סביב ביקור הבזק של מזכיר המדינה האמריקני פומפיאו בירושלים (13 מאי) נראה שחל מהפך בעמדת הממשל האמריקני בשאלת התנאים והעיתוי של החלת הריבונות הישראלית על אותם חלקים של יהודה ושומרון, ובהם בקעת הירדן, המיועדים להיות בריבונות ישראלית על פי תכנית השלום האמריקאית (כמחצית משטחי אזור C, כלומר 30% משטחי יהו"ש, ובהם כלל ההתיישבות ומרבית בקעת הירדן והצירים המובילים אליה).
עד הביקור טענו האמריקאים כי ההחלטה על העיתוי והמאפיינים של החלת הריבונות היא בידי ישראל, וכי, כפי שהכריז השגריר האמריקני פרידמן, ארה"ב תתמוך במהלך אם ימולאו שני תנאים – תושלם עבודת הועדה המשותפת הישראלית אמריקאית לסימון השטח וראש ממשלת ישראל יכריז כי הוא מקבל את תכנית השלום ומסכים לכך שהחלת הריבונות תתבצע במסגרת התוכנית, המחייבת את ישראל שלא לבנות בארבע השנים הקרובות בשאר שטחי C המיועדים להיות חלק מהמדינה הפלסטינית העתידית ולהסכים להקמת מדינה פלסטינית בשטחים המיועדים לה על פי התוכנית.
We warmly welcome the announcement of the formation of a new Government of Israel. We are extremely fortunate to have such strong and experienced partners in Jerusalem, and we will work together to advance the security and prosperity of our peoples. pic.twitter.com/M8KpYHbNFV
— Secretary Pompeo (@SecPompeo) May 17, 2020
אולם בעקבות הביקור הבהירו האמריקאים כי החלת הריבונות צריכה להיות נושא לשיחה בין הישראלים והפלסטינים. הפלסטינים אמנם הכריזו שהם דוחים את תוכנית המאה, אבל ארה"ב תמשיך ללחוץ עליהם לחזור לשולחן המו"מ. והיא עדיין מקווה שכך יהיה.
התפנית התבצעה על רקע ביקור פומפיאו בישראל ופגישותיו עם נתניהו, גנץ ואשכנזי, כשבמקביל הפלסטינים הגבירו את איומיהם לבטל את ההסכמים עם ישראל וארה"ב ולהגיב באלימות אם החלת הריבונות תתבצע. הם נערכו לקיים כינוס בו יכריזו על כוונותיהם, אך דחו אותו שוב ושוב, תוך שהם עוקבים אחר ההתנהלות האמריקאית. בתוך כך הזהיר מלך ירדן, עבדאללה, בראיון ל"דר שפיגל" הגרמני, שסיפוח ישראלי ביהודה ושומרון יוביל ל"התנגשות גדולה" עם הממלכה.
גם מהלך זה זכה לתגובה אמריקאית מתונה ואפילו אוהדת, כשבתדרוך לכתבים ישראליים הבהירה יועצת של פומפיאו, כי "לארה"ב יש יחסים קרובים עם ירדן. אנו יודעים שהיא ממלאת תפקיד חשוב במזרח התיכון.
הסכם השלום בין ישראל לירדן הוא דבר חשוב מאוד לכולנו, ואנו רוצים שהיחסים ביניהן יהיו חזקים לא רק במישור הביטחוני, אלא גם הדיפלומטי והכלכלי. אנו מבינים שהמלך הביע את דאגותיו. הנשיא רוצה להביא את כולם לשולחן המו"מ כדי לעבוד על שלום. זה מה שנעבוד עליו במחלקת המדינה".
גם ההתנגדות האירופית להחלת הריבונות הומחשה מיד לאחר הביקור בכינוס וירטואלי של שרי החוץ האירופי, הגם שלא הושגה בו הסכמה כוללת על נוסח מאיים כלפי ישראל, ועוד קודם לכן יצאו מדינות ערב, ובהן מאע"מ, נגד המהלך. נראה שכל אלה הביאו לשינוי הגישה האמריקאית. (אין להוציא מכלל אפשרות גם שבמקביל הועבר מסר מטעם הפלסטינים לאמריקאים שיצר תקווה שניתן יהיה לחדש את ההידברות עימם).
לשינוי זה יש כמובן השפעה רבה על הסיכוי למימוש המהלך, שכן על פי ההסכם בין נתניהו לגנץ ביצועו מותנה בהסכמה אמריקאית מלאה, וזו איננה קיימת בשלב זה ולא ברור אם תושג עד המועד שהחל ממנו יוכל ראה"מ לקדם את המהלך (1 ביולי) או עד הבחירות לנשיאות בארה"ב. (ספק אם התנאים הנוספים למימוש הריבונות הכלולים בהסכם נתניהו-גנץ, כגון הידברות בינ"ל, הצורך בשמירה על יציבות אזורית ועל הסכמי השלום, הם בעלי משקל מרסן דומה).
