
התגובה הנסערת של "הארץ" לדבריו של שגריר ארצות הברית דייוויד פרידמן, אשר הביע תמיכה בכך שישראל תחזיק בחלקים משטחי הגדה המערבית (מאמר המערכת, 10.6), מעוררת תמיהה. כידוע, מאז ומעולם המדיניות של ארה"ב השאירה אופציה זו כאפשרות פתוחה. זה היה לב הוויכוח ב–1967 בין הנשיא האמריקאי, לינדון ג'ונסון, לראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, סביב ניסוח הטיוטה שנהפכה בסופו של דבר להחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. הנוסח הסופי של ההחלטה קורא לנסיגה של ישראל מ"שטחים", כפי שוושינגטון הציעה, ולא לנסיגה מ"השטחים" כפי שדרשה מוסקבה.
וושינגטון הותירה פתח לשינויים טריטוריאליים, ועשתה זאת בדרכים שונות. הנשיא ג'ורג' בוש האב התייחס בדבריו בפתיחת ועידת מדריד ב–1991 לצורך ב"פשרות טריטוריאליות", אך לא לנסיגה מלאה. במכתבו לאריאל שרון מ–2004 קבע הנשיא בוש הבן, שחזרה מלאה לקווי 1967 "איננה ריאלית". בוש, בדומה לשר החוץ בממשל קלינטון, וורן כריסטופר, הכריז שישראל זכאית ל"גבולות בני הגנה".
דבריו של פרידמן על זכויותיה החוקיות של ישראל להחזיק בחלקים מיהודה ושומרון אינם מתרחקים מהעמדה האמריקאית המסורתית
דבריו של פרידמן עוררו את חמת "הארץ" בעיקר בשל התייחסותו לזכויותיה של ישראל. מאמר המערכת קובע, שלפי החוק הבינלאומי אין לישראל זכויות לשטחים שנתפסו ב–1967. הניתוח המשפטי החשוב ביותר בסוגיה זו נכתב ב–1970 על ידי סטיבן שוובל, שהיה היועץ המשפטי של משרד החוץ האמריקאי ונשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. שוובל כתב, שמבחינה חוקית גרידא "זכויותיה של ישראל בשטח שהיה פלשתינה, כולל ירושלים בכללותה, עולות על אלה של ירדן ומצרים".

"הארץ" העלה את האפשרות שפרידמן התייחס רק לזכויות ההיסטוריות של ישראל, והשתמע מהדברים שאין בכך כל הצדקה לנוכחות יהודית באזורים אלו. גישה זו מתעלמת מהעובדה ששורשיה של ישראל כמולדת ההיסטורית של עמנו מוכרים במערך מרשים של מסמכים בינלאומיים, ובהם הצהרת בלפור מ–1917 וכתב המנדט מ–1922, מסמך בעל תוקף משפטי שהכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו.