עבור לתוכן העמוד
Menu

שקרים ההטעיות במסמך הרש”פ

מסמך רשמי של הרש"פ המתפרסם ערב הבחירות בישראל מראה את התפיסה של הרשות כלפי ישראל ולגבי התוצאה הסופית אותה מבקשת הרש"פ להגיע אליה במסגרת תהליך השלום

כללי

ערב הבחירות בישראל, פרסמה “הועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית באש”פ” מסמך שנועד להבהיר את עמדות הארגון בקשר ליחסים עם ישראל ולנקודות המחלוקת עמה. העיתוי משקף מן הסתם את התסכול הפלסטיני מדחיקת נושא היחסים עם הפלסטינים לשולי השיח הישראלי לקראת הבחירות, על רקע ההכרה הגוברת בישראל בכך שאין פרטנר פלסטיני למו”מ רציני לשלום. סיבה אפשרית נוספת לעיתוי היא הפרסום הצפוי בקרוב של תכנית השלום האמריקנית. שני המוטיבים העיקריים במסרי המסמך בן 37 העמודים, הכתוב עברית, הם שיש פרטנר פלסטיני רציני למו”מ ושממשלות ישראל, בדגש על אלו שבראשן עמד נתניהו, והממשל האמריקני של הנשיא טראמפ הם הגורמים לחוסר ההצלחה של תהליך השלום.

כותבי המסמך מקווים להצליח בזריית חול בעיני קוראיו, אבל בפועל המסמך עמוס בשקרים ואי דיוקים, רובם המכריע מוכרים היטב, שלחלק קטן מהם אתייחס בהמשך, גם כך ניתן ללמוד ממנו לא מעט מדוע הגישה הפלסטינית השוללת הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא המכשול העיקרי בדרך לשלום, מדוע “חוק הלאום” הוא חיוני  ומדוע מהלכי ישראל וארה”ב בתגובה להתעקשות הפלסטינית לשלם משכורות למחבלים נוגעים בלב הבעיה. הועדה מקדישה לסוגיה זו 4 עמודים מהנייר, שכולם שקר וחשיפה של הגישה הפלסטינית האמתית, המחויבת למאבק הטרוריסטי המתמשך נגד ישראל.

כותבי המסמך מקפידים להימנע מלהשתמש במונח “העם היהודי”, שהרי שימוש במונח זה כמוהו ככפירה בנראטיב הפלסטיני השולל קיומו של עם כזה. לפיכך, כבר בפתיח הם מבהירים כי הוא מיועד לעם בישראל, ליהודי העולם ולקהילה הבינ”ל. הסירוב לקבל את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי משתקף גם מהאזכורים החוזרים ונשנים של פתרון בעית הפליטים על בסיס החלטה 194 של האו”מ, שבראיית הפלסטינים מבטיחה לפליטים זכות לשוב לבתיהם.

כאמור, אינני מתכוון להתעכב על כל הטעויות והשקרים, כמו למשל הפרשנות המעוותת של החלטה 242 כמחייבת נסיגה ישראלית מכל השטחים עליהם השתלטה ישראל ב-67′ (כבשה, בלשון המסמך), על בסיס העיקרון של “אי הקבילות של השתלטות על שטחי האחר בדרכי מלחמה”, המופיע בפתיח להחלטה, תוך התעלמות מנוסח ההחלטה עצמה הקורא לישראל לסגת משטחים, אך לא מכל השטחים, ואינו עוסק כלל בפלסטינים. אינני מתכוון כאן גם להפריך את האופן המעוות בו מגולל המסמך את ההיסטוריה, מאז 1988, תוך התעלמות מוחלטת מהטרור הפלסטיני כגורם העיקרי שמנע את מימוש הסכמי אוסלו, ומהנוקשות הפלסטינית שהביאה לדחיית כל היוזמות האמריקניות והישראליות.

מדינה יהודית וחוק הלאום

המסמך מדגיש פעמים אין ספור את הנכונות הפלסטינית להסדר המבוסס על שתי מדינות – ישראל ופלסטין –  החיות זו לצד זו על בסיס קווי 67′, אך בשום מקום איננו משתמש בנוסח של שתי מדינות לשני עמים, מהסיבה הפשוטה שהפלסטינים מתנגדים לנוסחה זו, המקפלת בחובה הכרה בקיומו של עם יהודי, ובישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (אבו מאזן מתבטא לעתים רחוקות באופן זה, בעיקר כדי להטעות קהל יהודי או מערבי, ואז הוא מתכוון לכך שהעם החי בישראל הוא העם הישראלי, כלומר שישראל איננה מדינת העם היהודי).

