ב-20 במרץ 2018 קיים המרכז הירושלמי לענייני צבור ומדינה דיון חשוב על עתיד היחסים בין לישראל לאירופה. במסגרת פורום סגור הוא אירח מומחים אסטרטגיים ודיפלומטים מכמה מדינות באירופה וכן את שגריר האיחוד בישראל. במשך יומיים נסינו לשמוע מדוע קיימות אי הבנות בהקשר לעמדתה של ישראל, ולמה אין תמיד התחשבות בסיסית על המתרחש מדי יום אצלנו? מדוע קיימת נאיביות לכאורה בקרב מקבלי ההחלטות בבריסל ולמה נשמעת לעיתים עוינות בלתי מוצדקת ומתפרסמים גינויים אוטומטיים נגדנו? מדוע ולמה קיימת איפה מכרסמת ביחסים עם מדינה ידידותית ודמוקרטית כשלנו? מדוע נמשך ה -DOUBLE STANDART, הצביעות העכורה כאשר מדובר בנושא הפלשתיני? וכמובן מה היא באמת המדיניות של אירופה ? איך הם מתמודדים עם שני נושאים אקטואליים מדאיגים: המאבק בטרור ובעיית המהגרים. כן ניסינו להבין מדוע הם ממשיכים לנהל מדיניות בת יענה ומאמינים כי הסכם הגרעין שנחתם עם איראן בוינה, ביולי 2015 , הוא אכן הסכם טוב והוא לא יופר בעתיד.
בתום הדיונים הרגשנו אצל רוב המשתתפים הקשבה טובה יותר לטעונים שלנו ואף הבנה לעמדתנו, ודאגה כנה לעתיד ביטחונה של מדינת ישראל וזכותה הלגיטימית לחיות בשלום עם כל שכנותיה.
הגענו למסקנה ראשונית כי קיים באירופה הבדל מהותי בין עמדות הדרג המקצועי לבין ההנהגה הפוליטית ובמיוחד בין שיחות כנות ובלתי פורמליות לבין דיונים ופורומים רשמיים.
מדוע קיים הפער? מדוע ולמה מדינות אירופה אינן מספיק אמיצות כדי לגבש מדיניות ברורה? מדוע הן ממשיכות לדבר בשפה רפה ואף מנהלות מדניות צבועה במיוחד כשמדובר בפתרון הבעיה הפלשתינית וזכויות אדם. הדבר מובא לביטוי באחרונה בהקשר לחוק הלאום שהתקבל בכנסת ב-19 ביולי 2018. הביקורת הנוקבת של רוב התקשורת האירופית על כך שישראל מפלה לרעה את המיעוט הערבי מלמדים גם כאן על אי הבנה בסיסית על מהותה של מדינת ישראל ועל עצם קיומה כמדינה דמוקרטית יהודית יחידה בעולם.
חוסר ההבנה גם בהקשר הפלשתיני והבלבול הקיים בקרב האירופים החושבים עדיין כי היהדות היא דת בלבד ועל כן אין ליהודים כל זכות וזיקה למולדת לאומית. ברור כי ההתעלמות מהקשר ההדוק וההיסטורי במהלך אלפי השנים של העם היהודי לארץ ישראל ולירושלים מעורר תמיהה ואף מקומם במיוחד כאשר מדינות באירופה מצביעות באונסקו ובארגונים בינלאומיים לטובת יוזמות הזויות ושקריות של הפלשתינים.
מאז ומתמיד התנהלו במשרד החוץ הישראלי דיונים קדחתניים על גיבוש מדיניות ברורה כלפי אירופה. רוב המומחים מדגישים אמנם את חשיבות חיזוק היחסים הבילטרליים אך הנטייה ברוב ממשלות ישראל הייתה להטות תמיד את הכף לכוון ארה"ב. בצדק נאמר כי רק בוושינגטון מתקבלות ההחלטות החשובות והרות גורל. ושרק ארה"ב, המעצמה החזקה בעולם מסוגלת לטפל בצורה יסודית בפתרון הסכסוך עם הערבים. בניגוד לאירופה שהיא משענת קנה רצוץ מבחינה מדינית, ארה"ב היא אכן בת ברית אסטרטגית נאמנה באמת.
האבחנה הזאת היא נכונה ומוצדקת בשטח אבל איננה מושלמת. מן הראוי להזכיר כי עד פרוץ מלחמת ששת הימים ביוני 1967 ממשלות ישראל העדיפו מסיבות שונות את חיזוק היחסים עם אירופה על חשבון ארה"ב שהטילה בזמנו אמברגו על יצוא נשק. אין לשכוח כי בתחילת שנות קיומנו את תרומתה החשובה של צרפת לביטחונה של מדינת ישראל באספקת נשק חדיש ובהקמת כור גרעיני.
