עבור לתוכן העמוד
Menu

עריקאת: נמשיך לשלם משכורות לאסירים; קופרווסר: להמשיך במדיניות הקיזוז

הדברים נאמרו על ידי הבכיר הפלסטיני בסעודת איפטר • קופרווסר במאמר מסביר מדוע הרש"פ מסרבת לקבל את כספי הקיזוז ולא מבין את הלחץ הישראלי להיכנע לתכתיבים של עבאס

ד”ר סאיב עריקאת, מבכירי הרש”פ, ציין אמש (שני) במהלך ארוחת האיפטר עם נציגים דיפלומטים נציגי ארגונים חברתיים ומשפחות אסירים פלסטינים כי “אנו נמשיך לשם לאסירים הפלסטינים משכורות מתוך כבוד למאבק הלאומי הפלסטיני לחירות”.


תא”ל במיל. יוסי קופרווסר הגיב לדברים במאמר נרחב שפורסם בשפה האנגלית המסביר מדוע הרש”פ מסרבת לקבל את הכספים המקוזזים מישראל. להלן המאמר המלא:

התעקשותו של אבו מאזן שלא לקבל מישראל את כספי המסים שהיא אוספת עבור הרשות הפלסטינית, נוכח מימוש חוק הקיזוז, שהתקבל בכנסת ביולי 2018, ולפיו מפחיתה ישראל מהסכום החודשי שהיא מעבירה לרשות את החלק השנים-עשר מהיקף ההוצאות בפועל בשנה הקודמת על משכורות למחבלים אסירים ולבני משפחות המחבלים שנהרגו תוך כדי שביצעו פיגועים, מעוררת דאגה בקרב גורמים בישראל ובאירופה, החרדים שמא מהלך זה יביא לקריסת הרשות.
האירופים הציעו לרשות לשנות את ההיגיון העומד בבסיס התשלומים ולהעבירם למשפחות המחבלים על בסיס של צרכים כלכליים, ואף הצהירו כי אינם יכולים לתמוך במנגנון המשלם משכורות למחבלים, אבל אבו מאזן דחה לחלוטין אפשרות זו וממשיך לתבוע מישראל להעביר את הסכום המלא. בתגובה, הזדרזו האירופים להעביר לרשות 15 מיליון יורו להשלמת המשכורות לפקידים (סכום זה אף גדול מהסכום שישראל מקזזת), ובכך חשפו את עומק חששם ומחויבותם לרשות ואת צביעותם גם יחד.

ארה”ב לעומת זאת מקרינה נחישות ובדיון המיוחד שהתקיים ב-9 במאי במועצת הביטחון, לבקשת אינדונזיה, על “פשעים של ישראלים נגד הפלסטינים בגדה המערבית” יצא השליח האמריקני חוצץ נגד הנוהג הנפסד של הרשות לשלם משכורות למחבלים ולתמרץ בכך טרור, וקרא לחברות המועצה להפסיק לסייע לרשות כל עוד היא ממשיכה לשלם כדי לרצוח (PAY FOR SLAY””).

פרס לטרור: תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ומשפחותיהם – יוסי קופרווסר

נראה שמטרתו של אבו מאזן היא להשיג לגיטימציה ישראלית ובינ”ל לתשלום משכורות למחבלים, המקובע בחוק שאימצה הרשות ב-2004. השתיקה הישראלית עד 2017 בעניין זה והביקורת הרפה של המדינות התורמות עד אז יצרו אצל הרשות תחושה כי ישראל והמערכת הבינ”ל ישלימו לעד עם התמריצים שמעניקה הרשות לטרור נגד ישראל, ובכך יקבלו בפועל את התפיסה הפלסטינית שטרור זה הוא לגיטימי, כפי שהובעה בנייר רשמי שפרסמה לקראת הבחירות בישראל הועדה של אש”פ לאינטראקציה עם החברה הישראלית. נחישותו של אבו מאזן שלא להתפשר בעניין נובעת, כנראה:

א. מהחשש הגובר של ההנהגה הפלסטינית מכך שהשינוי ביחס האמריקני והישראלי, ובמידה מסוימת גם הערבי, כלפי הנראטיב הפלסטיני יגביר את הלחץ על הפלסטינים להשלים עם הצורך לשנות נראטיב זה. ההחלטה האמריקנית להפסיק את הסיוע הכלכלי לרשות, כל עוד היא ממשיכה לשלם משכורות למחבלים ולבני משפחותיהם (“חוק טיילור פורס”), וחוק הקיזוז הישראלי מצטרפים להכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל ולמסרים ערביים בעייתיים, המכשירים את הקרקע לאיום הגדול מכולם, קרי “תכנית טראמפ”, שהפלסטינים דוחים עוד טרם פרסומה. הפלסטינים חוששים שהתפשרות כעת תפתח את הדלת בפני גל לחצים משמעותי נוסף, שיתבע מהם להפסיק את ההסתה ולהכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בעוד שהם שוללים את עצם קיומו של העם היהודי, ואינם מכירים בכך שהייתה לעם זה היסטוריה ריבונית בארץ ישראל, ולכן טוענים שאין הצדקה לקיומה של מדינת לאום יהודית בחבל ארץ זה, ולעומת זאת כל סוגי המאבק בציונות הם לגיטימיים בראייתם.

