עבור לתוכן העמוד
Menu

המסר מארה”ב: “אל תבנו עלינו, תעשו מה שטוב לכם”

בביקור בוושינגטון לפני שבועיים שמעתי מסר אחיד מחברי קונגרס - אל תבנו על גיבוי אמריקני • שתי האפשרויות שנותרו על הפרק לטיפול באירן הן בעייתיות מבחינת ישראל • אירן בעצמה נערכת להכרעה היסטורית • פרשנות

סביר להניח שבצמרת האירנית החדשה, בה קולם של הגורמים הריאליסטיים נחלש (כמו הנשיא הקודם רוחאני או שר החוץ זריף), נשמעת ביתר שאת הטענה שעדיף לקחת את הסיכון, שמבחינתם לא משמעותי, ולהסתער קדימה. הרי אירן כבר ממש הגיע אל סף ההתייצבות כמדינת סף גרעינית ומיתנה את המצוקה הכלכלית הודות לסיוע סיני והידוק החגורה. סביר להניח שגם גורמים אירניים המצדדים בכך מעריכים שרצף אותות החולשה שמשדרת ארצות הברית לאחרונה, החל מהיציאה המביכה מאפגניסטן, עבור דרך חוסר התגובה על ההפרות של אירן בענייני הגרעין (ובראשן אי דיווח על מתקני גרעין וחסימת פעילותם של הפקחים), על צמצום הפיקוח על תוכנית הגרעין, על צבירת 10-25 ק”ג של אורניום מועשר  לרמה של 60% ולמעלה מ-100 ק”ג של אורניום מועשר לרמה של 20%.

משמעות כל זה היא שאירן זקוקה רק למספר שבועות קצר כדי לייצר אורניום מועשר לרמה צבאית עבור מתקן נפץ ראשון. כמו כן, אירן החלה לייצר אורניום מתכתי, צעד שאין לו הסבר אחר חוץ מאשר כוונה לייצר נשק גרעיני. חוסר התגובה על תקיפות הבסיסים האמריקניים בסוריה והניסיון להתנקש בראש ממשלת עירק צריכים ללמד את הנהגת אירן שאין לה מה לחשוש מתגובה אמריקנית. זאת למרות הטיסות ההפגנתיות של המפציץ האמריקני B1 בשמי האזור. ישראל כלל אינה מוכנה לפעול, הן בשל פערים בכשירות המבצעית לכך והן משום שאין לה גיבוי אמריקני לצעד כזה.

נראה שאירן כבר נערכת באופן מעשי לקראת האפשרות שהיא תחליט לפעול בדרך זו. האצת משלוחי הנשק לסוריה ולחיזבאללה, שמחייבת את ישראל להגביר בימים האחרונים את קצב התקיפות בסוריה והביטחון האירני הגובר באיכות וכמות הכטב”מים והטילים שברשותם מעידים על כך.

עדות אחרת וחשובה לא פחות היא עצם ההחלטה לייצר אורניום מתכתי. הניסיון שצוברים כעת האירנים יאפשר להם לקצר את משך הזמן שיידרש להם כדי להפוך את האורניום המועשר לרמת צבאית לחומר שממנו ניתן לייצר פצצה. כמה גורמים, ובהם ראש אמ”ן וראש המוסד היוצאים, סבורים שבכל זאת יידרשו שנתיים בין השגת החומר המועשר לבין השלמת ייצור הפצצה. מסופקני. ההתקדמות האירנית בייצור אורניום מתכתי, ההתקדמות בייצור טילים ארוכי טווח, פערי הידע באשר למה שהספיקו האירנים להשיג לפני שעצרו את פרויקט הנשק ב-2003 ומה שהם עשו לאחרונה בתחום זה, ואפילו שכל ישר, מחייבים להניח שהזמן הדרוש להגעה לפצצה קצר בהרבה. עם זאת, אין ספק שבחירה בדרך זו תחייב את אירן לחצות מרחב סף מסוכן, בו תהיה חשופה לתקיפה (ישראלית ו/או אמריקנית) ונתונה לסנקציות כלכליות חריפות.