בתום המלחמה ואחזקת השטחים השתנתה המגמה שהייתה אוהדת לישראל מאז הקמתה. היא עברה להיות -במיוחד בצרפת- לפרו-ערבית ולעיתים אף עוינת. בעקבות משבר האנרגיה שפרץ אחרי מלחמת יום הכיפורים נכנעו מדינות אירופה ללחצים ולסחטנות של מפיקות הנפט והעדיפו לנטוש את ישראל על מזבח הפטרודולרים.
במהלך השנים עברה אירופה טלטלות רבות והאיחוד האירופי עבר מ-שש מדינות לתשע והיום הוא מונה 26 אחרי פרישתה של בריטניה. האיחוד מייצג עתה יותר מ-חצי מיליארד בני אדם. במהלך השנים נעשו על ידו כמה טעויות אסטרטגיות. הראשונה הייתה "הרחבת המועדון" לכל דיכפין באירופה ומחוצה לה. חמש מדינות נוספות ובניהן טורקיה הגישו רשמית את מועמדותן. ברור כי יש הבדל ענק אם אירופה מאוחדת תתפקד עם תשע או שתיים עשרה מדינות או עם עשרים ושש ואף יותר. טעות נוספת הייתה בביטול הגבולות ששם קץ לפרוטקציוניזם המסחרי וגרם לשיטפון של סחורות מסין ובהכרח לסגירת מפעלים אירופיים ולאבטלה גוברת. בטול המחסומים והגבולות גרם להגירה חופשית של זרים, למחלוקות פנימיות רבות ולאתגרים חדשים כמו במאבק בטרור וקליטת המהגרים.
האם ישראל יכולה להתעלם מאירופה? האם נכונה הגישה הרווחת אצל ישראלים רבים כי האירופים הם ממילא וביסודם אנטישמים ועל כן גישתם לישראל וליהודים לא תשתנה לעולם?
נכון שהאנטישמיות לא חלפה מהעולם אך אירופה אינה מקשה אחת. יש בהחלט אנטי-ישראלים ואנטישמים רבים בכל רחבי הקשת הפוליטית מהימין הקיצוני ולשמאל הקיצוני וההוכחה לכך היא פעילות אינטנסיבית של ה-BDS , עמותות וגופים אחרים. אך כשמדובר בריאל פוליטיק האם לא ראוי להתבונן במכלול האינטרסים בשיקול דעת , בקור רוח ולא מתחושות בטן. ברור כי אין לשכוח את העבר אך יש לשאוף לעתיד טוב יותר. זאת הייתה המחשבה בזמנו לקבלת השילומים מגרמניה ומיסוד ההחלטה לכונן עמה יחסים דיפלומטים מלאים ומשגשגים שעד היום הוכיחו את עצמם לטובה.
על כן, במטרה לשפר את היחסים עם אירופה עלינו לערוך רביזיה נכונה ופרגמטית ולא להתבסס על דעות קדומות.
ראשית, יש להפריד בין מדינות מערב אירופה הקלסית כמו צרפת, ספרד או איטליה, לבין מדינות שהיו בעבר תחת שלטון הגוש הקומוניסטי. אצלן, האוכלוסיות מגוונות והאינטרסים שונים. הן בוודאי פחות מעורבות ואינן מתעניינות בפתרון הסכסוך במזה"ת כפי שעושה זאת צרפת למשל. באחרונה התהדק הקשר עם מדינות מזרח ומרכז אירופה במיוחד עם הונגריה, רומניה וצ'כיה שלא היססו בנגוד למדינות המערב להימנע בהחלטות שהתקבלו בנושא העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. כן התהדקו בצורה משמעותית היחסים עם יוון, בולגריה וקפריסין. כלומר קיימת כאן מגמה חיובית שלא הייתה בעבר ויש להדגישה ולברך עליה.
שנית, יש לעשות הבחנה ברורה בין המנהיגים האירופים לפקידים היושבים בבריסל. האדמיניסטרציה המסורבלת והבירוקרטיה הנוקשה שבה פקידים מ-26 מדינות שונות ומוועדות שונות, ולא נבחרי ציבור, מקבלות בבריסל סמכויות יתר והחלטות חשובות בכל נושא, במיוחד בנושאי חוץ הקשורים למזה"ת ומדיניות ישראל. בנושא חוק הלאום למשל, תגובתה של הקנצלרית מרקל שאמרה כי אינה מתערבת בעניינים הפנימיים של מדינת ישראל הייתה נבונה ורצוי שהקו הזה יתקבל בקרב מנהיגי מדינות אירופה אחרות.