במלים אחרות, השינוי בעמדה האמריקאית איננו משקף התנערות מהתפיסה שבקעת הירדן וההתיישבות הישראלית ביהו"ש צריכות להיות תחת ריבונות ישראלית, אלא ויתור (זמני?) על הרעיון שהחלת הריבונות יכולה להתבצע באורח חד צדדי, גם ללא הסכמה פלסטינית.
גם כך מדובר בשינוי משמעותי מאד, שכן אחד מהמרכיבים החשובים בתוכנית היה הוצאת זכות הוטו על הלגיטימיות של שינוי המציאות בשטח מידי הפלסטינים. אם שינוי זה איננו זמני, משמעות הדבר היא הסכמה אמריקנית לכך שגורלה של תוכנית טראמפ יהיה זהה לזה של כל קודמותיה ומהלך החלת הריבונות ירד בשלב זה מעל הפרק (גורם במשה"ח האמריקני הכחיש במשתמע בתגובה לבירור מצד עיתונאית ישראלית, כי חל שינוי כזה).
מכל מקום, לקראת ביקור פומפיאו ניתן היה להתרשם מהביטחון הרב שאפיין את שני צידי הוויכוח בשאלה האם נכון לישראל להחיל באורח חד צדדי את ריבונותה ו/או את החוק הישראלי על שטחי יהודה ושומרון שיסומנו סופית כמיועדים להיות בריבונות ישראלית, במסגרת התוכנית האמריקאית, לאחר שהתקבל הרושם שראה"מ נתניהו כבר גיבש עמדה חיובית בנושא.
מה שבלט בוויכוח היה הקלות שבה כל צד מתעלם מהטיעונים נגד עמדתו ואף ממציא טיעונים חסרי כל בסיס לחיזוק עמדתו. אף שזו איננה תופעה חדשה בדיונים על הנושא הפלסטיני-ישראלי, היא בכל זאת מטרידה.
אוסף איומים חסרי יסוד?
דניאל פייפס, מידידי ישראל, שהצטרף למתנגדי המהלך, וכמוהו רבים מיריבי ישראל באירופה, במפלגה הדמוקרטית בארה"ב ובשמאל הישראלי (רבים מהם מקרב המתקראים "מפקדים לביטחון ישראל") המציגים עצמם כתומכי הגישה שכשלה לאורך 30 שנה בקידום השלום, טוענים שמדובר בסיפוח המהווה הפרה בוטה של החוק הבינ"ל, האוסר על השתלטות על שטח בכוח.
לטענתם, הסיפוח יביא אל קיצה את האפשרות של הסדר שיתבסס על עיקרון 2 המדינות, יחולל גל אלימות, יביא בהכרח להתמוטטות הרשות הפלסטינית ולהפסקת שיתוף הפעולה עימה, להשתלטות ישראל על כל השטחים, על הנטל הכלכלי הבלתי נסבל הכרוך בכך, ולביטול זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית. בנוסף הוא יגרום למשבר ביחסים עם ירדן עד כדי ערעור הסכם השלום עימה, לפגיעה ביחסים עם מדינות ערב הסוניות הפרגמטיות ולפגיעה כלכלית בישראל, הן בשל גל האלימות והן נוכח האפשרות של סנקציות אירופיות. לטענתם, ישראל בלאו הכי שולטת ביטחונית בשטחים אלה כך שאין ב"סיפוח" שום תועלת ביטחונית. חלקם טוענים שמדובר בניצול ציני של משבר הקורונה, ופייפס היה הראשון שהזהיר מפגיעה ביחסים עם ממשל טראמפ, שכן גם הוא יתנגד לדעתו למהלך הישראלי. גם כמה מכוני מחקר ישראלים מהדהדים מסרים אלה.
מנגד, תומכי המהלך ומכוני מחקר ישראלים אחרים, סבורים שהאפוקליפסה הזו היא אוסף איומים חסרי יסוד, הבאים מפי אלה הקוראים תמיד (כמו למשל ערב העברת השגרירות האמריקאית לירושלים) "זאב זאב", והובילו את ישראל בעצותיהם המוטעות לטרור שבא בעקבות הסכמי אוסלו וההתנתקות מעזה.
