על פי דיווחי תקשורת, כולל אל-ג'זירה ומעריב[i] (6/5/2018), המועצה הלאומית הפלסטינית, בפגישתה מהימים האחרונים ברמאללה, אימצה החלטה ביוזמת מחמוד עבאס (אבו מאזן) להקפיא את ההכרה הפלסטינית בישראל ולהכפיפה בהכרה על ידי ישראל של מדינה פלסטינית.
המועצה הלאומית הפלסטינית היא הגוף החקיקתי של אש"פ, והנציג הרשמי של העם הפלסטיני בכל העולם.
אין זאת הפעם הראשונה שאבו מאזן מאיים, בין היתר, לשלול הכרה מישראל. מדי פעם הוא שולף את הקלף המוזר הזה מסל התעלולים העלוב שלו, כשהוא מרגיש צורך לנפח את חשיבותו-העצמית כלפי מחנה תומכיו המידלדל, הן בבית והן בקרב תומכיו הבינלאומיים, בעיקר באירופה.
השאלה היא האם הפלסטינים אי-פעם אכן הכירו בישראל, ואם כן, מה הרלוונטיות או המשקל שיש לייחס לצעד כזה בהקשר הכללי של תהליך השלום.
קיימות טענות לפיהן יאסר ערפאת, תחת לחץ של המנהיגות האמריקאית, אכן הכיר בישראל בצורה מעורפלת, בטרם יצא להופעתו הראשונה בעצרת הכללית של האו"ם בשנת 1988. יש המטילים ספק בכך.
לאחר פגישה בשטוקהולם עם מנהיגים יהודים, הצהירה משלחת של אש"פ בראשות ערפאת שהפרלמנט הפלסטיני הגולה (באלגייר) הסכים לקבל את קיומה של ישראל כמדינה באזורינו במסיבות עתונאים ציין ערפאת, בהתבסס על הטרמינולוגיה של החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947, לפיו "אנו מקבלים שתי מדינות, פלסטינית והמדינה היהודית ישראל".
על פי דיווח של הניו יורק טיימס מאז, ערפאת לא ציין אם הצהרת המועצה הפלסטינית היתה הכרה בישראל. בכירים פלסטינים ציינו שאין בכך הכרה.[ii]
מקרה ההכרה הישיר והרשמי ארע בחילופי המכתבים בין ערפאת וראש הממשלה יצחק רבין ב-9 ספט' 1993[iii] , שנוסח במהלך המו"מ הסודי שהתקיים באוסלו ובו נוסח "הצהרת העקרונות בדבר סידורי ביניים לקראת ממשל עצמי" (המכונה "הסכם אוסלו 1")[iv].
חילופי המכתבים הכילו מחויבויות רציניות על ידי שני המנהיגים לקדם תהליך שלום. תוקפם של חילופי המכתבים ושל המחויבויות הכלולות בהם לא הוגבל. במכתבו של ערפאת, הוא ציין:
"אש"פ מכיר בזכות מדינת ישראל להתקיים בשלום ובטחון".
בתגובה, ענה רבין: "ישראל מכירה באש"פ כנציג העם הפלסטיני".
בהצהרת העקרונות המוזכרת לעיל, שני הצדדים הסכימו "שהגיע הזמן לסיים עשורים של עימות ולחיות בדו-קיום של שלום, כבוד הדדי ובטחון, תוך הכרה הדדית בזכויות הלגיטימיות והפוליטיות של כל אחד".
בהסכם הביניים מששנת 1995 בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (המכונה "אוסלו 2") אשרו שני הצדדים בפסקאות ההקדמה של ההסכם:
"…..את נחישותם להביא לסיום עשורים של עימות ולחיות בדו-קיום של שלום, כבוד הדדי ובטחון, תוך הכרה בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות".
