עבור לתוכן העמוד
Menu

ההשפעות של BDS והדה-נורמליזציה באזורי התעשייה בגדה המערבית

כשמחמוד עבאס, יו”ר הרשות הפלסטינית, הבין שטרור בוטה ומאבק צבאי נגד ישראל מזיקים לאינטרס הפלסטיני בעיני העולם, החליט לעבור ל”התנגדות מדינית • כיצד הדברים פוגעים בחברה הפלסטינית • תא"ל במיל. דני תירזה

כשמחמוד עבאס, יו”ר הרשות הפלסטינית, הבין שטרור בוטה ומאבק צבאי נגד ישראל מזיקים לאינטרס הפלסטיני בעיני העולם, החליט לעבור ל”התנגדות מדינית." השימוש במושג זה אפשר לו להוביל את המאבק נגד ישראל, לייצג את העולם הערבי, ולהניף את דגל הג’יהאד, ובמקביל, להציג את עצמו כמי שמעודד את החירות והשלום ומוביל את עמו לשחרור מה”כיבוש הישראלי."

תנועת ה – BDS משרתת היטב את מטרותיו של עבאס. היא אמנם אלימה למעשה, אבל אפשר לומר ש-BDS היא סוג של ג’יהאד, במובן זה שלמרות שאיננה צבאית היא מסוגלת לגייס את דעת הקהל ולהפעיל לחץ על היהודים, שלפי השקפתה, מּו ָנעים אך ורק על ידי כסף ושיקולים פוליטיים. יו”ר הרשות הפלסטינית עבאס, כמו קודמו יאסר ערפאת, יכול היה להקים את המדינה הפלסטינית באמצעות הסכם עם ישראל, לפני שנים רבות. אבל ההנהגה הפלסטינית מפחדת לעשות את המעבר הבלתי נמנע מהובלת ה”מאבק” לניהול מדינה ריבונית, שיאלץ אותה לספק שירותים לאזרחיה. קל יותר להאשים את ישראל בכל התקלות.

הכלכלה הפלסטינית מבוססת עדיין על חקלאות, מסחר ותעשיות קלות. המגזר הכלכלי הגדול ביותר הוא תעשיית האבן – כרייה, סיתות ואספקת אבן לבנייה בישראל, ברשות הפלסטינית ובירדן. השכר החודשי הממוצע ברשות הפלסטינית הוא 1,500שקל, ללא הטבות סוציאליות. ואולם, כ-80,000 פלסטינים יוצאים מדי יום לעבודה בישראל באופן חוקי, ולצידם עוד 25,000 פלסטינים שעובדים באזורי התעשייה הישראליים באזור C שבגדה המערבית. הם מרוויחים בממוצע 5,700 שקל בחודש ומקבלים הטבות סוציאליות וביטוח בריאות כנדרש על פי החוק הישראלי. בעוד שהכספים שנתרמים על ידי העולם מנותבים לרשות הפלסטינית, ההכנסה מהעבודה בישראל תומכת במעגל שני ושלישי של הכלכלה הפלסטינית ומספקת את הכסף הדרוש לניהול חיי מסחר וכלכלה. ב-2014, המסחר בין ישראל, הגדה המערבית ועזה הסתכם ב-3.9 מיליארד שקל, סכום שהיווה 68 אחוזים מהיבוא הפלסטיני ו-5 אחוזים מהיצוא הישראלי.

מי שנוסע בכבישי הגדה המערבית, מי שמבקר בערים הפלסטיניות כמו רמאללה, בית לחם, שכם ובחלק של חברון הנמצא בשליטת הרשות הפלסטינית, ואפילו במחנות הפליטים, מבחין בכלי רכב רבים מהדגמים החדישים ביותר ובזינוק בבנייה חדשה. מנין בא הכסף? מתברר שהבנקים הפלסטיניים מספקים לתושבים אשראי נדיב, על חשבון כספי סיוע בינלאומי, כל עוד הם אינם עובדים בישראל או בהתנחלויות. אולם, לא ברור מנין יימצא להם הכסף להחזיר את ההלוואה כאשר התעסוקה הזאת תסתיים.

