כעמים מובחנים נדחקו וסבלו מהתעלמות בתהליך ארוך יחסית של כיבוש, קולוניזציה, ואחריו דה-קולוניזציה, ואחריו עצמאות ודמוקרטיה. אדמותיהם, משאביהם ונכסיהם נוצלו ובמידה רבה התכלו.

קיימים כיום אלפי עמים, שבטים ואומות ילידים וקדמונאים כמעט בכל מקום בעולם.¹⁵ עמים אלה, שנוכחותם ותרבותם התקיימו לאורך ההיסטוריה, ממשיכים להתקיים. ככל שהותר להם במהלך העשורים האחרונים, הם שימרו כמה מנהגים תרבותיים ודתיים, ואפילו שימרו את נוכחותם הגיאוגרפית ברחבי העולם, חרף ניסיונות לאורך ההיסטוריה המודרנית להעבירם ולמחוק את תרבותם.

ההיסטוריון הקנדי ​​והיועץ הממשלתי לשעבר בנושאים קדמונאים, אלן הרץ, פרסם במאמר משנת 2011 בשם "הזכויות הקדמונאיות של העם היהודי," כי השבטים הילידים הקנדיים והאינואיטים (אסקימואים), שכינוים הנפוץ והמציאותי הוא "האומות הראשונות", עדיין נחשבים העמים הקדמונאים, למרות שחלק משבטים אלה מונה כעת רק כמה מאות אנשים. מעמדם כ"ראשונים בזמן" לא אבד בגלל חלקם הקטן באוכלוסייה של קנדה כיום. זכויות קדמונאיות הן לרוב זכויות של מיעוטים.¹⁶

עם קדום לא פחות – העם הסיני – חולק עם היהודים היסטוריה ארוכה, עתיקה ומתועדת היטב של תרבות וציוויליזציה. עם זאת, בעוד לשני העמים, היהודית והסינית, היסטוריה ארוכה ועתיקה, העם הסיני מעולם לא התפתח כעם ילידי, קולקטיבי ומאוחד.

בהתייחס להיסטוריה בת 4,000 השנים של סין, כאשר משווים את העם הסיני בתקופת שושלת שאנג (Shang), ששלטה בין השנים 1700 עד 1027 לפנה"ס בקירוב, לתקופה המקבילה של הנוכחות היהודית הקדומה ביותר בארץ הקודש, לא ניתן להתייחס לאוכלוסייה סינית ספציפית אחת.

המומחה לסין, סם בקר, עמית ברשת הגלובלית והמנהיגות האקדמית של סין-ישראל (SIGNAL), ובוגר אוניברסיטאות ייל וטייוואן, מציין שבמובן הרחב ההיסטוריונים מתארים לעתים קרובות את הציוויליזציה הסינית כ"מתמשכת" עוד מלפני 4,000 שנה ועד ימינו. ואולם, האזור של סין היה למעשה מיזוג מושגי של מספר רב של ממלכות קטנות, שבטים, תרבויות ועמים, במצב תמידי של השתנות לאורך ההיסטוריה.¹⁷

השושלת האחרונה בסין, שושלת צ'ינג (Qing), הסתיימה בתחילת המאה ה- 20, ולפני כן, "סינים" מן השורה התייחסו לעצמם במונחים של הזהויות האזוריות והאתניות שלהם, ואילו את המדינה הסינית ראו רק כגורם המארגן השושלתי של אותה תקופה.

היהודים כעם ילידי

דוגמא מובהקת לעם ילידי, על פי כל הגדרה, אך מובאת רק לעתים רחוקות, הוא העם היהודי, שתולדותיו, מסורותיו ואופיו הדתי והלאומי היו, וממשיכים להיות, מקובלות על הכל, בין אם באמצעות לימוד התנ"ך או ההיסטוריה של הציוויליזציות.

כמו "האומות הראשונות" של צפון אמריקה, בני העם האן הסיני הקדום, ושבטים ועמים אסיאתיים אחרים, במשך יותר מאלפיים שנה דבק העם היהודי בטענה שהוא העם הקדמונאי במולדתו, למרות העובדה שכתוצאה מגלות, דיכוי, גירוש, האינקוויזיציה והשואה, היהודים היוו רק אחוז קטן מהתושבים במקום.

קיומו ושורשיו של העם היהודי מתועדים בהרחבה, מקובלים ומוכרים. הדבר ניכר הן בהקשר מיקומם והתיישבותם ההסטורית באזורי השבטים המקוריים ב"ארץ הקודש," לרבות בשטחי יהודה (מקור המונח "יהודי") ושומרון, וכן בהקשר להימצאותם בתפוצות ובפזורות היהודיות השונות שנגרמו על ידי תקופות של גלות, רדיפות וניסיונות למחוק את אופיים כעם (כולל עד ימינו אנו).

העמיוּת היהודית וזיקתה הברורה למולדת אבותיה הקדימה דתות אחרות ומגיעה עד העת העתיקה.