חלקם מדגישים את צדקת תביעת הריבונות של מדינת היהודים על שטחים אלה על בסיס הזכויות הדתיות, ההיסטוריות והמשפטיות של ישראל (ועידת סן רמו ונוסח המנדט) והם מדגישים את הייחודיות של תקופה זו, כל עוד טראמפ הוא נשיא ארה"ב, שכן תכנית טראמפ מבטיחה גיבוי ותמיכה אמריקאית במהלך. אחרים מצביעים על החשיבות הביטחונית של המהלך, נוכח חיוניותה של הבקעה להגנת ישראל ממזרח. יש כמובן כאלה שעל סמך תפיסת עולמם מצדדים בהחלת החוק ללא קשר לתוכנית טראמפ ואף בניגוד אליה, קרי תוך התעלמות מהצורך לקבל את התוכנית כבסיס למו"מ עם הפלסטינים ולהסכים להקפאת הבניה בשטחי C המיועדים לפלסטינים.
התבוננות מפוכחת על השיקולים המנוגדים מלמדת, כי שני הצדדים מגזימים בטיעוניהם, ככל הנראה בלהט רצונם להוכיח עמדה אותה קבעו מראש, המשקפת תפיסת עולם מדינית. לא רק שהם מעוותים נתוני יסוד, אלא שהם גם מתעלמים מהיבטים מרכזיים של המהלך הנדון. משום כך, ראוי לבחון את הסוגייה במידת האפשר באורח שקול ומדויק.
בין סיפוח להחלת ריבונות
ראשית, במה בדיוק עסקינן? מתנגדי המהלך ממהרים להדביק לו את ההגדרה סיפוח, ואכן סיפוח במשמעות של החלת הריבונות באופן חד צדדי על שטח זר היא צעד בלתי חוקי במשפט הבינ"ל.
אבל ארה"ב בתוכנית טראמפ ובהתבטאויות הנשיא ובכירי הממשל, וישראל בהתבטאויות בכיריה אינן משתמשות במונח זה ולא בכדי. המונחים שנעשה בהם שימוש הם החלת הריבונות או החלת החוק וסדרי המנהל והשיפוט (לכאורה על בסיס סעיף 11 ב' בפקודת סדרי השלטון והמשפט מ-1948 המאפשר את החלת המשפט השיפוט והמנהל הישראלים על שטחי ארץ ישראל עליהם שולטת מדינת ישראל). כלומר מבחינתם אין כאן סיפוח של שטח זר אלא מימוש כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שהפקיד את הבריטים על כינונו מחדש של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, ואשר על פי סעיף 80 של אמנת האו"מ, המבהיר שהאו"מ איננו יכול לשנות החלטות של חבר הלאומים שקדם לו לגבי זכויות העמים, הוא עדיין הבסיס המשפטי בראייתם לשאלת הריבונות בשטחי יהו"ש, כל עוד לא הושגה הסכמה אחרת בין ישראל לאש"פ, במו"מ על פי הסכמי אוסלו.
אמנם בהסכמתה לדון בעתיד שטחים אלה בהסכמי אוסלו הכירה ישראל בכך שגם לפלסטינים יש יכולת לתבוע ריבונות על השטח הנתון במחלוקת, אך היא לא ויתרה על תביעתה שלה לריבונות עליהם, ובהסכמה הפלסטינית לדיון על עתיד השטח יש מעין השלמה בשתיקה עם כך שיש בסיס לתביעה הישראלית לגבי לפחות חלק משטחים אלה.
יתר על כן בכך שהיא מקבלת את תוכנית טראמפ, ישראל מסכימה לכך ששאר שטחי C יהיו בעתיד חלק ממדינה פלסטינית, אם הפלסטינים יעמדו בתנאים מסוימים, ובכך מביעה נכונות לוותר עליהם. ישראל וארה"ב אינן מקבלות את הטענה, שקנתה לה שביתה באו"מ (שכידוע יכול היה גם להחליט שהשמש סובבת סביב כדור הארץ, אם הפלסטינים היו מבקשים זאת), ולפיה יהודה ושומרון, כמו גם כל מזרח ירושלים הם "שטחים פלסטיניים כבושים", בין היתר מכיוון שלא קיים כל מסמך בינ"ל מחייב, החלטה או הסכם המעניק את השטח לפלסטינים ומכיוון שהם מעולם לא נשלטו על ידי הפלסטינים.
ישראל השתלטה על שטחים אלה במלחמת מגן מידי ירדן, שסיפחה אותם באופן בלתי חוקי ב-1950 ושבינתיים ויתרה על תביעתה על השטח, ומכיוון שהם שטחים שיועדו להיות בית לאומי לעם היהודי על פי כתב המנדט הרי שאין מדובר בסיפוח. לכל היותר יש בפנינו מקרה משפטי מיוחד.