מה תהיה השפעתו של חרם כלכלי על מוצרים מההתנחלויות בגדה המערבית ומאזורי התעשייה הישראליים? כבר ב-2010 הכריזה הרשות הפלסטינית על חרם על מוצרי ההתנחלויות, במטרה למנוע שימוש בהם בשוק הפלסטיני. זאת, פרט לפרויקט הבנייה הענקי ברוואבי, שבו מהנדסים, מתכננים, יועצים, אנשי מקצוע וגם חומרי גלם באים מישראל, אך לא מההתנחלויות. החרם נחל כישלון. לרוב המוצרים הישראליים אין תחליפים ראויים בשוק הפלסטיני, ופלסטינים רבים מעדיפים מוצרים ישראליים, שאיכותם תואמת אמות מידה בינלאומיות, על פני תחליפים פלסטיניים זולים שאיכותם ירודה. פלסטינים רבים מעדיפים לרכוש מוצרים לבית במרכזי הקניות הגדולים באזורי התעשייה ובאזורי המסחר הישראליים בגדה המערבית, אף על פי שבחמש השנים האחרונות נפתחו חנויות יוקרתיות בערים פלסטיניות.

היתרון הכלכלי של היצרנים הישראלים באזורי התעשייה בגדה המערבית נובע בעיקר מכוח העבודה הפלסטיני, ממחירי הקרקע הזולים יחסית וממהירות היצוא הגבוהה דרך נמלי האוויר והים של ישראל.

הפלסטינים המועסקים באזורים אלה, חלקם זה יותר מ20- שנה, נהנים מההטבות הבאות:

  • שכר גבוה, התואם את השכר בישראל, ביטוח והטבות בהתאם לחוקי העבודה הישראליים.
  • נגישות מהירה למקום העבודה מבתיהם בכפרים ובערים.
  • אפשרויות להתפתחות והתקדמות מקצועית, הזכות לתעסוקה על פי חוקי העבודה הישראלים.
  • סידורים לצורכיהם המיוחדים, כגון תפילות במהלך יום העבודה וחופשות בחגים המוסלמיים.
  • שעות עבודה מופחתות בחודש הרמדאן, ואפילו חופשות בזמן מסיק הזיתים.

חרם על מוצרים מההתנחלויות יגרום ככל הנראה למפעלים הישראליים, מבוססי היצוא, לעבור מאזורי התעשייה בגדה המערבית לאזורי פיתוח אחרים בפריפריה בישראל. באזורים אלה מקבלים בעלי המפעלים הטבות כלכליות מהממשלה, אבל במקום להעסיק פלסטינים, הם יעסיקו ישראלים או מהגרי עבודה אחרים באותו שכר, בעוד אלפי פועלים פלסטינים ייוותרו ללא תעסוקה הולמת. על פי אומדנים, מבין 25,000 הפלסטינים המועסקים בהתנחלויות, פחות מ-500 עובדים בחקלאות, כ-2500 עובדים בבנייה בהתנחלויות, וכ-21500 עובדים באזורי התעשייה הישראליים. בעיקר עובדים אלה הם שייפגעו מחרם בינלאומי. האבטלה שתיגרם בשוק העבודה הפלסטיני תעורר מרירות, שלצד הלחצים החברתיים והכלכליים עלולה לחזק פלגים אופוזיציוניים בהנהגת החמאס, המייצג את האחים המוסלמים הפלסטינים.