כפי שמעידה ההיסטוריה, הנצרות צמחה מתוך היהדות, והקיום וההתיישבות הנוצרית הקדומה בארץ הקודש / פלשתינה היו חלק מהקיום וההתיישבות היהודית שם.

בהקשר זה, אפילו דו"ח "הוועדה המלכותית לארץ ישראל" הבריטי מ- 1937 (ועדת פיל) הודה כי "הנוצרים אינם יכולים לשכוח כי ישוע היה יהודי שחי על אדמה יהודית וייסד את הבשורה על בסיס חיים ומחשבה יהודיים."¹⁸

התנ"ך, הבשורה הנוצרית והקוראן המוסלמי כולם מתייחסים לעם היהודי ולזיקתו לארץ הקודש. מאז ימי קדם, לא היה זמן שבו נעדרו לחלוטין יהודים מארץ הקודש. גם כאשר מספר היהודים ירד לשפל, ארץ הקודש היתה עדיין מעונם של רבנים ושל לימוד רבני ששמעו יצא לכל רחבי העולם היהודי. עם כ- 2,600 שנה של היסטוריה מתמשכת, העם היהודי שמר על זהות סובייקטיבית-אובייקטיבית שתמיד כללה זיקות דמוגרפיות ותרבותיות משמעותיות לארץ מולדתו.¹⁹

התיעוד ההיסטורי של נוכחות וקיום יהודי מתמשך באזור המתואר כ"ארץ הקודש" או "פלשתינה," בנוסף למובא בכתבי הקודש המדברים בעד עצמם, מובא בכתבים היסטוריים של מבקרים יוונים מוקדמים לאזור שהופיעו במקביל להופעת כתבי הקודש.²⁰

התייחסויות לנוכחות היהודית בכעשרים מקורות שונים, מן המאה השלישית לפנה"ס ועד למאה השלישית לסה"נ, נכללות באנתולוגיה המקיפה של פרופ' מנחם שטרן על מחברים יווניים ולטיניים על יהודים והיהדות.²¹

עבור סופרים פגאנים עתיקים יוונים ורומים, ירושלים בהחלט הייתה עיר יהודית, בשל העובדה שתושביה היו יהודים, היא נוסדה על ידי יהודים, ובית המקדש, הממוקם בירושלים, היה מרכז הדת היהודית.

במקורות אלה, ירושלים מופיעה בכמה הקשרים: בסיפורי יסוד, בתיאורים וקישורים לבית המקדש, באירועים היסטוריים – הקשורים בדרך כלל לפלישות אל העיר ולכיבושה, בתיאורים פיזיים, ובשימוש הגנאי במונח 'סולימה' על ידי מחברים רומיים לאחר חורבן העיר בידי טיטוס בשנת 70 לסה"נ. ראוי לציין שלמרות השקפותיהם השליליות על יהודים והיהדות שהובעו על ידי סופרים כגון מאנתון, אפיון, טקיטוס ויובנאליס, הזהות היהודית של ירושלים תמיד ברורה ואף פעם לא נתונה למחלוקת. טקסטים עתיקים אלה, אם כן, מפריכים ניסיונות של מוסלמים ואחרים מהתקופה האחרונה לשלול את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לירושלים ואת מקומו של בית המקדש בירושלים באמצעות בדיות ושקרים.

'אבי ההיסטוריה,' הרודוטוס, שביקר במצרים כשהייתה תחת השלטון הפרסי באמצע המאה החמישית לפני הספירה, כתב בהרחבה על המצרים והתייחס ל"סורים של פלשתינה" שהיו נימולים והונח שהם יהודים. למעשה, סביר להניח כי הרודוטוס הוא שטבע את השם 'פלסטין,' כלומר, את שטח ארץ ישראל, שכן המפגש שלו היה עם צאצאי הפלשתים אשר התגוררו בערי החוף של עזה, אשדוד ואשקלון. היהודים התגוררו באזור ירושלים והגבעות המקיפות אותה, הקרוי יהודה.²²

עבור מחברים פגאנים יווניים ורומיים בעת העתיקה, ירושלים הייתה עיר יהודית ואתר המקדש, המקום המקודש ליהודים. העיר נוסדה בעבר הרחוק על ידי יהודים קדומים, שהושפעו מהתיאולוגיה, מהחוקים ומהמנהגים שקבע משה, שהוביל "עם של מצורעים" ממצרים.

בית המקדש היה המרכז הדתי של היהודים ושל ירושלים. חרף היותו מבוצר היטב, הוא הותקף בכמה הזדמנויות בידי יוונים ורומאים. למרות הקושי לכבוש אותו בגלל סביבתו הטבעית וביצוריו, הרומאים פלשו אליו ולאחר מכן הרסו גם את העיר וגם את בית המקדש.