הדבר עולה גם מהחלטת ארה"ב שההתיישבות הישראלית בשטחים אלה איננה כשלעצמה בלתי חוקית. ברור, מנגד, שהחלת הריבונות היא מהלך חד צדדי ויש בו חריגה מהסכמי אוסלו האוסרים על צעדים חד צדדיים המשליכים על מצב הקבע. בהקשר זה יצויין, כי הפלסטינים הפרו בבוטות התחייבות זו במהלכיהם להכרה ברשות כמדינה, בהצטרפותם כמדינה לאמנות בינ"ל ובמיוחד לבית הדין הפלילי הבינ"ל, וזאת מעבר להפרות הפלסטיניות הבוטות של סעיפים אחרים בהסכמים ובהם הפסקת ההסתה והמאבק בטרור (למשל על ידי תשלום משכורות למחבלים). מכל מקום, אם הממשלה תחליט על החלת החוק והמשפט ללא הכרזה על החלת הריבונות יהיה בכך כדי לרכך את התגובה הפלסטינית והבינ"ל.
מסר ישראלי – החלומות הפלסטינים לא יתגשמו
ואכן, בכל הקשור לתגובות הפלסטיניות, הערביות והבינ"ל, נראה שמציגי הגישה המתנגדת למהלך אמנם מגזימים בחומרתן, אך בה בעת המצדדים בו מגלים מידה מופרזת מאד של הקלת ראש.
המהלך הישראלי, בעיקר אם יוצג כהחלת ריבונות, יתקבל בצורה קשה על ידי הפלסטינים, שיראו בו סתימת הגולל על תקוותם להגיע להסדר על פי דרישותיהם. אלה כוללות מדינה פלסטינית על כל שטחי יהודה ושומרון, כולל כל בקעת הירדן, להוציא חילופי שטחים מצומצמים בהיקפם, הסרת היישובים הישראליים בשטחים שיועברו לידי הפלסטינים, ירושלים (המזרחית) כבירת המדינה הפלסטינית, הכרה ישראלית ב"זכות השיבה" של הפליטים וצאצאיהם והכי חשוב – אי קבלת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כדי שיהיה ברור שהם ממשיכים להיות מחויבים לכינון המדינה הפלסטינית בסופו של תהליך על כל שטחה של פלסטין המנדטורית.
המשמעות המעשית ביותר של המהלך הישראלי היא מסר ברור לפלסטינים שהשאיפות האלה, שתהליך אוסלו היה אמור בראייתם להביא למימושן, לא תתגשמנה. לפלסטינים יהיה קשה מאד לקבל מסר זה וסביר שהם לא יעברו עליו לסדר היום. יש לצפות להתגברות משמעותית, לפחות לזמן מה באלימות ובטרור הן מעזה והן ביהו"ש, למהלכים פלסטיניים חד צדדיים שישקפו התנתקות ממה שעוד נותר מהמחויבות הפלסטינית להסכמי אוסלו, לפגיעה (זמנית?) בשיתוף הפעולה הביטחוני, למאבק בינ"ל שתכליתו להטיל סנקציות על ישראל, כולל דרך בית הדין הפלילי הבינ"ל ומוסדות נוספים (בשלב ראשון לא דרך מועצת הביטחון שם יש לארה"ב יכולת להטיל וטו, אך אם הדמוקרטים ינצחו בבחירות בארה"ב תעלה הסבירות של גינוי למהלך גם במועבי"ט), ולהתגברות משמעותית בפעילות ארגוני החרם נגד ישראל.
עם זאת, סביר שהרשות הפלסטינית, שבראיית הפלסטינים היא ההישג החשוב ביותר של התנועה הלאומית שלהם, תמשיך להתקיים ולקיים רמה מסוימת של שת"פ ביטחוני עם ישראל, כדי למנוע את התחזקות יריביה הפוליטיים, ובראשם חמא"ס. המשמעות היא שהפלסטינים ביהו"ש ובעזה ימשיכו לקיים שלטון עצמי, ולפיכך הסיכוי להתממשות האזהרות כאילו ישראל תיאלץ להשתלט על שטחי הרשות ולאזרח את הפלסטינים החיים בהם, ולוותר או על אופייה היהודי או על אופייה הדמוקרטי הוא מזערי, והצגת טענה זו על ידי מתנגדי המהלך היא בגדר תעמולה חסרת בסיס. בכל מקרה, ישראל איננה מתכוונת לשלוט על הפלסטינים ולהחיל על השטחים המאוכלסים בפלסטינים ביהודה ושומרון, וכמובן לא בעזה, את ריבונותה.
מה ירדן תעשה?