הרשות הפלסטינית, שאין לה תכניות חלופיות או אפשרויות תעסוקה לפועלים שיזרמו לשוק העבודה, תפנה כרגיל את הכעס כלפי שלטונות “הכיבוש” הישראלים, והכעס הזה יגרום לאלימות. תופעה אחרת, שאיננה מוכרת היטב, היא הגידול במספרם של מפעלי תעשייה המנוהלים על ידי ערבים ישראלים, תושבים פלסטינים של ירושלים המזרחית וגם פלסטינים מהגדה המערבית, הרוכשים או שוכרים מפעלים באזורי התעשייה הישראלים בגדה המערבית ובירושלים המזרחית. האם תנועת ה-BDS תפגע גם בהם, או שהיא פשוט תעשה אבחנה גזענית בין מפעלים בבעלות יהודים לבין מפעלים בבעלות ערבים?

האבטלה שתיגרם בשוק העבודה הפלסטיני תעורר מרירות, שלצד הלחצים החברתיים והכלכליים עלולה לחזק פלגים אופוזיציוניים

 אין ספק, שהתוצאה הישירה של החרם הפלסטיני על המוצרים מההתנחלויות תהיה מכת מוות לתעסוקה של הפלסטינים, והדבר יפגע גם במחזורי הצריכה והמסחר הפלסטיניים. הרשות הפלסטינית איננה מציעה שום חלופה מועילה לתעסוקה זו, והירידה ברמת החיים תוביל לאלימות ולהתחזקות הגורמים המוסלמיים הרדיקליים המבקשים להרוס את ישראל וכלל אינם מתעניינים בפיתרון כלשהו של שלום. לכן יתברר שכל חרם שתנועת BDS מעודדת יפגע בראש ובראשונה בפלסטינים, ובמקום לדחוק בישראל להפסיק את הבנייה בהתנחלויות ולהגיע להסכם דיפלומטי עם הפלסטינים, רק יצית אלימות וטרור וירחיק את הפלסטינים עוד יותר ממדינה עצמאית.

אזורי התעשייה בגדה המערבית

 

אזורי התעשייה בגדה המערבית // תא"ל דני תירזה
אזורי התעשייה בגדה המערבית // תא"ל דני תירזה

 

 אזורי התעשייה הישראליים בגדה המערבית מהווים מודל לשיתוף פעולה כלכלי, המשרת את האינטרסים של פלסטינים וישראלים כאחד. למרות הסיוע הבינלאומי הנרחב לרשות הפלסטינית, הפלסטינים אינם מפתחים אזורי תעשייה ואזורי תעסוקה בשטחים הנמצאים בשליטתם. בניגוד לטענתם של הפלסטינים שישראל מונעת יוזמות כאלה, ממשלת ישראל, באמצעות תיאום הפעולות בשטחים ובעזרת המשרד לשיתוף פעולה אזורי, עושה כל מאמץ להתגבר על הביורוקרטיה ולאפשר את ההעברה המהירה של חומרי גלם וסחורות אל אזורי התעשייה ומוצרים אל יעדי היצוא.

דוגמה בולטת במיוחד היא אזור התעשייה ג’למה מצפון לג’נין. באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת היתה כבר יוזמה עסקית פלסטינית להקים פארק תעשייתי בין ג’נין, בצפון הגדה המערבית, לבין גבול הגדה המערבית, שיהיה נגיש לפלסטינים ולישראלים ובמיוחד לערבים ישראלים מהגליל, המקיימים קשרי מסחר תוסס עם תושבי ג’נין. הצעדים השונים שננקטו

כדי לאפשר יזמות פלסטינית כללו את התנאים הבאים: 

  • המנהל האזרחי מימן את תכנון הפארק לקבוצות עבודה ישראליות-פלסטיניות שיבצעו פרויקטים.
  • צה”ל תכנן מערכת ביטחון מיוחדת לאתר כדי לצמצם סיכונים ולערוך בדיקות ביטחון.
  • ארצות הברית עזרה לשדרג את מעבר ג’למה כדי לאפשר מעבר סחורות דרכו.
  • ישראל נתנה בידי הפלסטינים אחריות אזרחית לאזור, כדי שניתן יהיה להכפיף את התכנון, הבנייה והתעסוקה לרשויות המתאימות ברשות הפלסטינית.המדינות התורמות גרמניה וטורקיה הביעו עניין והשקיעו כספים בתכנון המפורט של אזור התעשייה.