ארה”ב מזהירה, אך לא מאיימת

האפשרות של חזרה להסכם הגרעין ככתבו וכלשונו, שבראייתי ובראיית רבים אמורה להיות מבחינת אירן האופציה הבטוחה והנוחה ביותר להגיע לארסנל גדול של נשק גרעיני בתוך פחות מעשור. זאת, משום שתפטור את אירן מהצורך לחצות את מרחב הסף המסוכן. אפשרות זו מוצגת על ידי אירן עצמה דווקא כגרועה ביותר, הן משום שחלק מההנהגה בטהרן אכן סבורה כך והן משום שבדרך זו האירנים סותמים את הגולל על הדרישה האמריקנית לשיפורים בהסכם שימנעו מאירן להצטייד בנשק גרעיני ומבטיחים שאם יבחרו באפשרות זו יזכו להערכה וליתרונות מעשיים מצד ארצות הברית וכלל המערכת הבינלאומית.

ארצות הברית, המעוניינת למנוע מאירן להצטייד בנשק גרעיני אך באותה עת להימנע מעימות כוחני מולה, רואה את החזרה להסכם הגרעין כאפשרות המועדפת. בעבר היא הציגה זאת כמהלך ראשון, שנועד להרחיק את אירן מנשק גרעיני שבעקבותיו ייפתח משא ומתן על הרחבה וחיזוק ההסכם, כדי להבטיח שאירן לא תצטייד לעולם בנשק זה. כבר אז זה נראה לא מעשי ובחזקה אשליה, אבל לאחרונה המטרה הזאת כמעט ונעלמה מההתייחסויות האמריקניות לסוגיה. ארצות הברית מזהירה את אירן לבל תמשיך להתקדם לקראת הפיכתה למדינת סף גרעינית, אך היא מקפידה לא להשמיע איומים קונקרטיים, ובפרט איננה מתייחסת לאפשרות של פעולה אלימה מכל סוג שהוא כדי למנוע זאת.

ארצות הברית גם נמנעת מכל מהלך שעלול להוביל לתגובה אירנית חריפה. בהצהרה משותפת עם מנהיגי בריטניה, צרפת וגרמניה ב-30 באוקטובר, חודדה אמנם הדאגה המשותפת מהתנהגותה של טהרן והמנהיגים הביעו את נחישותם לוודא שאירן לא תוכל לעולם לפתח נשק גרעיני ולא רק להצטייד בנשק כזה. עם זאת, הקריאה לאירן לשוב להסכם הגרעין לוותה רק בהתייחסות רפה לכך שבהמשך ניתן יהיה לדון בנושא המטרידים את המערב ואת אירן (במקום התייחסות מפורשת לחשיבות של חיזוק והרחבת ההסכם).

ישראל היא שחקן חשוב בשלב הנוכחי, אך במידה רבה היא שחקן תוצאתי. מדיניותה תיגזר מההחלטות של אירן וארצות הברית. האפשרות המועדפת על ישראל היא שארצות הברית תטיל את מלוא כובד משקלה כדי לחייב את אירן לקבל הסכם שיטפל בחולשות הרבות והמסוכנות של ההסכם הקיים. זו הייתה, בגדול, מדיניות הנשיא הקודם טראמפ, ולו הוא היה זוכה בכהונה נוספת ייתכן שהיה למדיניות זו סיכוי. בסופו של דבר, האירנים הימרו נכון, וכעת ההיתכנות שהאפשרות המועדפת על ישראל תתממש נמוכה מאוד. לפיכך, עלינו להיערך לשתי האפשרויות האחרות. השאלה מה מהן עדיפה לישראל היא במידה מסוימת תיאורטית, אלא אם מניחים שישראל יכולה להשפיע על ההחלטה האירנית ועל המדיניות האמריקנית. לישראל יש אמנם יכולת, אך אין להפריז במשקלה.