עניין זה עולה במסמך ביתר שאת דרך ההתייחסות השקרית ל”חוק הלאום”. במסמך נקבע (עמוד 17), כי “חוק הלאום” מתנגד לפתרון שתי המדינות, מתייחס ל”פלסטין ההיסטורית” כ”ארץ ישראל השלמה”, ומבטל את קיומו של העם הפלסטיני ואת “זכותו להגדרה עצמית במדינתו הלאומית העצמאית בארץ מולדתו”. כמובן שכל הטענות האלה הן חסרות יסוד לחלוטין. “חוק הלאום” איננו עוסק כלל בסוגיות אלה, ופרט לקביעה שארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ובה קמה מדינת ישראל (סעיף 1), אין בו שום התייחסות לפלסטינים ולעתיד היחסים עימם ולגבולות אפשריים שיפרידו בין מדינת ישראל לישות פלסטינית כלשהי. אי אפשר בהקשר זה שלא לשאול למה הכוונה במונח “פלסטין ההיסטורית” המופיע במסמך. שהרי המונח פלסטין לתיאור ארץ ישראל כיחידה מנהלית הוא חידוש של מונח רומאי על ידי המנדט הבריטי, ומעולם לא הייתה בחבל ארץ זה ישות מדינית פלסטינית, שהרי הזהות הלאומית הפלסטינית גובשה לכל המוקדם במחצית הראשונה של המאה ה-20 (עד אז ראו התושבים הערבים של חבל ארץ זה את עצמם כערבים, וכך קבעה החלטת החלוקה, כי תוקמנה שתי מדינות, יהודית וערבית).

הפרק המוקדש במסמך ליהדות המדינה וחוק הלאום עמוס לעייפה בהבלים שהפלסטינים חוזרים ומציגים בהתייחסם לנושא, עד כי נדמה לפעמים שהם מאמינים בשקרים האלה. בתמצית הם טוענים שהמונח מדינת ישראל מבטל את זהותה של המדינה כמדינה יהודית (נכון יותר לומר כמדינת הלאום של העם היהודי). בין שאר הטיעונים האמורים לבסס טענה זו, גורסים הפלסטינים שבשעה שהכריז על הקמת המדינה  הצהיר בן גוריון שהיא תיקרא “מדינת ישראל” ולא מדינה יהודית (זו כמובן הטעיה שקרית, שכן בו גוריון אמר “הננו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל” ומגילת העצמאות עוסקת בהרחבה בזהותה של המדינה כמדינת העם היהודי). טענה כוזבת פלסטינית נוספת היא שבכתב ההכרה בישראל של נשיא ארה”ב טרומן הוא מחק בכתב ידו את המלים מדינה יהודית והחליף אותן במדינת ישראל. האמת היא שנציג ישראלי הוא שביצע את השינוי עוד לפני שטרומן חתם על המסמך, לאחר שנודע שבן גוריון הכריז ששם המדינה יהיה ישראל.

גם בפרק זה יוצאים הפלסטינים נגד חוק הלאום ומגלים חוסר הבנה מוחלט שלו, בהציגם טענה כי הוא מתנכר לזכויות המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל ושולל מהפלסטינים בשטחים הכבושים את זכותם להגדרה עצמית, ובכך מוביל את ישראל, בין אם ברצונה ובין אם לאו, לשלטון אפרטהייד הדומה לזה שהיה בדרום אפריקה. בפועל, כל הטענות האלה הן משוללות יסוד, שהרי חוק הלאום איננו קובע דבר בסוגית היחסים עם הפלסטינים, וישראל איננה ולא תהיה לעולם מדינת אפרטהייד, בין השאר משום שהפלסטינים נהנים כבר היום מהיכולת לשלוט בענייניהם, להוציא בתחומים המשפיעים על ביטחונה של ישראל, ואין לשום גורם בישראל כוונה לשנות מציאות זו.