אלן הרץ, במאמרו "הזכויות הקדמונאיות של העם היהודי,"²³ מסכם כדלקמן:

מכל העמים הקיימים כיום, העם היהודי הוא בעל הטענה החזקה ביותר להיותו קדמונאי בארץ הקודש, בה היהדות, השפה העברית והעם היהודי נוצרו (תהליך גיבוש קבוצה אתנית – ethnogenesis) לפני כ- 2,600 שנה. לפני כן, הייתה ארץ הקודש, בין היתר, בית לאבות אבותיו הקרובים של העם היהודי, כולל אישים כמו המלכים הנודעים מן התנ"ך, דוד ושלמה. באותה עת ואף קודם לכן היתה ארץ הקודש גם ביתם של עמים אחרים – כמו הפיניקים, העמונים, המואבים, האדומים והפלישתים. אך כל אותם עמים נעלמו מזמן מן העולם. איש אינו רשאי כיום להגיש תביעות חדשות מטעמם, לרבות בשל ייחוס גנטי משוער עליו הוצהר זה לא מכבר, והוא חסר בסיס מבחינת ההיסטוריה ומדע הגנום.

היהדות, השפה העברית והעם היהודי היו קיימים בארץ הקודש במשך כאלף שנים לפני ה- ethnogenesis במאה השישית-שביעית לסה"נ בחצי האי ערב של האומה הערבית הגדולה, אשר לידתה הקבילה פחות או יותר להופעת האסלאם ושל השפה הערבית הקלאסית.

מאז הכיבוש המוסלמי הראשון של ארץ הקודש במחצית הראשונה של המאה השביעית לסה"נ, סבלו היהודים מאפליה מתמשכת ומרדיפות תקופתיות. למרות זאת, לא הצליחו העם הערבי או הפולשים שהגיעו אחריו למחוק את האוכלוסייה היהודית המקומית או להביא לקץ הקשרים בין העם היהודי למולדתו הקדמונאית.

ד"ר דור גולד, נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומומחה בעל שם ללימודי המזרח התיכון ויחסים בינלאומיים, מצטט פרשן מוביל על הקוראן ואחד מגדולי ההיסטוריונים של האסלאם, אבו ג'עפר מוחמד בן ג'ריר אל-טברי (839-923 לסה"נ), שבתיאורו את כיבוש ירושלים על-ידי הח'ליף השני, עומר בן אל-ח'תאב, הוא מתארו כמתקרב אל "המקום שבו קברו הרומאים את בית המקדש [בית אל-מקדס] בתקופת בני ישראל."²⁴

עומר עצמו הרשה ליהודים לחזור לירושלים לאחר שהורחקו ממנה על ידי הרומאים והביזנטים במשך 500 שנה. רק לפני שנים לא רבות, בשנת 1950, פרסמה המועצה המוסלמית העליונה בירושלים, שבעבר היתה נתונה לשליטתו של המופתי הידוע לשמצה, חאג 'אמין אל-חוסייני, מדריך טיולים שסיפר את ההיסטוריה של הר הבית, וקבע כי "זהותו עם אתר בית המקדש של שלמה איננה נתונה למחלוקת."²⁵

במאמר ביקורת על המגמות הנוכחיות בקרב קהילות מוסלמיות לשלול את הזיקות היהודיות ההיסטוריות, התרבותיות והדתיות לארץ הקודש בכלל, ולמקומות הקדושים בירושלים בפרט, כתבה העיתונאית התורכיה סינאם טזיפר:

הדחייה הנרחבת של הקשרים ההיסטוריים, התרבותיים והדתיים של היהודים עם ארץ הקודש היא אחד מהנרטיבים הנפוצים, אך גם השטחיים בקרב ארצות עם רוב אסלאמי. על אף ששלילה זו של זכויות היהודים בארץ הקודש מתחזה למטרה אסלאמית או אפילו כציווי לאדיקות דתית, אין אמת שלקביעוֹת השוללים ניתן למצוא בסיס טיעון אסלאמי.

האזור שבו מתגוררים כיום היהודים הוא, ללא ספק, מולדתם, ארץ בה חיו ונקברו אבות האומה שלהם; ולכן יש לאפשר להם לחיות שם. מה שאולי לא מאוד ידוע הוא שמבחינה אסלאמית אין שום בסיס כלשהו האוסר על המוסלמים מלהכיר בנוכחות היהודים באזור ולקבל אותם כמדינה. למעשה, הקוראן עצמו מספק הבהרה בנושא מרכזי זה, לא רק בהתייחסו לקשרי היהודים עם ארץ הקודש אלא גם ללגיטימיות נוכחותם עד 'היום האחרון'.²⁶

בהקשר זה, טזיפר מצטטת קטעים מן הקוראן:

זכרו את דבר משה לעמו: בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים, בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים, ובנותנוֹ לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים. בני עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם האל,ואל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון.(קוראן, 5:20-21)

… הושבנו את בני ישראל לבטח בארצם והענקנו להם מכל טוב. (קוראן, 10:93).