ואולם, עד היום לא הוקם אזור התעשייה.

באזור בית לחם, ממשלת צרפת השקיעה סכום גדול ועזרה להקים אזור תעשייה מדרום לעיר, באזור שבשליטת הרשות הפלסטינית. צרפת הציעה הנחות במס למוצרים שייוצרו באזור התעשייה וייוצאו לצרפת ודרכה אל האיחוד האירופי. אבל למעשה, אף על פי שהוקמה, בעזרת ישראל, תשתית באזור, רק ארבעה מפעלים פועלים בו ומעסיקים רק כמה מאות עובדים. בבקעת הירדן, ליד יריחו, השקיעה ממשלת יפן סכום ניכר לפיתוח אזור תעשייה בשטח שבשליטת הפלסטינים. האזור, שהיה אמור להיות פרויקט הדגל של “הפרוזדור לשלום ולשגשוג” בין הרשות הפלסטינית לבין ירדן, אמור לעבד מוצרים חקלאיים פלסטיניים ובכך לעודד את החקלאות. המטרה היתה להעסיק כ-7000 עובדים. המנהל האזרחי הישראלי טיפל בתכנון רשת הכבישים והתשתית. אבל עד היום פועלים באזור רק חמישה מפעלים, המעסיקים פחות מ-1000 פלסטינים.

הסוג השני של אזור תעשייה ממוקם באזור C שבשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל, סמוך למעברי הגבול הפלסטיניים עם ישראל, כמו מחסום ארז ואזור התעשייה קרני ברצועת עזה. משקיעים ישראלים וזרים הפעילו את האזורים הללו, שהעסיקו אלפי פלסטינים. הסדרי הביטחון אפשרו הובלה מהירה של חומרי גלם וסחורות לאזורים אלה ואת שיווק המוצרים לחו”ל דרך הנמלים ולישראל. אבל עם תחילתה של מתקפת הטרור בשנת 2000, הפלסטינים הרסו את המפעלים, בזזו את המכונות והמלאי וחיסלו את מקור התעסוקה לאלפי פלסטינים. בעלי המפעלים קיבלו אמנם פיצויים חלקיים מהביטוח, אבל העובדים הפלסטינים נותרו מובטלים. כיום, קיים רק אזור תעשייה אחד מסוג זה, הממוקם מערבית לטול כרם.

המודל השלישי כולל את אזורי התעשייה שהוקמו באזורי C – בלב הגדה המערבית. נתן שרנסקי, כשהיה בזמנו שר התעשייה והמסחר בממשלת ישראל, ראה בהם הזדמנות לשיתוף פעולה כלכלי ישראלי- פלסטיני וקידם את תכנונם ופיתוחם של אזורי התעשייה על קרקעות בבעלות המדינה באזורים שבשליטת ישראל. המטרה היתה גם לחזק את ההתנחלויות מבחינה כלכלית וגם לספק תעסוקה לפלסטינים, במקום התעסוקה בישראל, שסבלה מתנודות בשל המצב הביטחוני הרגיש. משרד התעשייה השקיע בתכנון ובבניית התשתית לאזורי תעשייה אלה ועודד יזמים פרטיים להקים בהם מפעלים שיוכלו להעסיק פלסטינים. כדי לעודד פלסטינים לעבוד במפעלים אלה החילו עליהם את חוקי התעסוקה בישראל, שכר מינימום וביטוח לאומי וארגנו הסעות לעבודה לתושבי הערים והכפרים באזור. כיום ליותר מ20,000-

פלסטינים יש משרות מסודרות באזורים אלה. מודל זה, שלא נתן זכות וטו לרשות הפלסטינית, הוא המוצלח ביותר.