ב. מתחושתו, כי חוגים בעלי השפעה בישראל, כולל בממסד הביטחוני, ובאירופה, רואים בחיזוק הרשות הפלסטינית, ובוודאי במניעת קריסתה, אינטרס ישראלי ואירופאי מן המעלה הראשונה, ולכן ייכנעו ללחצים שהוא מפעיל באמצעות יצירת משבר כלכלי מלאכותי. יצוין, כי אבו מאזן עצמו נמנע מלאיים בכך שמהלכיו עלולים להביא לקריסת הרשות. הוא מותיר זאת למקורביו הפועלים מול התקשורת הישראלית וכמובן לאירופים ולאותם גורמים ישראליים מודאגים. דאגה עמוקה זו הופכת אם כן, בראייתו, את הישראלים והאירופים לסחיטים והוא שואף לנצל זאת.

ג. ממחויבותו האוטנטית העמוקה לעקרונות הנראטיב, ומשאיפתו לחזק את דימויו מבית כמי שמוביל את המאבק להשגת היעדים הלאומיים הפלסטיניים, קרי הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67′ בלי לוותר על הדרישה למדינה פלסטינית על כל שטחה של פלסטין המנדטורית, לא פחות מיריביו הפוליטיים, ובראשם חמא”ס.
ד. מתקוותו, כי מדינות ערב תיחלצנה לעזרתו ותספקנה לרשות “רשת ביטחון כספית”, בהיקף של 200-300 מיליון שקל בשנה, שיאפשרו לה להמשיך ולתפקד בלי להתפשר על עקרונותיה, ובבוא העת לקבל גם את כספי המיסים המוקפאים כעת. התחייבותה של קטר לתמוך בפלסטינים בסכום המתקרב לחצי מיליארד דולר וההבטחות של מדינות ערב בכינוס שרי החוץ של הליגה הערבית לאחרונה מחזקות תקווה זו, הגם שהספקות באשר למידת מימושן רווחים גם בהנהגה הפלסטינית.

האסטרטגיה של אבו מאזן זוכה להצלחה חלקית בשלב זה. גורמים באירופה, ובמיוחד נשיא צרפת, מקרון, פנו לישראל בבקשה להימנע מהקיזוז, וגורמים במערכת הישראלית הביעו דאגה מהאפשרות שמהלכיו יביאו לקריסת הרשות (דווח כי ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר כחלון אף דנו בדרכים לשכנע את אבו מאזן להסכים לקבל את כספי המסים שלא קוזזו ומהווים את חלק הארי של הסכום). בעיקר בלטו גורמים בתקשורת הישראלית, ובמידה פחותה בקרב הפרשנים הביטחוניים הישראליים, שהדהדו את המסרים של הרשות ושל תומכיה באירופה ובישראל, תוך הדגשת הסיכון לשיתוף הפעולה הביטחוני, אותו הם מציגים כמרכיב חיוני מכריע בביטחונה של ישראל.

גורמים בתקשורת הישראלית ניסו ליצור מצג שווא כאילו החלטת הקבינט הביטחוני על יישום חוק הקיזוז התקבלה ב-17 בפברואר משיקולי בחירות בעקבות רצח אורי אנסבכר (7 פברואר) וכי כעת יתכן שישראל תחדש את העברת מלוא הסכום ותפסיק ליישם את החוק, ככניעה ללחצי אבו מאזן וכדי למנוע קריסה אפשרית של הרשות. יצוין בהקשר זה, כי נוסח החוק הישראלי, שהתקבל ביולי 2018 בתמיכה של 87 חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה, בתום תהליך חקיקה שארך כשנה ושלא היה קשור כלל לבחירות, איננו מאפשר לקבינט הביטחוני שיקול דעת באשר ליישום החוק. תפקידו של הקבינט הוא לקבוע מהו הסכום ששילמה הרשות כמשכורות למחבלים בשנה הקודמת, על סמך הנתונים שמשרד הביטחון אמור להציג לו. ברור שאין אפשרות להציג נתונים כאלה לפני ראשית השנה ולכן יישום החוק התאפשר רק לאחר שמשרד הביטחון הציג לקבינט את הנתונים החלקיים שאסף על התשלומים שביצעו הפלסטינים ב-2018. תהליך איסוף הנתונים ארך זמן סביר, בעיקר בהתחשב בכך שזו הפעם הראשונה שמשרד הביטחון מרכז נתונים אלה, והחלטת הקבינט אף הטילה על משרד הביטחון להשלים את איסוף הנתונים החסרים. (יצוין, כי על פי נתוני משרד הביטחון שילמה הרשות ב-2018 למחבלים האסורים בישראל כ-502 מליון שקל, בעוד שבפועל היקף התשלומים על פי התקציב הפלסטיני היה אמור להיות קרוב ל-550 שקל, הדו”ח של משרד הביטחון לא כלל את התשלומים למשפחות החללים המסתכמים על פי התקציב בכ-687 מיליון שקל). מדובר אם כן בתהליך הנגזר מהחוק וחף משיקולים פוליטיים. החוק משקף את החלטת ישראל לעשות את הדבר הטבעי והמתבקש מאליו – להפסיק להקל על הרשות לשלם תמריצים לטרוריסטים כדי שירצחו ישראלים.