האירופים יגיבו בגינויים חריפים, אך ספק אם ינקטו צעדי עונשין מדיניים וכלכליים משמעותיים נגד ישראל, בין היתר בשל הקושי לגבש קונצנזוס אירופי בעניין זה. כך גם הערבים הפרגמטיים, הזקוקים לישראל ולארה"ב בהתמודדותם הקיומית מול איראן והרדיקלים הסונים. ירדן ומצרים יגיבו ללא ספק בחומרה, אך גם להן יהיו שיקולים מרסנים, ובראשם החשיבות הקריטית של היחסים עם ארה"ב והחשיבות של הקשרים עם ישראל בהקשרים הכלכלי והביטחוני.
ירדן, שהפלסטינים מהווים חלק גדול מאוכלוסייתה, עלולה לנקוט לכן צעדי תגובה מדיניים חריפים, אבל האם היא תוותר על הסכם השלום על יתרונותיו החיוניים עבורה? (פרשן ירדני בכיר כבר הזדרז להסביר כי לא לכך התכוון המלך כשדיבר על "התנגשות גדולה"). גורמים ירדניים מעלים חשש מהגירה של פלסטינים לתחום הממלכה בעקבות המהלך, אך ספק רב אם כך יהיה, ובוודאי שאי אפשר להציג את החלת החוק/הריבונות כמיועדת להביא לכך. יתר על כן, גם אם אסור לירדנים לומר זאת, בליבם פנימה הם מעדיפים נוכחות ישראלית קבועה לאורך הגבול על פני נוכחות פלסטינית, והמהלך המתוכנן יבטיח זאת.
הזירה האמריקאית
היחסים עם השמאל הדמוקרטי בארה"ב, ובפרט עם המרכיב היהודי בו יוחרפו, ואם הדמוקרטים ינצחו בבחירות הקרובות תהיינה לכך השלכות על מידת המחויבות האמריקנית לישראל. עם זאת, יש לומר שגם כיום יחסים אלה הם בעייתיים מאד. המפלגה הדמוקרטית מאמצת עמדות שאינן מקובלות על ישראל, וגם בהעדר החלת החוק כמתוכנן היא לא נקטה שום צעד נגד ההתבטאויות האנטישמיות של חברות הקונגרס אילהאן עומר ורשידה טלאיב, התייצבה מאחורי תכנית שלום שהייתה מסוכנת מאד לביטחון ישראל (תכנית קרי-אובמה), יזמה החלטת מועבי"ט עויינת מאד לישראל (החלטה 2334) והיא מאפשרת לארגונים פרו פלסטיניים, ובהם ג'יי סטריט וקיצוניים ממנו, להשתלט על סדר היום שלה.
#BREAKING Democrat Joe Biden says he'll keep US embassy in Jerusalem if elected president pic.twitter.com/7snLl8I0aq
— AFP news agency (@AFP) April 29, 2020
אמנם בעקבות החלת החוק/הריבונות יכול להיות יותר גרוע, אבל לא הרבה יותר גרוע, כי בכל זאת ג'ו ביידן איננו אנטי ישראלי כמו קבוצה לא מבוטלת מאנשי הפלג הפרוגרסיבי במפלגה. בכל מקרה, עם או בלי החלת החוק או הריבונות, יש פער עצום בין העמדות המדיניות של רוב הציבור הישראלי לבין עמדות המפלגה הדמוקרטית וחלק גדול מיהודי ארה"ב, שמסיבות שונות מאמצים עמדה הקרובה יותר לתפיסה הפלסטינית של הסכסוך מאשר לתפיסה הציונית-ישראלית. צריך מנגד לזכור, שקיימת בהחלט אפשרות שהרפובליקנים ינצחו בבחירות, ואז המשמעויות תהיינה אחרות.
המשך מלחמת הנראטיבים
האם המהלך של החלת החוק או הריבונות יסתום את הגולל על האפשרות להשיג שלום ובפרט כזה המבוסס על פתרון שתי המדינות? התשובה היא לא ממגוון סיבות. ראשית, גם כיום ובעתיד הנראה לעין אין שום סיכוי לכונן פתרון המבוסס על שתי מדינות, שלא על בסיס תכנית טראמפ, וזו הסיבה שכל הניסיונות לעשות זאת נכשלו.
ישראל איננה יכולה להסכים לגרסה הפלסטינית של פתרון כזה, שאיננו כולל הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, תובע הכרה ישראלית בזכות שיבה לפליטים הפלסטינים, דורש שליטה פלסטינית בכמעט כל שטחי יהו"ש, כולל מזרח ירושלים כבירה, ואיננו מספק מענה ביטחוני סביר לדאגות הביטחוניות המוצדקות של ישראל. ומנגד הפלסטינים אינם יכולים להסכים למתווה הישראלי העומד בניגוד מוחלט לנראטיב שלהם.