מתן תעסוקה לפלסטינים הוא אינטרס ביטחוני של ישראל, ולא רק צורך הומניטרי. לפי תפישת הביטחון של ישראל, פלסטינים המועסקים במשרות מכניסות, יימנעו מפעילות טרור העלולה לפגוע בביטחונם הכלכלי. האינטרס הפלסטיני לקיומה של תעסוקת פלסטינים בישראל בגבולות שלפני 1967 יוצר, מצד אחד, תלות של הכלכלה הפלסטינית בישראל, ומצד שני, הוא מרתיע ואפילו מונע יזמות ותעסוקה של פלסטינים בגדה המערבית. אפשר לראות את המצב הזה כמשקף את האידאולוגיה המקשרת את המצוקה הכלכלית הפלסטינית עם הנכונות לקחת חלק במאבק הלאומי לשחרור מהכיבוש הישראלי.

יתר על כן, הרשות הפלסטינית אינה מעודדת פלסטינים לעבוד באזורי התעשייה הישראלים בגדה המערבית, מפני שהיא איננה יכולה לגבות מסים מעובדים אלה. לכן היא עוטפת את התנגדותה במונחים אידאולוגיים של מניעת “הניצול הכלכלי של הנתינים בשטחים הכבושים על ידי כוחות הכיבוש," זאת למרות שההכנסות מהתעסוקה בגדה המערבית, לצד התעסוקה הפלסטינית בישראל, מניעות את הכלכלה הפלסטינית.

בתחילת תהליך אוסלו, לקראת סוף ,1993 היה ברור לישראל שקידום השגשוג הכלכלי הפלסטיני ישפיע על דעת הקהל הפלסטינית, לתמוך בשיתוף פעולה כלכלי ואזרחי עם ישראל. שמעון פרס, חתן פרס נובל ואיש החזון של תהליך השלום במזרח התיכון, כתב על “מזרח תיכון חדש." הוא האמין ששלום דיפלומטי בין ישראל ושכנותיה יוכל להביא התקדמות טכנולוגית, ידע ומודרניזציה לעולם הערבי. ערבים רבים ראו בחזון זה, שזכה לתמיכה עצומה במדינות המערב, ניסיון השתלטות מערבית על ארצות ערב ועל המשאבים שלהן, בעיקר על הנפט.

ב-1994 חתמו ישראל ואש”ף על פרוטוקול פריז – הסכם כלכלי שיצר מעטפת מס משותפת לישראל ולרשות הפלסטינית, לתקופת ביניים, שתוביל להקמתה של ישות פלסטינית עצמאית. מטרת ההסכם היתה לתת לפלסטינים נגישות לשוקי העולם ולספק להם מטבע יציב, יחסי סחר וסטנדרטיזציה בינלאומית ולמנוע הברחת סחורות בין ישראל לרשות הפלסטינית. אולם, הפלסטינים פירשו את ההסכם כאמצעי לפגיעה בפיתוח הכלכלי של הרשות הפלסטינית ולחיזוק השליטה הישראלית במדיניות הסחר ובנכסים הפלסטיניים.

חזון השלום של אוסלו טיפח יוזמה להקים שורה של אזורי תעשייה משותפים לאורך הגבול העתידי בין ישראל לבין ישות פלסטינית ריבונית עתידית. בשלבים הראשונים, הרעיון של שיתוף פעולה כלכלי הצית עניין רב בשני הצדדים. אולם הרעיון יושם רק ברצועת עזה, שם לא היתה מחלוקת על הגבולות. הרעיון לא יושם בגדה המערבית. הפלסטינים חששו שהקמת אזורים אלה תיצור עובדות בשטח, שיעניקו לישראל את הבעלות על אדמות בגדה המערבית, ותספק לה תירוץ לצמצם את מכסות העובדים הפלסטינים בתוך ישראל.