ברוח דומה, הפרשן והסופר הירושלמי, נדב שרגאי, התבסס על מקורות, בין השאר מחקרו של ד"ר גבריאל ברקאי,²⁷ דן בהט,²⁸ כתביו של חיים מרחביה,²⁹ ופרסום "שלוש הדתות ותרומתן לירושלים ולארץ ישראל"³⁰ כשכתב:

עיר דוד היא האזור שזוהה על ידי ארכיאולוגים והיסטוריונים כמקום בו שכנה בירת דוד המלך לפני כ- 3,000 שנה. בנו של דוד, שלמה, הקים את בית המקדש הראשון על פסגת הר המוריה, בה נעקד יצחק, מקום הידוע כיום כהר הבית.

חפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד נערכו בתקופת השלטון העות'מאני, ולאחריו תחת השלטון המנדטורי הבריטי, והמשיכו גם תחת שלטון ישראל, תוך חשיפת ממצאים על חיים יהודיים וחפצים מתקופות קדומות שונות.

סמוך לעיר דוד נמצא אזור המכונה גן המלך, המתואר בספרי נחמיה וקהלת, וכן במקורות היסטוריים רבים אחרים. חוקרים, מבקרים ועולי רגל קישרו בין השטח למלכים דוד ושלמה.³¹

בנוסף, מצביע שרגאי על ראיות אמפיריות היסטוריות להתיישבות יהודית באזור קבר רחל, הנמצא בשוליה הצפוניים של בית לחם, כ- 460 מטרים מדרום לגבול המוניציפאלי של ירושלים. האתר זוהה במשך למעלה מ- 1,700 שנה כקבר רחל אמנו. הספרות הפורה של עולי הרגל היהודים, הנוצרים והמוסלמים מזהים ומתעדים את המקום כמקום קבורתה של רחל.³²

אלן הרץ מביא תיעוד של טענת העם היהודי למולדתו הקדומה הנמשך לאחור עד העת העתיקה, בהקדימו את לידת אירופה הפוסט-קלאסית והציוויליזציה האסלאמית. הרץ עקב אחר גוף הראיות הארכאולוגיות וההסטוריות העצום המעיד על כך שהעם היהודי, בדומה ליוונים, לארמנים או לבני האן הסינים, הוא מן הוותיקים מבין עמי העולם.

מסמכי הגניזה בקהיר חושפים רבות על החיים היהודיים בארץ הקודש מהכיבוש המוסלמי בתחילת המאה השביעית לספירה ועד לניצחון הצלבנים בשנת 1099. בתקופה הצלבנית הייתה עכו מרכז חשוב ליהודים, עליהם אנו למדים ממקורות שונים, כולל תיאורי הנוסעים היהודים בני המאה ה- 12, בנימין מטודלה והרב פתחיה מרגנסבורג.

בתקופה הממלוכית (1250-1516), היתה ירושלים מקום מושבו של סגן הנגיד שישב במצרים והנהיג את כל הקהילות היהודיות בתחום שלטונו של הסולטן. יהודים בארץ הקודש מן המאה ה- 15 מופיעים גם במכתבי הרב עובדיה בן אברהם מברטנורא וביומני מסע של צליינים נוצריים כמו ארנולד וון הארף, פליקס פאברי ומרטין קבטניק.

תעודות עות'מאניות מהמאה ה- 16 (defter-i mufassal) מתעדות את שמות משלמי המסים היהודים. תיעוד נוסף נמצא במסמכים כגון ספרי החשבונות של הקהילה היהודית בירושלים של המאה ה-18. במאה ה- 19, ספרי מסעות ודוחות קונסולריים מצטרפים למבול של מקורות אחרים על יהודים מקומיים, שאף הם סיפרו את סיפורם. אף שהיה גידול במספרם המוחלט של היהודים, הם נותרו חלק קטן מכלל האוכלוסייה.³³

העמיות הפלסטינית

למרות כל האמור לעיל, נראה כי המנהיגים הערבים והפלסטינים מנסים בעת האחרונה ליצור נרטיב מיתולוגי, חדש ומניפולטיבי, לפיו "העם הפלסטיני" התקיים כעם ילידי מובחן באזור פלשתינה המקראית/ ארץ ישראל / ארץ הקודש, במשך אלפי שנים. עד כדי כך שהם אפילו קדמו לעם היהודי והם מהווים הילידים באזור.