על רקע זה, ישראל הרשמית איננה מביעה כל כוונה לחזור בה מהקיזוז, במיוחד בשעה שארה”ב ממשיכה להיות מחויבת למימוש “חוק טיילור פורס” ואין להעלות על הדעת שישראל תהיה מחויבת פחות למנוע את עידוד הטרור נגדה מאשר וושינגטון, וגם האיחוד האירופי כגוף איננו נרתם לשכנע את ישראל לחזור בה. אם מצב עניינים זה יימשך לאורך זמן יתכן שאבו מאזן ייאלץ לחשב את דרכו מחדש ולהסכים בסופו של דבר לקבל את שאר הכספים שישראל אוספת עבור הרשות.

בכל מקרה, ההתעקשות של ההנהגה הפלסטינית להמשיך ולשלם משכורות למחבלים ולמשפחותיהם, אפילו במחיר של מצוקה כלכלית מלאכותית, מדגישה שוב שבראיית הפלסטינים הסכם אוסלו לא שיקף שינוי מהותי באשר ליעדים הלאומיים הפלסטיניים ולדרכים הראויות כדי להשיגם ומעלה הרהורים לגבי משמעות ההסכמים והרשות מבחינת ישראל. אם תשלום משכורות למחבלים (כולל המחבלים הרבים שביצעו פיגועים מאז שהסכמי אוסלו נכנסו לתוקפם) הוא סיבת קיומה של הרשות, כפי שעולה במשתמע מדברי אבו מאזן ומתפיסתו כי המחבלים נשלחו מטעם ההנהגה הפלסטינית ולכן היא מחויבת כלפיהם, נשאלת השאלה האם ישראל צריכה להתעקש בכל מחיר על קיומה של הרשות. נכון שמתקיים שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות, אבל הוא משרת אינטרסים של שני הצדדים. הרשות משתפת פעולה בעיקר במאבק נגד החמא”ס, יריבתה הפוליטית בתוך המחנה הפלסטיני, וכמעט שאיננה פועלת נגד תופעת המחבלים הלא מאורגנים, אותה היא מעודדת על ידי ההסתה המתמשכת (ובכלל זה תשלום המשכורות למחבלים והאדרתם), היוצרת את התשתית התודעתית הדרושה לקיום התופעה. התועלת הביטחונית לטווח הקצר שישראל מפיקה משיתוף הפעולה הביטחוני נמוכה מהתועלת הביטחונית שמפיקים הפלסטינים, ונמוכה אף יותר מהנזק האסטרטגי ארוך הטווח שנוצר כתוצאה מההשלמה המתמשכת של ישראל עם ההסתה, עידוד הטרור והמאבק המדיני נגד ישראל שמנהלת הרשות. ישראל איננה צריכה לפעול למיטוט הרשות, שהרי היא איננה רוצה לשלוט בפלסטינים ולנהל את חיי היום יום שלהם, אך אל לה להיות מחויבת לקיום הרשות יותר מאשר הפלסטינים עצמם, שכן בכך היא חושפת עצמה לסחטנות מתמשכת בסוגיות אסטרטגיות. אין לישראל גם סיבה של ממש לדאוג מכך שהפלסטינים יובילו במכוון למיטוט הרשות, שכן קיומה הוא ההישג החשוב ביותר של הפלסטינים עד כה, בראייתם, בדרך למימוש יעדיהם הלאומיים על פי “תורת השלבים”, אותה אימצו ב-1974.

חוק הקיזוז שיקף התעוררות והתנערות ישראלית מהעיוורון מרצון שאפיין את מדיניותה עד אז, וכוונה לנהל מדיניות המבוססת על המציאות. רק מדיניות כזו, כפי שמבהירים גם דוברי הממשל האמריקני, יכולה להוות בסיס לסלילת דרך להסדר קבע.