עבור לתוכן העמוד
Menu

שנאה, דה-לגיטימציה וקריאה למאבק אלים על כל שטחי א”י – ב-94 מדריכים למורים של הרש”פ

המחקר הוגש השבוע למזכ"ל האו"ם על ידי מחברו ד"ר ארנון גרויס וראשי המרכז לחקר המזרח התיכון • בספרי ההדרכה למורים נרמזת גם השמדתם של היהודים שיישארו בחיים לאחר מלחמת השחרור

ראשי המרכז לחקר המזרח התיכון הגישו השבוע בניו יורק למזכ”ל האו”ם דו”ח מחקרי שחיבר ד”ר ארנון גרויס. הדו”ח מלמד, כי חומרי הלימוד במדריכים להכשרת מורים ברשות הפלסטינית לוקים – ממש כמו ספרי הלימוד של התלמידים –  בדה לגיטימציה של עצם קיום מדינת ישראל, בדמוניזציה של ישראל והיהודים. כמו כן הם  כוללים קריאה למאבק אלים שאינו מוגבל לגדה המערבית ולעזה, אלא מקיף את כל שטח ישראל.

 

Muhamed Assaf – English from David Bedein on Vimeo.

הדו”ח מטיל את האחריות לאינדוקטרינציה של המורים לא רק על הרשות הפלסטינית, אלא גם על אונר”א ( סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב) שמוסיפה להשתמש בבתי הספר שלה בגדה המערבית ועזה בחומרים החינוכיים שמסופקים לה על ידי הרש”פ, “ללא מאמץ ולו הקטן ביותר מצידה להיות מחויבת לסטנדרטים של האו”ם בנוגע לחינוך לשלום, ולמטרה המוצהרת של האו”ם בדבר פתרון הסכסוך המזרח תיכוני בדרכי שלום”.

 המחקר שהוגש עתה לאו”ם הוא האחרון בסדרת מחקרים בפרויקט נרחב שהחל ב-2015 . מטרתו: בדיקת היחס של תכנית הלימודים ברשות הפלסטינית (רש”פ) כלפי ה”אחר” היהודי-ישראלי במסגרת הסכסוך הקיים, וכלפי האפשרות של פתרון הסכסוך בדרכי שלום. שלושת המחקרים הקודמים כיסו 364 ספרי לימוד מכל הכיתות במקצועות שונים . הם הודפסו בין השנים 2013 – 2018.

המחקר הנוכחי עוסק בנושא זה מנקודת מבט אחרת – זו של המורים הפלסטינים. הוא מבוסס על 89 מדריכי מורים שיצאו לאור בין 2016 – 2018. בעוד שספרי הלימוד של התלמידים מגלים את מרכיבי תפיסת העולם והערכים שאותם מבקשת חברה להחדיר למוחותיהם של הדורות הצעירים, מסביר גרויס, “מדריכי מורים,  רומזים או מלמדים כיצד הדבר מתבצע”.

המתווה הראשוני של האינדוקטרינציה הזאת, מתרשם גרויס, נקבע כבר במסגרת המחקרים הקודמים. אז התברר כי היחס של ספרי הלימוד ל”אחר” היריב או לשלום, מבוסס על שלושה עיקרי יסוד – דה לגיטימציה, דמוניזציה ואינדוקטרינציה למלחמה במקום חינוך לשלום. על הרקע הזה נערך המחקר הנוכחי ומסתבר, אולי שלא במפתיע, שספרי הלימוד לתלמידים לא נכתבו על ‘דף חלק’:  רוב חומרי האינדוקטרינציה נמצאים כבר בשלב ההכנה המוקדם של המורים לתפקידם; במדריכי המורים במקצוע השפה הערבית; במדריכי המורים לחינוך לאומי ואסלאמי, ובמדריכים למקצועות הגיאוגרפיה, המדעים והמתמטיקה. רוב האינדוקטרינציה נמצאה במדרכים למורים שמלמדים את כתות ז’-י’.

סיכום הממצאים העיקריים עפ”י שלושת עיקרי היסוד הנ”ל  משקף על פי הדו”ח שכתב גרויס את תמונת קשה:

 

  1. דה-לגיטימציה של קיום ישראל, ושל עצם נוכחות היהודים בארץ, על בסיס הזכות הבלעדית לכאורה, של הפלסטינים על הארץ ודחיית כל זכות שעשויה להיות ליהודים שם. פלסטין מחליפה את ישראל כמדינה הריבונית באזור, הן בטקסט והן על גבי המפה; שטח ישראל מלפני 1967 מוצג כשטח פלסטיני כבוש; השם “ישראל” מוחלף לעיתים קרובות ע”י הביטוי “הכיבוש”. אזרחי ישראל היהודים נחשבים למתיישבים קולוניאליים ועריהם – כולל תל אביב – אינן מופיעות על גבי המפה, או שניתנים להן שמות ערביים. ההיסטוריה של היהודים בארץ מוכחשת, כמו גם המקומות הקדושים בה, ודבקותם המסורתית של היהודים במולדתם העתיקה מכונה “שאיפות חמדניות [אטמאע]”.