קביעה זו קיבלה לאחרונה תהודה רבה בקרב חוגים פוליטיים ותקשורתיים בינלאומיים בעקבות מספר טענות מוזרות של סאיב עריקאת, מזכ"ל אש"ף, ראש צוות המו"מ הפלסטיני, ונציג ותיק במו"מ עם ישראל, מאז ועידת מדריד ב- 1991. הוא טען בוועידת ביטחון בינלאומית במינכן ב- 1 בפברואר 2014, כי הוא צאצא ישיר של השבטים הכנעניים שחיו בארץ ישראל לפני כ- 9,000 שנה:

הנני הבן הגאה של הכנענים שהיו שם 5,500 שנה לפני שיהושע בן נון שרף את העיר יריחו.³⁴

טענה זו הוכחשה מיד על ידי מספר מקורות מוסמכים, כולל ציטוט מפי עריקאת עצמו בדף הפייסבוק שלו, המספר שמקור שבט עריקאת הוא מחבל חויטאת שבחצי האי ערב, אשר התיישבו באזור פלסטין העתיקה בשנת 1860 לערך, בכפר אבו דיס, מקום הולדתו של עריקאת.³⁵

עוד יותר מפליאה היא הצהרתו של חבר הפרלמנט הירדני, השיח' מוסא אבו סוילאם, ב- 3 בפברואר 2014, לפיה:

הפלסטינים הם הבעלים המקוריים של פלסטין, שחיו על אדמתה כאשר היגרו מאגן הים התיכון המערבי למזרחי בשנת 7000 לפנה"ס.³⁶

אין ספק שמדובר בהצהרה תמוהה לאור העובדה ההיסטורית הידועה שהנוכחות המוסלמית באזור החלה רק במאה השביעית לספירה.

ח"כ ד"ר אחמד טיבי, מצוטט בעיתון "הארץ" (19 בינואר 2014) בו הוא אומר:

… הערבים אזרחי ישראל הם אוכלוסייה ילידית.³⁷

טענות אלה הופרכו באופן נרחב ונמתחה עליהם בקורת³⁸ על כך שהן לא יותר מאשר תעמולה שקרית חסרת אחריות.

תיעוד היסטורי נוסף ועדכני

טבעו הילידי של העם היהודי וזיקתו האינהרנטית לארץ הוכרו והתקבלו על ידי פרשנים מובילים ועליהם התבססו כמה מסמכים בינלאומיים הסטוריים חשובים, אשר הכירו בקשרים הארוכים והמתמשכים של העם היהודי למולדתו הקדמונאית.

במאמרה "הזכויות הלאומיות של היהודים," אומרת פרופ' רות גביזון, פרופ' אמריטוס לזכויות האדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים:

… מוצדק הוא שיהודים ירצו לחדש את עצמאותם הפוליטית במולדתם העתיקה – ציון, כך שהציונות איננה הפעולה הקולוניאלית או האימפריאליסטית במובן שהפילוסופיה הפוליטית המודרנית אבחנה והוקיעה. דבר זה נכון למרות העובדה שבתחילת המאה העשרים לא היוו היהודים מסה קריטית בארץ זו. נוכחותה של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל לא היוותה סיבה חד-משמעית כנגד מהלך זה, מכיון שקהילה זו מעולם לא נהנתה מעצמאות פוליטית, והיהודים היו חופשיים לחפש תחייה פוליטית במקום היחיד בעולם שהיה מולדתם.³⁹

ההבטחה הבריטית להקמת בית לאומי לעם היהודי כפי שהופיעה בהצהרת בלפור משנת 1917⁴⁰ ובהחלטת סן-רמו משנת 1920 של ועידת המועצה העליונה של מעצמות הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה, אשר איחדה את הצהרת בלפור ואת סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים.⁴¹ מסמכים אלה מהווים הבסיס שעליו ניתן המנדט הבריטי על ארץ ישראל.⁴² המחויבות ניתנה לא על בסיס הפוליטיקה האזורית והדמוגרפיה המקומית, אלא במפורש בשל "הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה."

קשר זה הוזכר במספר הצהרות חשובות ומשמעותיות, ובהן:

• הסעיף השלישי במבוא לכתב המנדט:

הואיל ובכך ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה ולהנחת יסודות עבור בנייה מחדש של הבית הלאומי שלהם בארץ הזו;

• הצהרה של סר וינסטון צ'רצ'יל מה- 28 במארס 1921:

נכון מאוד הדבר שליהודים, הפזורים ברחבי העולם, יהיה מרכז לאומי ובית לאומי שבו חלקם יוכל להתאחד. והיכן עוד יכול להיות מקום זה, אלא בפלשתינה, שעמה זה יותר מ- 3,000 שנה הם קשורים בקשר אינטימי ועמוק? אנו סבורים שיהיה זה טוב לעולם, טוב ליהודים, וטוב לאימפריה הבריטית. ברם, אנו אף חושבים שזה יהיה טוב לערבים המתגוררים בפלשתינה….⁴³

• הספר הלבן של ממשלת בריטניה משנת 1922, שכתב צ'רצ'יל:

… חיוני שהיא [הקהילה היהודית בפלשתינה] תדע שהיא שוכנת בפלשתינה בזכות ולא בחסד. זו הסיבה לכך שיש להבטיח את קיומו של בית לאומי יהודי בארץ-ישראל מבחינה בינלאומית, וכי יש להכיר בו רשמית כמבוסס על קשר היסטורי עתיק.⁴⁴