המתווה הישראלי מדבר על שתי מדינות לשני עמים, האחת מדינת הלאום של העם היהודי, קרי ישראל, והשנייה מדינת הלאום של העם הפלסטיני היא פלסטין, שיש ביניהן הכרה הדדית בזהותן הלאומית וששתיהן נותנות שוויון זכויות אזרחי ודתי מלא לכל תושביהן. כמו כן בהתאם לתפיסת רבין, כפי שהוצגה בכנסת באוקטובר 1995, הישות הפלסטינית תהיה כפופה למגבלות שיבטיחו את ביטחונה של ישראל, ירושלים המאוחדת תמשיך להיות בירת ישראל, ובקעת הירדן במובן הרחב ביותר שלה תהיה גבול הביטחון המזרחי של ישראל.
לפי העמדה הישראלית, אין מקום לעקירה של יישובים, האחריות על הביטחון החיצוני בשטחי המדינה הפלסטינית תישאר לפחות למשך זמן לא מבוטל בידי ישראל ולא תהיה זכות שיבה לפליטים. אם מישהו חושב שניתן לגשר בין שתי העמדות האלה הוא חולם בהקיץ, ותשובתו השלילית של אבו מאזן להצעות אולמרט, קרי ואובמה היא העדות המובהקת לכך.
כשאבו מאזן שב במרץ 2014 מהפגישה עם אובמה בה הוצגה לו תכנית שהייתה קרובה לעמדותיו, להוציא דרישה להכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הוא הבהיר לקהל מקבלי פניו בפתח מבנה הנשיאות בראמאללה, שהפלסטינים דבקים בברית ובשבועה ולא יהיה ויתור על הפיקדון, קרי המחויבות לכינון מדינה פלסטינית מהנהר ועד לים נותרה ללא שינוי. אם כן, על איזה סיכוי לפתרון שתי מדינות מדברים מובילי תעשיית השלום הכושלת?
דווקא תכנית טראמפ, המאמצת בגדול את התפיסה של שתי המדינות בגרסה הישראלית שלה, היא בעלת הסיכוי הגדול ביותר להביא למימוש יעד זה.
ראשית משום שהיא מציגה גישה ריאליסטית, ומבינה שהסדר כזה חייב להתבסס על התנערות פלסטינית מלאה מהנראטיב השקרי, שהוא המכשול העיקרי לשלום, ושלפיו אין עם יהודי, לא הייתה ליהודים היסטוריה ריבונית בארץ ישראל, הציונים הם יצורים בלתי נסבלים, הציונות היא יציר כפיו של הקולוניאליזם, ולפיכך עד שלא יתוקן לחלוטין העוול של קיום מדינה יהודית על הפלסטינים להיאבק בציונות ולסרב להשלים עם קיומה של מדינת לאום יהודית ולו על גרגר אדמה משטחה של פלסטין המנדטורית. ושנית משום שלראשונה היא שוללת מהפלסטינים את זכות הוטו על יצירת מציאות חדשה בשטח ומחייבת אותם להבין שהזמן איננו פועל לטובתם. זאת לאחר שעד היום הם דחו כל תכנית שהוצגה בפניהם מתוך אמונה (די מבוססת) שהתוכנית תיגנז ובמקומה תוצע להם תכנית טובה יותר, עד שלבסוף תתגשמנה כל משאלותיהם.
המסלול מקמפ דייויד דרך עקרונות קלינטון, טאבה, אולמרט ותוכנית קרי שיקף את התבונה של תובנה זו מבחינת הפלסטינים. כמובן שהם בונים על כך שהם ימצאו את עצמם שוב בעמדת עוצמה אם הדמוקרטים ינצחו בבחירות, אבל איש אינו יודע האם כך יהיה והאם הדמוקרטים יבטלו את כל מהלכי טראמפ, לאחר שביידן כבר הכריז כי לא יוציא את השגרירות מירושלים.
ובנוסף, החלת הריבונות איננה מכשול בדרך לפתרון שתי המדינות אלא הזדמנות, שכן מימוש המהלך מחייב את ראש ממשלת ישראל לקבל את תכנית טראמפ, על המרכיב של מדינה פלסטינית עתידית, כבסיס למו"מ.