הפלסטינים מלינים במסמך על כך שישראל דורשת מהם להכיר בישראל כמדינה יהודית (מדינת הלאום של העם היהודי). לטענתם ישראל לא דרשה זאת ממצרים ומירדן, וגם מול הפלסטינים הדרישה לא עלתה במהלך השיחות שקדמו לחתימת הסכמי אוסלו. אלה טיעונים נכונים, אך מטעים. ישראל לא דרשה זאת ממצרים וירדן, משום שהן לא תבעו בנראטיב שלהן הכרה ב”זכות שיבה” ולא דבקו ב”תורת שלבים” שמשמעותה חיסול ישראל, כפי שעושים הפלסטינים. הטענות באשר לדרישות של רבין הן נכונות חלקית, שהרי משעה שהסתבר לו שבכך שהוא לא ביקש הכרה בישראל כמדינה יהודית הוא איפשר לפלסטינים להתייחס למדינת ישראל כמדינה לא יהודית הוא הזדרז לתבוע מהפלסטינים לבטל את האמנה הפלסטינית, שלמרות הבטחות והחלטות לא שונתה מעולם.

אבל המשפט המרתק בהקשר זה במסמך הפלסטיני הוא “האם יעלה על הדעת שהפלסטינים יקבלו את הדרישה להכיר ביהדותה של ישראל, ובכך יסכימו לערער את היסוד החשוב ביותר של הפתרון המדיני בין פלסטין לישראל?”. כלומר אי ההכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שמשמעותו שימור התקווה להפיכתה לחלק מהמדינה הפלסטינית בעתיד, היא היסוד החשוב ביותר של ההסדר. מה עוד נדרש כדי להבין את הבעייתיות של התפיסה הפלסטינית?

הסתה

במידה מסוימת של גילוי לב, מודה המסמך כי הפלסטינים עוסקים בהסתה, אם כי לטענת כותביו זו הסתה נגד הכיבוש ולא נגד ישראל. זאת, לעומת ההסתה הישראלית העוינת לפלסטינים ולערבים בכלל. הקף ההסתה הפלסטינית עולה, לדברי המסמך, ככל שהאמצעים והמדיניות של “הכיבוש” מחמירים. לטענת המסמך ישראל דחתה הצעה פלסטינית לחידוש פעילות “הועדה התלת צדדית לנושא ההסתה” בטענה שההסתה קיימת רק בצד הפלסטיני.

כל הטענות האלה הן שקריות. ההסתה הפלסטינית היא רחבת היקף ומופנית נגד עצם קיומה של ישראל, וודאי נגד קיומה כמדינת הלאום של העם היהודי. אלה המסרים המועברים דרך מערכת החינוך הפלסטינית הרשמית בספרי הלימוד המתעלמים מישראל במפות הכלולות בהן, בתכניות הטלוויזיה הקוראות לחיסולה של מדינת ישראל, בהסתה לשנאת יהודים ובשלל אמצעים נוספים. ההסתה הפלסטינית גם מצדיקה טרור נגד ישראל. בניגוד לתופעות של הסתה בשולי המערכת הפוליטית הישראלית, הזוכה לגינוי מטעם הממשלה והחברה בישראל, ההסתה הפלסטינית היא ממוסדת ונתמכת על ידי הממשלה הפלסטינית עצמה. זו הייתה הסיבה להתנגדות ישראל לחידוש פעילות וועדת ההסתה. המסר הישראלי היה שאין צורך בוועדה וכל מה שנדרש מהפלסטינים הוא להחליט על הפסקת ההסתה וליישם את ההחלטה.

אי אפשר להגזים בחומרת המחויבות המוצהרת של הפלסטינים להמשיך ולהסית, כפי שהיא עולה מהמסמך. הפלסטינים בעצם מעידים על עצמם שהם אינם בני שיח לשלום, שהרי לשיטתם הם ימשיכו להסית כל עוד ישראל לא תקבל את כל תנאיהם. המחויבות להסתה חמורה במיוחד מכיוון שהיא עומדת בניגוד מפורש להתחייבויות הפלסטיניות בהסכמי אוסלו ובכל ההסכמים שנחתמו איתם מאז. הפלסטינים אומרים “חתמנו והתחייבנו, אבל מעולם לא התכוונו לקיים”. החומרה הזו מטרידה גם משום שההסתה נועדה לקבע בתודעה הפלסטינית את הנראטיב הפלסטיני, שהוא המכשול העיקרי לשלום והסיבה העיקרית לטרור המתמשך. זהו הנראטיב שלפיו איו עם יהודי, לא הייתה ליהודים היסטוריה של ריבונות בארץ ישראל, היהודים הם יצורים מאוסים שנדחו על ידי עמי המערב הקולוניאליסטי שהמציא את הציונות כדי להיפטר מהם, ולכן יש לגיטימציה למאבק מתמשך בציונות, כולל בדרכים אלימות, עד לסילוקה. ברור שמסמך זה, המיועד לאזנים ישראליות, מנסה לטשטש מסרים אלה, אך זהו הנראטיב הפלסטיני, שעל פיו בסופו של דבר תקום מדינה פלסטינית על כל שטחה של “פלסטין ההיסטורית”.