באופן דומה, בעבר הקרוב יותר, הודה נשיא ארצות הברית לשעבר, ברק אובמה, בנאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם ב- 21 בספטמבר 2011 כי:

העם היהודי הקים מדינה מצליחה במולדתו ההיסטורית.⁴⁵

הכרה בינלאומית בעמים ובזכויות ילידיות

רק בשנים האחרונות הפנתה הקהילה הבינלאומית את תשומת לבה לכך שעל זכויותיהם של עמים ילידים – בין על שטחים היסטוריים ואדמות מתוקף המסורת, ומשאביהם הטבעיים של אותם שטחים ואדמות, ובין על תרבותם ושפתם המובחנות– להיות מוכרים, מקובלים ומוגנים הן ברמה הלאומית והן ברמה הבינלאומית.

בשנים האחרונות, חלה עלייה במודעות הבינלאומית לזכויות עמים ילידים כרכיב יסודי של המשפט והפרקטיקה הבינלאומיים.

באחרונה, היוותה סוגיה זו נושא להתבוננות לאומית ובינלאומית מתוך כוונה לחפש דרכים לפתרון סוגיות וקשרים מתמשכים בין עמים ילידים והממשלות הרלוונטיות מצד אחד, לבין עמים ילידים והקהילה הבינלאומית, מאידך.

זכויות אלה גובשו לאחרונה ואוגדו ב"הצהרת האומות המאוחדות בדבר זכויות עמים ילידים."⁴⁶ הצהרה זו מכירה בזכותם ההיסטורית של עמים ילידים על אדמות, טריטוריות ומשאבים שלהם, ומבטיחה את זכויותיהם המתמשכות לשימור והגנה על אדמות אלה, ומזכה אותם בפיצוי, שיפוי או תיקון בגין קרקעות שהוחרמו.

כנספח להחלטת העצרת הכללית של האו"ם, הצהרה זו, שאומצה על ידי רוב של 144 מדינות (ישראל לא השתתפה בהצבעה), אינה מסמך משפטי מחייב, אך נתפסת באופן נרחב כמייצגת את הקונצנזוס בקרב הקהילה הבינלאומית.

בעוד שרוב המדינות אכן הכירו או קיבלו הצהרה הזאת, ישראל נעדרה מישיבת העצרת הכללית של שנת 2007 בה התקבלה ההצהרה (מפאת חג יהודי שהתקיים באותו מועד). ישראל טרם הודיעה על אימוץ ההצהרה.

הצהרת האו"ם בדבר זכויות עמים ילידים

האו"ם קובע בין השאר את העקרונות הבאים:

סעיף 10

עמים ילידים לא יוסרו בכוח מאדמותיהם או משטחיהם. לא יתקיים יישוב מחדש ללא הסכמה חופשית, מוקדמת ומוּדעת של העמים הילידים הנוגעים בדבר ולאחר הסכמה על פיצוי צודק והוגן, ובמידת האפשר עם אפשרות שיבה.

סעיף 26

1. לעמים ילידים הזכות על האדמות, הטריטוריות והמשאבים, מכוח הבעלות המסורתית, ההחזקה, השימוש, או הרשות שהושגה באופן אחר.
2. לעמים ילידים הזכות לקניין, לפיתוח ולשליטה באדמות, בטריטוריות ובמשאבים שבבעלותם, בכוח הבעלות המסורתית, או החזקה ושימוש מסורתי אחר, כמו גם באלה שברשותם באופן אחר.
3. מדינות יעניקו הכרה והגנה חוקית לאדמות, לטריטוריות ולמשאבי העמים הילידים. הכרה זו תוענק בכל הכבוד הראוי כלפי המנהגים, המסורות, ושיטות בעלות הקרקע של העמים הילידים הרלוונטיים.⁴⁷

הגדרת עמים ילידים

בשאלת הגדרתם של עמים ילידים נמנעה הקהילה הבינלאומית מאימוץ הגדרה מוחלטת למושג "עמים ילידים." ההשקפה הרווחת והמקובלת היא כי אין צורך בהגדרה אוניברסלית של המונח, שכן הגדרה חד-משמעית תהיה בהכרח כוללנית מדי או צרה מדי, הגיונית בחברות מסוימות, אך לא באחרות.

עם זאת, לצרכים פרקטיים, משתמשים בהבנה המקובלת של המונח שסיפק פרופ' חוזה מרטינז קובו, הדווח (rapporteur) המיוחד מטעם האו"ם לועדת המשנה למניעת אפליה והגנה על המיעוטים, במחקרו על בעיית האפליה כנגד אוכלוסיות ילידיות:

קהילות, עמים ולאומים ילידים הם אלה אשר, על סמך ההמשכיות ההיסטורית שלהם עם קבוצות אתניות שהתפתחו בטריטוריה שלהם לפני תקופת הפלישה ולפני התקופה הקולוניאלית, רואים את עצמם כמובדלים ממגזרים אחרים בחברות השולטות באזורים אלה או בחלקים מהם. הם מהווים מגזרים שאינם דומיננטיים בחברה והם נחושים לשמר, לפתח ולהעביר לדורות הבאים את טריטוריית אבותיהם והזהות האתנית שלהם, כיסוד לקיומם המתמשך כעמים, לפי הדגם התרבותי, מוסדות החברתיים ומערכת המשפט שלהם.