בעבר, היכולת הזו עמדה למבחן כמה פעמים. ב-2012 הוביל האיום של נתניהו כלפי אירן באמצעות תרשים הפצצה עם הקו האדום לעצירת צבירת האורניום המועשר ל-20% על ידי אירן. זה שכנע את סין להצטרף ללחץ על אירן והמריץ את אובמה לאמץ מדיניות נוקשה יותר כלפי אירן, כדי לשכנע אותה לפתוח במשא ומתן ישיר שהסתיים בהסכם הגרעין. כל זאת, במידה לא מבוטלת, כדי למנוע תקיפה ישראלית. הניסיון השני היה נאום נתניהו בקונגרס, שלא מנע את יישום ההסכם. הניסיון השלישי היה הבאת ארכיון הגרעין וחשיפתו, שתרמו להחלטת טראמפ לפרוש מההסכם. פעולות נוספות המיוחסות לישראל פגעו בפרויקט הגרעין, אך לא רק שלא בלמו אותו, אלא שנוצלו על ידי אירן כאמתלה להצדקת ההפרות של הסכם הגרעין. גם כיום האיום הישראלי למנוע בכל דרך מאירן להשיג יכולת לייצר נשק גרעיני נלקח ברצינות בארצות הברית ובאירן, אבל נראה שהשפעתו על מדיניות אירן וארצות הברית פחותה בהשוואה לעבר.

“שמעתי מסר אחיד מחברי קונגרס – אל תבנו על גיבוי אמריקני, בוודאי לא על פעולה אמריקנית ישירה או על סיוע אמריקני. אתם לבדכם ועשו את מה שאתם חושבים שעליכם לעשות”

שתי האפשרויות שנותרו על הפרק הן בעייתיות מבחינת ישראל. אם התוכנית האירנית לא תסוכל, תוכל אירן להפוך בתוך זמן קצר יחסית למדינה גרעינית על כל המשתמע מכך (איום משמעותי לביטחון ישראל, ביסוס ההגמוניה האזורית של אירן ומירוץ חימוש גרעיני באזור). מאמץ ישראלי (או אמריקני) מוגבר למנוע התקרבות אירנית למעמד של מדינת סף ואולי אף כניסה למעמד כזה עלול להוביל, בסבירות בינונית-גבוהה להסלמה רבתי.

אם כדי להימנע מתרחיש כזה, אירן וארצות הברית יסכימו על מתווה של חזרה להסכם הגרעין, המשטר האירני יזכה להון עצום ולהישג יוקרתי שיאפשרו לו להגביר את מאמציו לזכות בהגמוניה אזורית, תוך הגברת האיום על ישראל החל מטווח הזמן הקצר. מעל הכול, אירן תוכל להגיע בתוך כעשור למעמד של מדינת סף-גרעינית המסוגלת לייצר ארסנל גדול של נשק גרעיני ללא שיהיה עליה לחצות מרחב סף משמעותי, כמו זה שעליה לחצות בדרך לפצצה אחת במצב הנוכחי.

צריך לזכור שהנכונות האירנית ב-2015 לקבל את מגבלות הסכם הגרעין התאפשרה בעיקר משום שההסכם הבטיח לאירן לא רק הקלות כלכליות מרחיקות לכת, אלא בעיקר מסלול בטוח, כמעט בלי מרחב סף, להפיכתה ב-2031 למדינת סף גרעינית עם יכולת לייצר מספר רב של פצצות בתוך זמן קצר. אירן הייתה שולטת בשלושת המרכיבים הדרושים לנשק – חומר מועשר, יכולת להופכו לנשק ואמצעי הובלה למטרה. לקראת סוף התקופה מוסרות כל המגבלות, כשבדרך כבר מותר לאירן להעשיר אורניום בצנטריפוגות מהירות, אין פיקוח בכל מקום ובכל זמן או על מדעני הגרעין ואין יכולת לדעת באמת עד כמה התקדמה אירן במסלול החימוש. האירנים היו שומרים בידיהם לא רק את מתקן ההעשרה התת-קרקעי הגדול בנתנז, אלא גם את מתקן ההעשרה התת-קרקעי העמוק הקטן בפורדו, שתכליתו לאפשר להם לבצע בבטחה את שלב ההעשרה האחרון. ההסכם גם לא הגביל את פיתוח הטילים שיכולים לשאת ראשי נפץ גרעיניים.

