מכיוון שכך, משך העימות נתון בעיקר בידיהן של ישראל וחמאס. ממשלת ישראל נהנית יותר מאשר בסבבים קודמים מגיבוי נרחב מבית להמשך גביית המחיר מחמאס, במידה רבה בשל ההכרה בציבור כי הסבב נפתח ביוזמת חמאס ללא הצדקה, וכן נוכח הירי המאסיבי לעבר מרכז הארץ. גם ההחלטה להימנע ממיטוט שלטון חמאס, שיכול להתבצע רק על ידי כניסה קרקעית שתוביל לשליטה ישראל ממושכת ברצועה, איננה מאותגרת מבית. הימנעות מהחלטה זו והזהירות המופגנת של ישראל שלא לפגוע בבלתי מעורבים מבטיחים לה עוד סבלנות מצד המערכת הבין לאומית, ובראשה ארצות הברית.
יתר על כן, האחריות של חמאס לסבב וההתנגדות במחנה הפרגמטי באזור לחמאס, כחברה בציר האחים המוסלמים ובציר האירני גם יחד, מבטיחים לישראל שעל אף הצורך להתייצב לימין הפלסטינים, בפרט בהקשר של ירושלים, חמאס לא תזכה לגיבוי ערבי. גם על חמאס לא נראה שמופעל לחץ פנימי – בין אם מצד הציבור או מצד הפעילים והדרג המדיני בתנועה, שייתכן ולא התלהב מלכתחילה מהיוזמה של מוחמד דף לפתוח במערכה. אין מצידם לחץ להזדרז ולסיים את המערכה ללא הישגים, במיוחד מכיוון שהמשך השליטה שלהם בעזה איננה עומדת בסכנה.
גם כאן, היגיון הצדדים עשוי להוביל להפסקת המערכה תוך ימים ספורים. חמאס כבר צבר את ההישגים להם ייחל – חיזוק מעמדו במערכת הפלסטינית והמחשת נכונותו לקחת סיכונים למען ירושלים. הוא הצליח להעיר את תומכיו בירושלים, בגדה, תוך ישראל, ברחבי האזור (בדגש על ירדן, לבנון וסוריה). הוא הפגין באמצעותם את מידת המחויבות של מרבית הפלסטינים ושל האיסלאם הקיצוני להגנה על אל-אקצא וירושלים (על בסיס הפצת עלילת הדם שישראל מבקשת לפגוע בזכויות הפלסטינים במסגד ובירושלים) ולהכרעתה והכחדתה של מדינת ישראל.
השבר שחמאס יצר ביחסי היהודים והערבים בישראל הוא בעל משמעות ארוכת טווח ומשקף החלטה לשנות מדיניות ולקרוא לערביי ישראל לצאת ולהתקומם. מי שנענה לקריאתו היו בעיקר אנשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, הפרוסים כמעט בכל הריכוזים הערביים בישראל, להם זיקה לחמאס. מנגד, הוא שילם על כך מחיר כבד, וזה הולך ועולה ככל שעובר הזמן. די ברור שמחיר זה גבוה מכפי שהעריך תחילה שיידרש לשלם. כדי לא לכלול פגיעה בנכסים נוספים ובהם בכירים בארגון, יש היגיון מבחינתו להסכים לסיום המערכה גם בלי הישג מוגדר בירושלים. זאת, בתמורה להבטחות לסיוע בביסוס מחודש של מעמדו ברצועת עזה, תוך השבת המציאות האזרחית בעזה לקדמותה.
ישראל תעדיף עצירה תוך ימים
ישראל, מצידה, גבתה מחמאס מחיר חסר תקדים בזמן קצר, בכל הקשור לפגיעה בתשתיות הצבאיות והאזרחיות שלו, ובחלק מאמצעי הפעולה שלו – ירי נ"ט ומל"טים, שהיו אמורים לפצות על אובדן היכולת לעשות שימוש במנהרות ההתקפיות ולהסב נזק רב יותר באמצעות הרקטות. לכן, ישראל עשויה להעדיף עצירה בתוך כמה ימים: בשלב מסוים בנק המטרות מתחיל להידלדל וגובר הסיכוי לפגיעה באזרחים ישראלים או לפגיעה בבלתי מעורבים פלסטינים. זה עלול להוביל ללחץ אמריקני לסיים את המערכה.
בכל מקרה, יהיה על ישראל לטפל במשבר ביחסים עם חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה הערבית ולהתפנות לטיפול במשבר הפוליטי, תוך חידוש תשומת הלב למתרחש מול אירן (שיחות הגרעין, כמעט שכחנו), לזירה הצפונית ולהתמודדות עם לחצים מהממשל בוושינגטון ללכת לקראת אבו מאזן.
במעין "הפוך על הפוך", ישראל צריכה לנסות לנצל מהלכים מוגבלים מסוג זה כמנוף לחיזוק הסכמי אברהם, שעמדו במהלך הסבב במבחן משמעותי ראשון. המטרה יכולה להיות שילוב רב יותר של סעודיה במארג ההסכמים, בתמורה למתן תפקיד לממלכה בסיום הפעילות ההתקפית הישראלית.
מצד שני, ההיגיון איננו השיקול היחיד או המכריע שקובע את התנהגות הצדדים. אמוציות ושיקולים פוליטיים ומדיניים נוספים נלקחים בחשבון לא פחות. כל צד חושש שסיום מוקדם של המערכה עלול להתפרש כגילוי חולשה. לישראל עניין ליצור, באמצעות מפגן הכוח מול חמאס, ממד הרתעה גם מול יריבים נוספים, ובראשם חיזבאללה. לפיכך, אם לא יוצגו בפני הצדדים נימוקים מוחשיים שיצדיקו את הפסקת האש, ייתכן שהמערכה תימשך עוד זמן מה.
>> הכותב הוא תת-אלוף במילואים, כיהן כראש חטיבת המחקר באמ"ן, חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
המאמר פורסם באתר חדשות 12.