המשכיות היסטורית זאת עשויה להיות מורכבת מהמשך, לתקופה ארוכה ועד לתקופה הנוכחית, של אחד או יותר מהגורמים הרשומים מטה:

• ישיבה על אדמות האבות, או לפחות על חלק מהם;
• מוצא משותף עם תושבי האדמות המקוריים;
• תרבות באופן כללי, או תופעות מסוימות שלה (כמו דת, חיים לפי שיטה שבטית, חברוּת בקהילת ילידים, לבוש, מקורות פרנסה, אורח חיים, וכו');
• שפה (בין אם בשימוש כשפה היחידה, כשפת האם, אם נוהגים להשתמש בה כאמצעי התקשורת המקובל בבית או במשפחה, או כשפה העיקרית, המועדפת, והרגילה);
• מגורים בחלקים מסוימים של המדינה, או באזורים מסוימים של העולם;
• גורמים רלוונטיים נוספים.

ברמת הפרט, יליד הוא אדם הרואה את עצמו כחלק מקבוצת הילידים (מודעות קבוצתית) ואשר מוכר ומתקבל על ידי אוכלוסיות אלו כאחד מחבריו (קבלה על ידי הקבוצה). בכך נשמרת לקהילות אלו הזכות הריבונית והכוח להחליט מי שייך אליהן, ללא התערבות מבחוץ."⁴⁸

בסוגיית ההגדרה העצמית של עמים ילידים, סעיף 33 בהצהרת האו"ם קובע שהזכות לקביעת הזהות היא בידיו הבלעדיות של כל עם ילידי, על פי מנהגיו ומסורותיו, לרבות הזכות להתאזרח במדינות מגוריהם:

1. לעמים ילידים יש הזכות לקבוע את זהותם או החברוּת שלהם בהתאם למנהגיהם ולמסורותיהם. אין בכך כדי לפגוע בזכותם של הפרטים הילידים לקבל אזרחות של המדינות שבהן הם חיים.
2. לעמים ילידים יש הזכות לקבוע את המבנה ואת אופן קבלת החברוּת למוסדותיהם בהתאם לנהלים שלהם.

ההגדרה רחבה דיה כדי לכלול את הנוכחות היהודית הילידית באזור, אשר לה אדמות מסורתיות מוגדרות, זהות אתנית, המשכיות היסטורית וקיום כעם עד ימינו.

בשאלת ההגנה וההשבה של זכויות הילידים, נאמר בהצהרה:

סעיף 28

1. לעמים ילידים יש הזכות לתקן, באמצעים שיכולים לכלול שיפוי, או כאשר אין הדבר אפשרי, פיצוי צודק והוגן עבור הקרקע, השטחים והמשאבים שבבעלותם, החזקתם או שימושם המסורתי, ואשר הוחרמו, נלקחו, נכבשו, עברו שימוש או ניזוקו ללא הסכמתם החופשית, המוקדמת והמודעת.
2. אלא אם הוסכם אחרת באופן חופשי על ידי העמים הנוגעים בדבר, הפיצוי יינתן בצורת חלוקת קרקע, שטחים ומשאבים שווי-ערך באיכות, בגודל ובמעמד משפטי, או לחילופין פיצוי כספי או תיקון הולם אחר.

על פי ההגיון ומתוך הנוסח עצמו, נראה כי הצהרת האו"ם, כפי שנוסחה, נועדה בעיקר עבור אותם עמים ילידים החיים כיום כמיעוט נרדף או מקופח, המבקשים להחזיר ו / או לשמור על זכויותיהם ההיסטוריות במסגרת ממסדית של ישות מדינית לאומית.

אולם אין בכך כדי לפגוע בתביעה של עם ילידי שאינו בהכרח מיעוט נרדף או מקופח.

בעוד שחלק מהעם היהודי חי בתוך המדינה הריבונית הלאומית שלו, מדינת ישראל, על אדמתו, משאביו ותרבותו, חלקים אחרים מן העם מתגוררים מחוץ למדינת ישראל בתפוצה יהודית גדולה וכן בגדה המערבית (יהודה ושומרון), שטח הנתון במחלוקת ונתון למשא ומתן במסגרת תהליך השלום במזרח התיכון.

לאור כל האמור לעיל, ובמקרה שמדינת ישראל תצהיר על קבלתה והכרתה הרשמית של ההצהרה, תוכל ישראל להדגיש כי היא רואה בהצהרת האו"ם בדבר זכויותיהם של עמים ילידים כהכרה ברורה באופי הילידי של העם היהודי בכללותו והכרה ראויה בזכותו ההיסטורית בכל התחומים שנקבעו בהצהרה.