שלישית, יש להפריד בין היחסים הדיפלומטים הבילטרליים לבין המולטילטרליים במיוחד בכל הקשור לתהליך פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. קיימת היום הבנה כי ההפרדה אכן חשובה לשני הצדדים. יש גם לציין כי לישראל יש יחסים בילטרליים ובכל התחומים עם כל אחת מהמדינות. עם חלקן היחסים יותר הדוקים וידידותיים ועם אחרות הן פחות וניתנות לשפור. נדגיש כי ישראל חברה בארגון החשוב והמכובד OECD .היא חתומה על הסכמים רבים ולה אינטרסים משותפים בכל התחומים הכלכליים, המדעיים והאנרגיה. היא גם תמשיך להיות חברה פעילה בפרויקט HORIZON 2020. והיא פתחה לראשונה נציגות במטה נאט"ו בבריסל.
בתוך כך, יש לישראל עם אירופה יותר מהמשותף מהמפריד, יותר מהחיוב מהשלילה. היא קשורה בטבורה ומקדמת דנא עם אירופה, מאז האימפריות של אתונה ורומא. רוב העם היהודי שכמחיצתו נכחד בשואה היה חי באירופה עוד לפני גרוש ספרד. כלומר הגאוגרפיה, אגן הים התיכון, והעבר ההיסטורי שזורים חזק עם אירופה ובלתי אפשרי לפרקם ולהתעלם מהנתונים הבסיסים האלה. עוד ועוד, הערכים היהודים-נוצרים גוברים על המכשולים והגינויים של הקיצוניים.
בזירה הבינלאומית היום, יש לישראל גם נכסים אסטרטגים רבים וחשובים היכולים לתרום בהדוק שתוף הפעולה וחיזוק מעמדה של ישראל. לאור היחלשותה של אירופה וחוזק היחסים הן עם ארה"ב של הנשיא טראמפ והן עם רוסיה של פוטין, העיתוי מתאים במיוחד. ההבנות למשל בנושא הסורי וההתבססות האירנית וכן עתידה של רמת הגולן, הן בהחלט נושאים שאירופה אינה יכולה להתמודד מדינית מול נחישותן של שתי המעצמות. במקביל יש לפעול בהתאם בהקשר הפלשתיני ולמצוא פתרונות פרגמטיים וכלכליים בעזה שאירופה מעוניינת ויכולה לפעול בתנאי שהדבר יתואם היטב עם ישראל.
לאור כל האמור לעיל עלינו לשאוף לחתימה על מזכר הבנות עם מדינות אירופה. MEMORANDUM ראשון מסוגו שיאפשר לנהל ביננו לבין האירופים יחסים תקנים בכל התחומים ושכל צד ידע את האינטרסים מראש וכן את מגבלותיו. שלא ייווצר מצב שעל החלטה או יוזמה ישראלית אנו נקבל אוטומטית נזיפה והטפת מוסר. יש גם לפעול להסרת כל החרמות והניסיונות להטלת סנקציות ולמנוע שהאיחוד האירופי יממן במישרין ובעקיפין גופים וארגונים עוינים שמקצתם תומכים בטרור. בנושא זה יש להבהיר כי נעשתה טעות יסודית כאשר ממשלת ישראל החליטה להעביר סמכויות ותקציבים ממשרד החוץ למשרדים אחרים. לא הייתה כל הצדקה כפי שלא ניתן להעביר את ההסברה הישראלית לגופים אחרים או פרטיים. חבל ששקולים פוליטיים ופרסונליים גברו על ה –Raison d’Etat
ועל האינטרסים של המדינה. יש גם להבהיר כי לא קיים היום משרד ממשלתי כמו משרד החוץ הפרוס עם נציגויותיו הרבות בכל רחבי תבל ושיש לו את הניסיון הדיפלומטי העשיר כדי להתמודד בשטח מול בעיות ואתגרים במיוחד בכל הקשור לאיחוד האירופי שלצידו פועלת שגרירות מיוחדת היושבת בבריסל.
במישורים רבים יכולה ישראל לתרום הודות לנכסיה האסטרטגים, לידע ולניסיון שלה. זה כולל שיתוף פעולה כלכלי והומניטרי עם אירופה בשפור מצבם של הפלשתינים וכן בסיוע למדינות אפריקה. טיפול משותף בשורש הבעיות בשטח ימנע הגירת המונית של מהגרים ליבשת אירופה. כמובן לפעול ביתר שאת בשיתוף הפעולה במישור המודיעיני ובלוחמה בטרור. נזכיר את המידע האחרון שהועבר לצרפת על ניסיון איראני לפיגוע רב נפגעים. וכן כל ההתרעות האחרות של השירותים הישראלים לרבות בשדות תעופה ומטוסים שחסכו אובדן של אזרחים אירופאים חפים מפשע. בנושא זה יש לשאוף להכרה פומבית ורשמית של השלטונות באירופה.
לאור כל הנתונים האלה ניתן בהחלט לשפר ולהדק את יחסנו עם הקהילה האירופית ויפה שעה אחת קודם לפעולות חיוביות ומשותפות.
לסיכום ניתן לומר בלי כל ספק כי המשותף עם האירופים יכול לגבור על המפריד, וכך נוכל להתמודד בעתיד על היריבויות המיותרות והמחלוקות.