כלומר, דווקא בשל המתווה הנוח לישראל והאמון הישראלי בממשל טראמפ תהיה ישראל מוכנה לקבל את העיקרון של מדינה פלסטינית כמרכיב בהסדר. נכון שבשלב זה אין סיכוי שהפלסטינים יאמצו את המתווה, אך אם טראמפ ייבחר שוב, הנורמליזציה תמשיך להתקדם למרות התנגדותם והתגובות להחלת החוק/הריבונות תהיינה מתונות יתכן שסוף סוף תחלחל לתודעתם ההכרה שאין מנוס משינוי. הסיכוי שכך יהיה הוא מאד נמוך, אבל ללא התנעת תכנית טראמפ המבטיחה לפלסטינים גם "גזרים" משמעותיים והחלת החוק/הריבונות הסיכוי שמהפך כזה יקרה הוא קרוב לאפס, למרות המצוקה אותה חווים הפלסטינים בשל התעקשותם לדבוק בנרטיב שלהם.
באין תכנית – המשך סטטוס קוו
האלטרנטיבה האמיתית להחלת הריבונות היא לא הסכם על פתרון שתי המדינות אלא המשך הסטטוס קוו הקיים. יכול להיות שמדיניות כזו היא עדיפה, שהרי ישראל שולטת בלאו הכי בשטחים הנתונים במחלוקת, כך שמבחינת הביטחון המעשי בשטח דבר לא ישתנה, ונחסוך מעצמנו את התגברות האלימות ואת המתיחות עם ירדן, מצרים, אירופה והדמוקרטים המתונים. הסכם לא יהיה אבל בכל מקרה הוא איננו בר השגה וביום מן הימים, בעוד כמה דורות, אולי יימצא הסדר כלשהו. לגישה זו, אותה מקדמים בפועל גורמי הביטחון, יש הגיון רב, אם כי האלטרנטיבה של החלת החוק/ הריבונות מאתגרת אותה בכמה ממדים:
א. המישור המדיני/אידיאולוגי ומשמעויותיו המנהליות הוא אמנם פחות מענייננו בדיון זה, אבל בכל זאת, רוב ברור בכנסת תומך במהלך, כביטוי לתפיסה שמדובר בחלקי מולדת עמוסים בהיסטוריה ומורשת יהודית, שהחלת ריבונות ישראלית עליהם היא מרכיב במטרותיה של הציונות.
כל זאת בלי לפגוע כהוא זה ברוב היהודי במדינת ישראל הריבונית, מכיוון שאין מדובר בצרוף אוכלוסייה פלסטינית לשטח ריבוני ישראלי אלא להפך, בהמשך המציאות בה הפלסטינים חיים במסגרת ישות מדינית משלהם ואף חיזוק מעמדה, ותוך פתרון בעיית מעמדם ומצבם החוקי של הישראלים המתגוררים ביישובים עליהם תוחל הריבונות, כך שדין אריאל ותושביה יהיה כדין תל אביב ותושביה וישראל תוכל להרחיב את הבניה וההיאחזות בשטחי המולדת היהודית. יתרונות אלה לא יושגו לעולם אם ישראל תמתין להסכמה פלסטינית לגביהם.
ב. הביטחון – אמנם מעשית לא אמור להשתנות דבר בשטח כתוצאה מהחלת הריבונות, ודווקא סביר לצפות להגברה זמנית, אך משמעותית של היקף האלימות והטרור הפלסטיניים ולהשלכות שליליות על שתה"פ הביטחוני איתם, ויתכן גם עם ירדן, אבל לאורך זמן תחושת הוודאות עשויה לאפשר את חיזוק ההכרה בכך שבקעת הירדן היא גבול הביטחון המזרחי של מדינת ישראל ואת ביסוס ההתיישבות באזורים בעלי חשיבות ביטחונית, ובראשם בקעת הירדן והצירים המחברים בינה לבין גב ההר והשפלה.
החשיבות הביטחונית של השליטה הישראלית לזמן בלתי מוגבל באזורים אלה היא מובנת מאליה בהתחשב בטופוגרפיה של השטח, בחוסר היציבות המובנית של האזור כולו, בעוינות לציונות המוטמעת בתודעה הפלסטינית ואצל רבים מהערבים ובלקחי היציאה הישראלית מעזה ומלבנון. להכרה הפלסטינית בכך שזהו מצב קבע ולעיבוי התיישבות בעלת הערך הביטחוני עשויה להיות תרומה חיובית לביטחון לאורך זמן. יתר על כן מימוש המהלך הוא צעד הפתיחה של יישום התוכנית כולה, שהמרכיב הביטחוני במסגרתה הוא סביר מבחינת ישראל, גם אם איננו מושלם. מכל מקום, גם להמשך הסטטוס קוו עלולות להיות השלכות שליליות על הביטחון, שכן גם הוא עומד בסתירה לשאיפות הפלסטיניות, אם כי כמו עבור ישראל, כך גם עבור הפלסטינים הוא יכול להיתפס כרע במיעוטו.