באותו אופן, מתוך כוונה להתייחס למספר היבטים מהותיים, הנוגעים לאופיו של העם היהודי כעם ילידי, שנדמה כי חסרים בהצהרת האו"ם, וכדי למנוע אי-הבנה, ישראל יכולה להכריז כי ההתייחסות – במבוא להצהרה – לעמים שסבלו מ"עוולות היסטוריות הנובעות, בין היתר, מקולוניזציה ומנישול של אדמותיהם, שטחיהם ומשאביהם,"⁴⁹ הוא רלוונטי באופן ישיר לעם היהודי. העוול ההיסטורי שנגרם לעם היהודי לאורך השנים, כולל הגליות, גירוש, פיזור בעולם, אינקוויזיציה, המרת דת בכפייה, ושואה.

באופן דומה, במבוא להצהרה,⁵⁰ ההכרה בצורך לכבד ולקדם את הזכויות האינהרנטיות של עמים ילידים הנובעים מתרבויותיהם, ממסורותיהם הרוחניות, מההיסטוריה שלהם ומהפילוסופיות שלהם, במיוחד בכל הנוגע לאדמותיהם, לטריטוריות ולמשאבים שלהם, תוכל להחשב כישימה בהחלט לגבי עם היהודי.

חשובה במיוחד היא ההתייחסות הן במבוא והן בסעיף 37 המעגנת את זכויות היסוד האינהרנטיות של עמים ילידים הנובעים מ"אמנות, הסכמים והסדרים קונסטרוקטיביים אחרים עם מדינות או עם יורשיהם," ומזמינה את המדינות לכבד אמנות, הסכמים, והסדרים כאלה.

ישראל סבורה כי הוראה זו חלה במפורש על המסמכים הבינלאומיים המכירים בזכויות ההיסטוריות של העם היהודי על ביתו הלאומי ומציגים אותם. אלה כוללים את הצהרת בלפור מ- 1917, הצהרת סן רמו מ- 1920, ואת מסמך המנדט על פלשתינה משנת 1922, שתוקפו המתוקן חוזר ומוסכם בסעיף 80 של אמנת האומות המאוחדות, הקובע: "… אין לפרש דבר במסמך זה כמשנה בכל צורה שהיא זכויות כלשהן של כל מדינה או עם … "⁵¹

ההתייחסות בסעיפים 8 ו- 10 לפעולות שמטרתן לפגוע בעמים ילידים, להפר ולהמעיט מזכויותיהם, רלוונטית במיוחד לסבלותיו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה ורלוונטית היום כתמיד, ביחס להסתה לשנאה גזענית, אפליה ואנטישמיות, בעיקר בזירות הבינלאומיות, לרבות בתוך מערכת האו"ם ובהחלטות העצרת הכללית של האו"ם.

הזיקה הרוחנית המובחנת של עמים ילידים עם אדמות שבכוח המסורת הן בבעלותם, בהחזקתם, בשימושם, או ברשותם באופן אחר (סעיף 25), מייצגת את הקשר ההיסטורי והדתי היהודי עם ארץ הקודש.

אין ספק שישראל תצטרך להדגיש את החשיבות שהיא מייחסת לדרישה שבסעיף 42 להכרזה לפיה האו"ם וגופיו השונים, ובכלל זה הפורום הקבוע לענייני עמים ילידים, סוכנויות מיוחדות, ומדינות, מקדמים ומכבדים את היישום המלא של ההצהרה ובוחנים את האפקטיביות שלה.

ישראל תראה בהוראה זו רלוונטית במיוחד לגבי ההחלטות הפוליטיות הרבות שמדי שנה מאומצות על ידי רוב אוטומטי בעצרת הכללית של האו"ם, ולגבי גופים אחרים באו"ם, המפלים את ישראל ללא הצדקה ומכחישים את זכויות העם היהודי הילידיות.

סיכום

מטרת מסמך זה היא משולשת:

• להפריך ולחשוף את הניסיון הבלתי מוסרי והשקוף של המדינות המוסלמיות והערביות, בתמיכת ההנהגה הפלסטינית ובצידוד גורמים בתוך הקהילה הבינלאומית, לשלול את המורשת היהודית ההיסטורית, המשפטית והדתית במולדתה המסורתית ובאתריה הקדושים.
• להציג את האופי ההיסטורי והמשפטי של העם היהודי כאחד העמים הילידים הוותיקים ביותר שעדיין קיימים ומשגשגים.
• להכיר בטבעו הילידי של העם היהודי ולקשר הכרה זו בזכאותו להכרה מלאה בקרב הקהילה הבינלאומית של ימינו כעם ילידי ולזכויות הנלוות המקובלות על ידי הקהילה הבינלאומית עבור כל העמים הילידים באשר הם.

* * *

הערות