 

  1. דמוניזציה הן של ישראל והן של היהודים. שניהם מתוארים כתוקפנים, ברבריים, מלאי שנאה ושואפים להשמדה, באופן שמהווה איום קיומי על הפלסטינים. ביטויי גנאי, כמו “הכנופיות הציוניות”, ושפת שנאה משמשים בתיאור ישראל והיהודים. נמצאו גם מקרים של דה-הומניזציה. ישראל מתוארת במדריכים למורים כמקור כל הרוע וכאחראית בלעדית לסכסוך, בעוד שהפלסטינים מוצגים כקורבן האולטימטיבי שלו. ליהודים נעשית דמוניזציה גם מחוץ להקשר הסכסוך – כאומה מושחתת מתחילת קיומה וכאויבי האסלאם מאז ימיו הראשונים.

 

 

  1. קריאה למאבק אלים לשחרור במקום הטפה לפתרון של שלום לסכסוך שלום ודו-קיום עם ישראל אינם אופציה. המאבק האלים אינו מוגבל לגדה המערבית ולעזה, אלא מקיף את כל שטח ישראל. ניתן לו אופי דתי ע”י הדגשת הצורך לשחרר את מסגד אלאקצא שעצם קיומו נתון בסכנה, כביכול. האידיאלים המסורתיים האסלאמיים – ג’יהאד ומות-קדושים – מועלים על נס וניתן להם תפקיד מיוחד במאבק לשחרור. אחד התרגילים בלשון מעודד מות-קדושים באופן מפורש. פעילות טרוריסטית היא חלק בלתי נפרד מהמאבק, והטרוריסטית הידועה – דלאל אלמוגרבי מפעולת כביש החוף ב-1978 – מועלית לדרגה של גיבורה לאומית השווה בערכה ליאסר ערפאת ולעאישה, אשתו הנערצת של הנביא מוחמד. טענת ‘זכות השיבה’ של צאצאי פליטי 1948 הפכה אף היא לחלק בלתי נפרד מהמאבק האלים לשחרור… בספרי ההדרכה למורים נרמזת גם השמדתם של היהודים שיישארו בחיים לאחר מלחמת השחרור.

גרויס מאפיין במחקרו את המכניזמים השונים שבהם נוקטים מדריכי המורים  כדי להחדיר למוחות הילדים הפלסטינים את שלשת עיקרי היסוד: “העלאת נקודות שעליהם חוזרים  שוב ושוב בצורות שונות – אמירות, שאלות ומטלות. נושא מפורק לפרטים קטנטנים מרובים כדי לכסותו באופן מלא. מדריכי המורים מעודדים גם פעילויות לא טקסטואליות כגון עבודה בימתית ועיתונאית. ביטויי גנאי ושפת שנאה משמשים לתיאור ה”אחר” היהודי-ישראלי ברמה מאד קרובה להסתה לרצח. מאמץ מיוחד נעשה כדי לקרב את הסכסוך לתלמידים באמצעות הבאת סיפורים שמעורבים בהם ילדים. מדובר למשל בעימותים עם חיילים ישראלים, או במעצר בני משפחה של ילדים. למורים גם נאמר לעודד את תלמידיהם להביע רגשות כלפי מקרים דמוניזטוריים המופיעים בסיפורים שנלמדים בכתה”.

“התמונה הכוללת קודרת” קובע גרויס, “הכל נקשר לרעיון קפוא שה”אחר” הוא מקור לאסונם ולכן חייבים לחסל את ה”אחר”. אותו חלק מתכנית הלימודים שמתייחס לסכסוך בנוי על מלחמה, ולא על שלום ודו-קיום. הדה לגיטימציה והדמוניזציה הם עמודי התווך שלו. באופן כזה, המחנכים הפלסטינים כופים על תלמידיהם עתיד אפל של שנאה ואומללות, ללא תקווה חוץ מלהפוך למרטיר במאבק אינסופי שיביא ללא ספק כאב וסבל למשך שנים בעתיד.”

“הרשות הפלסטינית, הקיימת כבר מעל 25 שנה”, קובע המרכז לחקר המזרח התיכון, “היא שאחראית למצב הזה. אך לאחריותה שותפים במידה רבה שחקנים לא-פלסטינים. בראש אלה ניצבת אונר”א שמשתמשת בבתי הספר שלה בגדה המערבית ובעזה בחומר חינוכי שמסופק לה ע”י הרש”פ, ללא מאמץ ולו הקטן ביותר מצידה להיות מחויבת לסטנדרטים של האו”ם בנוגע לחינוך לשלום ולמטרה המוצהרת של האו”ם בדבר פתרון הסכסוך המזה”תי בדרכי שלום.”

בפגישות באו”ם נטלו חלק מחבר הדו”ח ד”ר גרויס וראש המרכז דוד בדין. אל השניים נלוו באסם עיד והרב אברהם קופר, סמנכ”ל מרכז ויזנטל.