ג. העיתוי – כמאמר הלל הזקן, "אם לא עכשיו אימתי?". פרסומה של תכנית השלום האמריקנית, הקמת ממשלת אחדות שהחלת הריבונות כלולה בהסכם שאפשר את כינונה, החיוניות של הקשר עם ישראל עבור העולם הערבי הפרגמטי על רקע המתיחות הגוברת מול איראן, מיקוד תשומת הלב העולמית והערבית בקורונה והשלכותיה ובעיקר חוסר הוודאות לגבי תוצאות הבחירות בארה"ב יוצרים מסכת נסיבות שעלולה להיות ייחודית למיתון התגובות למהלך. אם ארה"ב תתמוך מחדש במימוש המהלך על פי התנאים שהציבה וישראל לא תנצל נסיבות אלה להחלת החוק/הריבונות בהתאם לתוכנית, זו עלולה להיות בכיה לדורות, לא רק משום שתתעורר השאלה לשם מה הקדישו האמריקאים טרחה רבה כל כך ונטלו סיכונים אם אפילו ישראל נמנעת מליישם את התוכנית, אלא שיתעוררו סימני שאלה באשר למידת השכנוע הישראלי באשר לצדקת תביעותיה לשטחים אלה ולמידת נחישותה להבטיח את שליטתה בשטחים אלה בהסדר עתידי. חמור מכל, הימנעות ממימוש הצעד בנסיבות כאלה משמעותו השלמה עם הותרת זכות הוטו על תהליך ההסדרים בידי הרשות הפלסטינית המחויבת למאבק בציונות, שזו כאמור משמעות השינוי (הזמני?) בעמדה האמריקנית.
המסקנה העולה מכל זאת היא שגם האלטרנטיבה של המשך הסטטוס קוו איננה בהכרח עדיפה על החלת החוק/ הריבונות ושספק אם היא חלופה מעשית, אם ארה"ב תשוב ותביע נכונות לתמוך במהלך חד צדדי ישראלי. כיצד ניתן אם כן בכל זאת למתן את ההשלכות השליליות ולהעצים את היתרונות? ראשית ניתן לדרג את ביצוע המהלך.
ניתן להחיל את החוק בשלב ראשון ורק בהמשך, אם הפלסטינים יעמדו בסירובם גם לאחר הבחירות בארה"ב (ובהנחה שטראמפ ייבחר) להחיל את הריבונות, אפשר גם לדרג את האזורים עליהם יוחל החוק או תוחל הריבונות ולהתחיל עם גושי ההתיישבות הסמוכים ל"קו הירוק", שלגביהם יש הסכמה רחבה. כאמור, החלת החוק, בניגוד להחלת הריבונות, מותירה את מעמד הריבונות של השטחים ככאלה השנויים במחלוקת, שזה המעמד של שטחי יהודה ושומרון על פי הסכמי אוסלו. אפשרות נוספת היא יצירת התניה בין מימוש החלת החוק או הריבונות לבין צעדים פלסטיניים, ערביים ובינ"ל כלפי ישראל (הפסקת ההסתה ותשלום המשכורות למחבלים, קידום הנורמליזציה, לחץ אירופי על הרשות להיכנס למו"מ ולחדול מלתמוך בטרור), תוך הבהרה כי בהעדר תמריצים כאלה ישראל איננה רואה תוחלת ותועלת בדחיית המהלך.
כיום הרושם הוא שקיום הרשות הפלסטינית הוא בעל ערך כה גבוה עבור ישראל עד כי היא מוכנה להשלים עם ההסתה, התשלומים למחבלים, התביעה נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבינ"ל ועוד כדי להבטיח את ביטחון הרשות. ברור שתחת מדיניות זו אין לרשות שום תמריץ לשנות את דרכיה.
בכל מקרה על ישראל להיערך להתמודדות עם השלכות המהלך לאלתר. היערכות זו צריכה, כמובן, להתבצע בתיאום מלא עם האמריקאים, שצריכים להירתם למיתון התגובות הערביות והבינ"ל, ותוך חידוד המסר כי ישראל מחויבת לשלום על פי מתווה טראמפ וקוראת לפלסטינים להיכנס למו"מ ללא תנאים מוקדמים. ללא תמיכה אמריקאית אין להעלות על הדעת פעילות ישראלית לקידום המהלך. הפיצול בתוך הממשלה בסוגיה החלת החוק/הריבונות, כאשר משרדי החוץ והביטחון נמצאים בשליטת מפלגה שעמדותיה בנושא פחות חד משמעיות מאלה של מפלגות גוש הימין עלולה להקשות על ההיערכות. אחדות הפעולה היא צו השעה מבחינת ישראל.
פורסם לראשונה ב-18 למאי 2020.