שטחן של ישראל והרשות הפלסטינית מצומצם יחסית למדינות העולם, ואינטראקציות כלכליות ביניהן הן מחויבות המציאות. אם יתקיימו יחסים מוסדרים ואפילו שיתוף פעולה כלכלי בין שתי הישויות, הכלכלות שלהן יכולות להיות נפרדות ומתואמות. ברגע שהרשות הפלסטינית תקבל אחריות מלאה על כלכלתה ותוכל לנהל את מדיניותה הכלכלית באופן עצמאי, היא תבין את צרכיה ואת ההעדפות הכלכליות שלה ותוכל לבחור את התחומים שבהם היא תרצה לקשור קשרים כלכליים עם מדינות ערביות, עם מדינות מחוץ לאזור ועם ישראל. רק במצב שבו ההנהגה הפלסטינית תרצה לקבל החלטות המבוססות על שיקולים רציונליים, תוכל הרשות הפלסטינית לקבוע אילו יחסים כלכליים עם מדינות אחרות, ובמיוחד עם ישראל, יועילו לה. הבעיה היא שכיום המדיניות הכלכלית הפלסטינית מּו ָנעת בעיקר על ידי הרצון להזיק לכלכלה הישראלית, בגדה המערבית או בישראל עצמה.

ישראל חוששת לנתק את קשריה עם הכלכלה הפלסטינית, גם בהקשר של התעסוקה וגם באופן כללי, בשל הקשרים הכלכליים והדיפלומטיים שיוצרת הרשות הפלסטינית עם גורמים עוינים בארצות ערב. ישראל חוששת מהתמוטטות כלכלית ומאסון הומניטרי בשטחים שהקהילה הבינלאומית עדיין רואה בהם שטחים שנכבשו על ידי ישראל ונתונים לאחריותה. הפלסטינים מבינים את החשש הישראלי וממנפים אותו כדי להאשים ישירות את ישראל במצוקה הכלכלית היחסית של הפלסטינים.

אבל לכלכלה יש חוקים משלה. הביקוש של מעסיקים ישראלים לעובדים פלסטינים באזורי התעשייה הישראלים בגדה המערבית והיצע העובדים  הפלסטינים באזורים אלה, מחזקים את היחסים בין יזמים ישראלים לבין עובדים פלסטינים בגדה המערבית או בתחומי ישראל. העסקת פלסטינים מעודדת אינטראקציות חיוביות יומיומיות בין עובדים ישראלים ופלסטינים, היכרות הדדית והבנה, ולפעמים אפילו חברּות. הפלסטינים שעובדים באזורי התעשייה מּודעים להצלחתם האישית והכלכלית בהשוואה לשכניהם ולחבריהם המועסקים ברשות הפלסטינית או מובטלים. הניסיון של גורמים קיצוניים-רדיקליים להציג את העובדים כ”משתפי פעולה” לא הצליח. הקשר עם הישראלים גורם לפלסטינים להשוות את עצמם מבחינה חברתית לישראלים, ולא לערבים בארצות ערב ובעזה. להשוואה החברתית הזאת יש שתי השפעות מנוגדות: מצד אחר, מוטיבציה גוברת לשיפור כלכלי אישי, ומצד שני, תסכול בשל מצב העניינים במישור המדיני והתנהגותה של הרשות הפלסטינית.