התמיכה במשפחות של מחבלים שנאסרו או מתו

על פי המסמך, הקצבאות שהרשות הפלסטינית משלמת למשפחות של חללים ואסירים פלסטיניים אינן תמיכה בטרור, וזאת משום שהחללים והאסירים לא ביצעו פעולות טרור, אלא הם לוחמי חופש, הפועלים במסגרת מאבק לאומי לגיטימי נגד כיבוש זר, לפיכך למשפחותיהם יש זכות לקבל פיצוי על שהקדישו את בניהן למאבק זה. הפלסטינים נתלים, כמובן, לשם ביסוס טענתם על דבריו של אהוד ברק ולפיהם לו היה פלסטיני בגיל המתאים היה מצטרף לארגון טרור. טיעונים נוספים באותה מגמה המועלים במסמך הם שישראל לא הענישה את משפחות חברי המחתרת היהודית ואף קיצרה את תקופות המאסר שלהם, את משפחתו של יגאל עמיר, את משפחתו של ברוך גולדשטיין ומשפחות של ישראלים נוספים שביצעו פיגועים נגד פלסטינים, ובהם אלאור אזריה ולא שיחררה את האסירים הפלסטיניים שנכללו בפעימה הרביעית במהלך השיחות שניהל שר החוץ האמריקני קרי. טענה נוספת שמוצגת במסמך היא שישראל קיצצה את השירותים הניתנים לאסירים הפלסטיניים ולפיכך הרשות הפלסטינית נדרשת לסייע להם כדי שיוכלו לממן את הוצאות הקנטינה בכלא, את ביקורי המשפחות (לאחר שהצלב האדום הבינ”ל הפסיק לממן זאת) וצרכים נוספים.

אמנם ראויה להערכה הכנות הפלסטינית, המאשרת כי התשלומים למחבלים האסורים ולמשפחות החללים אינם בבחינת סיוע לנזקקי רווחה, כפי שחלקם טוען לפעמים, אלא ביטוי הערכה לכך שביצעו פיגועים, אבל גם כך טיעוני הפלסטינים רחוקים מלשקף את המציאות. האמת היא שהרשות הפלסטינית משלמת על פי חוק משכורות עתק במונחים פלסטיניים לטרוריסטים (כ-1.27 מיליארד שקל שהם כ-7% מתקציב 2018), מבטיחה תשלומים אלה מראש ובכך מעודדת טרור, ומתייחסת אליהם כמי שנשלחו על ידה לבצע פיגועים. זאת, בניגוד מובהק להתחייבויותיה להילחם בטרור על פי הסכמי אוסלו, ותוך הפרה של החוק הבינ”ל. תשלומי המשכורות למחבלים משקפים את התפיסה הפלסטינית הדבקה במאבק בישראל, תוך התעלמות מהסכמי אוסלו, ומעודדת ומעלה על נס את המחבלים.

היוזמה הערבית

המסמך מבהיר כי בראיית הפלסטינים הנורמליזציה המובטחת לישראל על פי היוזמה הערבית תתאפשר רק לאחר שישראל תיסוג מכל השטחים, תכיר במדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67′ (ובהקשר זה תסכים לפתרון בעית הפליטים על פי החלטה 194). מסר זה מיועד לא רק לציבור הישראלי, אלא גם למדינות ערב ומשקף את החשש הפלסטיני מהתקדמות היחסים בינן לבין ישראל גם ללא השגת הסדר.

סיכום

מסמך העמדה הפלסטיני אינו מחדש ומסביר שוב מדוע הסירוב הפלסטיני להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ולהפסיק את התמיכה בטרור הוא הסיבה לכך שאין פרטנר פלסטיני ואין סיכוי לקידום השלום גם במסגרת התוכנית האמריקנית, ללא שינוי בנראטיב הפלסטיני.