“אל תבנו על גיבוי אמריקני”

הבחירה בין שתי האפשרויות הבעייתיות איננה באמת בידינו, אבל בחשבון כולל על ישראל לתת עדיפות לטיפול באיום המיידי, גם משום שזה הנתיב בו מתקדמת אירן כרגע וגם משום שהוא נוח יותר לטיפול עבור ישראל. היקף התוכנית האירנית עדיין מוגבל ומאפשר ייצור מתקני נפץ גרעיניים בודדים. עליה לחצות מרחב סף בעייתי כשיכולתה להגן על מתקני הגרעין מול פעולות חשאיות, תקיפות סייבר ותקיפה קונבנציונלית, ולגרום לישראל בתגובה נזק חמור מאוד, עדיין חלקית. כעת נראה שאין גיבוי אמריקני לפעילות ישראלית כזו.

בביקור בוושינגטון לפני שבועיים שמעתי מסר אחיד מחברי קונגרס – אל תבנו על גיבוי אמריקני, בוודאי לא על פעולה אמריקנית ישירה או על סיוע אמריקני. אתם לבדכם ועשו את מה שאתם חושבים שעליכם לעשות. היה זה מסר מטלטל אך לא מפתיע. עם זאת, ייתכן שגיבוי אמריקני עשוי להיות מושג אם אירן תעמוד על שלה, והממשל אף עשוי לבקש למנף את האיום הישראלי כדי להביא את אירן לחזור להסכם הגרעין. אם אירן אכן תתקדם לקראת מעמד של מדינת סף, אזי החל מנקודה מסוימת (למשל תחילת העשרה ל-90%) ייתכן שניתן יהיה לעודד את וושינגטון ליטול חלק ישיר במאמץ (מה שמכונה Plan B).

חזרה להסכם הגרעין היא בעייתית יותר. ראשית, משום שזו איננה חזרה לאותו הסכם גרוע אלא להסכם גרוע עוד יותר (האירנים כבר למדו כיצד לייצר צנטריפוגות מתקדמות, אורניום מתכתי ולהעשיר אורניום לרמות גבוהות). שנית, במהלך העשור הקרוב הם ימשיכו לשפר את יכולותיהם להגן על התוכנית ולאיים על ישראל. אין ערובה שאנחנו ננצל את הזמן טוב יותר מהם.

יש המתארים את החזרה להסכם כמהלך שיאפשר להרוויח זמן ובדימוי מקובל בארצות הברית “לבעוט את הפחית במורד הרחוב”. הבעיה היא שהפחית הזו הולכת ומתנפחת עם כל בעיטה בשל ההסרה המהירה של המגבלות על התוכנית, עד אשר בקצה הרחוב היא מתפוצצת על הבועט. מסלול ההסכם יציב את אירן בפני אפשרות להפוך למדינת סף לארסנל נשק גדול בתוך עשור וינטרל את יכולת הפעולה של ישראל. גורם אמריקני בכיר, שעדיין נושא תפקיד רשמי בממשל, אמר לי ב-2016 שאמנם ההסכם הוא בעייתי מאוד, אבל בשנים הראשונות היתרונות הטמונים בו גוברים על חסרונותיו. לדבריו אז, בין השנה החמישית לשביעית נשיא ארה”ב יצטרך לבחון אם עדיין נכון לדבוק בהסכם. הגענו לנקודת הזמן הזו ודי ברור שניתוח אובייקטיבי היה מטיל ספק רב בתועלת שבהמשך קיום ההסכם.

אז מה עלינו לעשות? ראשית לנהל דיאלוג הדוק עם ארצות הברית כדי להבהיר את החשיבות של שיפור ההסכם ושל בלימת המאמץ האירני להגיע כעת למעמד של מדינת סף, תוך חידוד ההשלכות השליליות של הימנעות מכך ומתוך ניסיון להשיג גיבוי אמריקני וסיוע צבאי בנקודות בהן הוא נדרש. שנית, עלינו להשלים את ההיערכות לפעולה לסיכול המאמץ האירני הנוכחי ותוכנית הגרעין בכלל, עם או בלי גיבוי אמריקני, ובמקביל לנסות לעודד את האמריקנים להוביל פעילות זו.

פורסם באתר N12