יזמים פלסטינים רבים חוששים עכשיו שבגלל הביורוקרטיה הפלסטינית הסבוכה ובגלל השחיתות והסחיטות, הנהוגים בקרב גורמים הנמצאים תחת הגנת הרשות הפלסטינית, לא תוענק להם ההזדמנות להקים מפעלים בתחומי הרשות הפלסטינית. לפניהם שתי חלופות: להגר מהאזור או למצוא מקלט באזורי התעשייה הישראליים, באמצעות חכירת קרקע להקמת מפעלים עצמאיים או בשיתוף פעולה עם תעשיינים ישראלים. לרוע המזל, תעשיין פלסטיני שעושה עסקים באזור תעשייה ישראלי חשוף לחרם הפלסטיני על מוצרים ישראלים ול,BDS- שרואה אותו כמשתף פעולה עם ישראל, לעלויות התפעול הגבוהות של תשלומי השכר, ההטבות הסוציאליות, ביטוח הבריאות לעובדים, מס רכוש והוצאות הביטחון, כמו כל מפעל ישראלי. למרות כל זאת, הביקוש להקמתם והפעלתם של עסקים פלסטיניים באזורי

התעשייה הישראליים גדל.

המדינות שתורמות לרשות הפלסטינית ממשיכות לנסות ולחזק את כלכלתּה, למרות שהרשות עצמה איננה מפגינה התלהבות יתירה לעשות זאת. לפי השקפתן המערבית התמימה של המדינות התורמות, האינטרסים שהפלסטינים מצהירים עליהם אכן תואמים את האינטרסים הלאומיים הפלסטינים, כלומר, הכלכלה והתשתית למדינה עצמאית, שאיננה תלויה בישראל. לכן, התורמות העבירו כספים לרשות הפלסטינית לפרויקטים מתוכננים רבים שמעולם לא מומשו והסיבות, לטענת הפלסטינים, כרוכות תמיד בהפניית אצבע מאשימה כלפי ישראל. קשה לאנשי המערב להבין את הצורך המרומז של ההנהגה הפלסטינית לטפל בתכנון ובמימון כראות עיניה ובניגוד להיגיון כלכלי, בשעה שהכספים הנתרמים משמשים את הפלסטינים לתשלום משכורות לעובדי הרשות הפלסטינית ומימון משכורות לטרוריסטים מורשעים ובני משפחותיהם. מנהיגים פלסטינים טוענים שהם תומכים בקידום פיתוח של אזורי תעשייה ישראליים בגדה המערבית, כדי שכאשר ישראל תיסוג מהאזור אזורי תעשייה אלו יועברו לבעלות פלסטינית. כל מי שהאמין שהאזורים האלה יוכלו לשמש מודל לפלסטינים ולפיתוח כלכלי באזור, התאכזב.

הרשות הפלסטינית ואנשי עסקים פלסטינים מסתכלים בקנאה על שיתוף הפעולה הכלכלי המצליח בין שוק העבודה הפלסטיני לבין התעשייה הישראלית. קנאה זו מחריפה את השנאה ואת הרצון לפגוע בתעשייה הישראלית באמצעות נשק החרם הבינלאומי בהנהגת תנועת ה,BDS- במקום לשאוף לשיפור רמת החיים הפלסטינית ולשגשוג כלכלתם, הרשות הפלסטינית מתמקדת במאמצים להכפשת ישראל  וגורמת בכך נזק בראש ובראשונה לעובדים הפלסטינים, לבני משפחותיהם ולכלכלה הפלסטינית כולה.

גם אם וכאשר תוקם מדינה פלסטינית, הכלכלה הפלסטינית תהיה זקוקה למקורות תעסוקה ישראליים. ולכן מוטב לעודד את שיתוף הפעולה הכלכלי והאנושי בין הצדדים בדרך ליצירת עצמאות ופיוס היסטורי. האזור הישראלי-פלסטיני יוכל להפוך אז לנווה מדבר בלב המזרח התיכון.

אל”מ (מיל)' ד”ר דני תרזה, לשעבר ראש היחידה לתכנון אסטרטגי ומרחבי בפיקוד המרכז של צה”ל. היה חבר בצוותי המו”מ ושימש איש קשר בכיר עם הרשות הפלסטינית בנושאי ביטחון ותשתית בגדה.