בנוסף, הם הסכימו "שתהליך השלום והעידן החדש שנוצר על ידו, הם בלתי הפיכים, והצדדים ישמרו, יחזקו וימשיכו בתהליך השלום".[v]
שני הצדדים אישרו את דבקותם בהכרה ההדדית ובמחויבויות שמופיעות בחילופי המכתבים מ-9 לספט' 1993, שנחתמו על ידי ראש ממשלת ישראל ויו"ר אש"פ.
לאור כל האמור לעיל, ברור שעצם ההכרה הפלסטינית הנובעת מההסכמים וההצהרות השונים, על אף הניסוח המעורפל והבלתי ספציפי, היוו, וממשיכים להוות יסוד מרכזי ובסיסי של תהליך השלום ושל ההסכמים השונים שאומצו בין 1993-1999. כולם עדיין תקפים, אם כי עברו הפרות שונות.
לשלול או לבטל הכרה זאת, או להכפיפה להכרה ישראלית במדינה פלסטינית שאינה קיימת, עלול להתפרש כצעד החותר תחת עצם היסודות של תהליך השלום.
השאלה אם תהיה או לא תהיה מדינה פלסטינית, ואם ישראל תכיר בה או לאו, מהווה, על פי הסכמת הצדדים, נושא מרכזי של המו"מ על מעמד הקבע. נושא זה טרם נדון בין הצדדים, ואבו מאזן לא יכול להפר את מחויבותו על ידי קביעה מזלזלת ולא רצינית של תוצאת המו"מ מראש.
על פי כל סטנדרט של דיני הסכמים בינלאומיים ואמנות בינלאומיות, שלילת הכרה פלסטינית יכולה להתפרש כהפרה יסודית על ידי ההנהגה הפלסטינית – דבר המקנה לישראל את הזכות לראות את ההסכמים כבלתי ניתן ליישום וכבטלים. משמעות הדבר היא שישראל תהיה משוחררת ממחויבויותה שלה על פי ההסכמים, כולל, בין היתר, העברת כספים, הענקת זכויות מעבר לאח"מים פלסטינים, שיתוף פעולה בטחוני וכלכלי, העברת סחורות וכו'.
אם כי מוטל ספק רב אם ישראל או כל גורם אחר ייקח ברצינות את איומי אבו מאזן, ויקנו אמינות לאיומים אלה, יתכן שההנהגה הישראלית תמצא לנכון להצהיר שהיא שומרת את זכותה , לאור איומי אבו מאזן והחלטת המועצה הפלסטינית הלאומית לשלול הכרה פלסטינית בישראל, ולאור החתירה תחת כל הסכמי אוסלו, לראות את ההסכמים כבטלים ולנקוט בכל צעד חד-צדדי – בטחוני, כלכלי או אחר – שהיא רואה כמתאים וראוי לשם שמירת האינטרסים של ישראל.
[i] https://www.maariv.co.il/news/world/Article-636757 https://www.aljazeera.com/news/2018/04/palestinians-pnc-palestinian-national-council-discuss-recognition-israel-180424144047076.html
[ii] https://www.nytimes.com/1988/12/08/world/arafat-says-plo-accepted-israel.html
ראו גם “The November 1988 Palestine national council resolutions in Algiers and their aftermath”
Phil Baum Associate Executive Director American Jewish Congress , New York, NY, 10028 & Raphael Danziger Assistant Director, Commission on International Affairs , American Jewish Congress , New York, NY, 1002809 Jan 2008
https://www.tandfonline.com/doi/abs/10.1080/10576108808435739
[iii][iii] https://www.mfa.gov.il/mfa/foreignpolicy/peace/guide/pages/israel-plo%20recognition%20-%20exchange%20of%20letters%20betwe.aspx
[iv] https://www.mfa.gov.il/mfa/foreignpolicy/peace/guide/pages/declaration%20of%20principles.aspx
[v] https://www.mfa.gov.il/mfa/foreignpolicy/peace/guide/pages/the%20israeli-palestinian%20interim%20agreement.aspx
