עבור לתוכן העמוד
Menu

עמוס גלעד מדבר

השיחות שניהל העיתונאי שמעון שיפר עם האלוף (במיל) עמוס גלעד ושפורסמו במסגרת ספר חדש עוסקות באירועים ביטחוניים ומדיניים חשובים בתולדות מדינת ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה שפרצה בתקופת ממשלת מנחם בגין ועד היום • בקורת ספרים של השגריר בדימוס פרדי איתן

הקורא את הספר מקבל סקירה מאלפת על כל האירועים ההיסטוריים מנקודת מבטו של קצין מודיעין ותיק ומנוסה. עמוס גלעד משיב כמעט על כל השאלות של שמעון שיפר והוא אינו מהסס לגלות את כל מה שהבחין בחזית כמו מה ששמע וראה במו עיניו החדות מאחורי הקלעים.

בתום קריאת הספר המרתק הזה עולות עדיין ובדאגה עמוקה, שאלות רבות ומטרידות : האם ישתכנע הקורא שכל מה שמספר עמוס גלעד אכן קרה כפי שהוא מתאר במיומנות רבה? אם אכן קרו, והדברים נכונים, מדוע הדרג הבכיר בצה”ל והדרג המדיני נשארו שאננים ואדישים? מדוע ולמה לא קבלו את ההערכות שלו ולא הסיקו את המסקנות המתבקשות? מדוע לכל אורך הדרך לא הקשיבו להתרעות חמורות של “המתריע הסדרתי”? את התוכחות של נביא זעם? ולמה ומדוע בנסיבות אלו המשיך גלעד במשך כמה עשורים בתפקידו, לא טרק את הדלת והתפטר? לא דרש חקירות ולא יצא לתקשורת?

סגנון ועריכה

הספר הוא ייחודי במינו ומקורי בסגנונו. הוא אינו ספר ביוגרפי על עמוס גלעד או מסמך שנכתב על ידי היסטוריון. השיחות שהתנהלו יכלו להתפרסם גם בעיתון כראיון עיתונאי ארוך. בתוך כך, מלאכתו של שמעון שיפר לא הייתה מסובכת מאוד והיא הייתה יחסית קלה עבור פרשן מדיני בכיר ומנוסה מאוד כמוהו. במהלך שנתיים הוא קיים והקליט שיחות עם עמוס גלעד. שאל את כל השאלות המתבקשות, הקשות ואף המביכות כפי שזה מתבקש ממראיין ותיק . שיפר גם העיר הערות חשובות וכך הצליח בכישרון רב לקבל מסמך מאלף ומרתק של 245 עמודים.

הספר מחולק לארבעה חלקים עם 17 פרקים, מבוא ונספח וכן 16 תמונות צבעוניות מאוסף פרטי.

כל הדפים נקראים בצורה שוטפת ובצימאון רב. לעתים נעצר הקורא רגע קט כדי לערער ולהרהר על הכתוב. גלעד יודע היטב לספר ולתאר את כל האירועים ההיסטוריים בשפה פשוטה, ברורה וקולחת. לפעמים הוא חוזר עליהם בהדגשים שונים, תוך דאגה עמוקה, או בנימה של הומור וציניות. הוא אינו מתעלם מהפרטים וגם אינו פוסח על הכשלים. לגלעד יש תורה מסודרת ושמרנית. הוא מדבר כמורה, פדגוג וכאיש הסברה אך תמיד בראייה של איש מודיעין עם כל רמ”ח אבריו.

בקריאת הספר נוצרת אצל הקורא הרגשה מגלומנית מסוימת ואף רושם חזק כאילו לא היה אירוע היסטורי אחד בתולדות ישראל שגלעד לא היה שם בתמונה ,בצורה זו אחרת. בתיאוריו אפשר היה גם לדמיין את רעשי הרקע, המאבקים בין אנשי המוסד לקציני אמ”ן. המלחמה הסמויה בין הנפשות הפועלות ,התככים והאגו המתנפח, הזלזול בפקודים, מלחמת הגנרלים עם ההערכות והגרסאות שבאו תמיד בדיעבד…וכן חוסר התאום והממשק החורק בין הדרג המדיני לצבאי.
גלעד מתחמק משאלות פוליטיות ומשתדל להראות איש מקצוע מהימן וסולידי. הוא מיצר את הרושם ,לכאורה בענווה ובצניעות מסוימת, כי הוא

האיש האמיץ ביותר והיחידי במדינה המקפיד לומר את כל האמת בלי כחל וסרק ושיש לסמוך עליו. האיש היחיד שהתברך בחושים חדים ושיכול היה לשנות את מסלול ההיסטוריה, אם כמובן היו שומעים לניתוחיו המודיעיניים ולהתרעותיו החוזרות ונשנות.

כדי להקל על הקריאה ולהבין היטב את האירועים שהתרחשו במהלך השנים, טוב עשה עורך הספר כשהוסיף בצורה מסודרת 132 הערות והבהרות. עם זאת בולט בחיסורו האינדקס שהיה בוודאי מקל מאוד על הקורא.

גם ההיבט הדיפלומטי, תפקידו של משרד החוץ והשקולים המדיניים האזוריים והבינלאומיים לא מובלטים בספר כך שמסקנותיו של הקורא לוקות בחסר.
בנספח על פגישותיו החשאיות של מנכ”ל משרד החוץ לשעבר, האלוף במילואים אברשה טמיר, יש גם כפילויות וחזרות בין דברי הפרשנות של המחבר לבין המסמך המקורי. הפרשנות הארוכה הייתה מיותרת והקדמה קצרה הייתה בהחלט מספיקה.

תוכן הפרקים

ארבעת הפרקים הראשונים מוקדשים למלחמת לבנון הראשונה שפרצה ב-1982. שמעון שיפר הקדיש כבר את ספרו הראשון והחשוב “כדור של”ג” על המלחמה הזאת. הוא מקבל בספוק רב ואחרי כמעט ארבעה עשורים אשור ברור מעמוס גלעד שהברית עם הפלנגות הנוצריות היא משענת קנה רצוץ.
כקצין צעיר מסביר גלעד כי אי אפשר להבין את לבנון של אותם ימים מבלי להכיר קודם כל את ערפאת וארגוני הטרור השונים. הפלנגות היו משוללי יכולת צבאית אך גם אכזריים וזאת ראינו כשהם פעלו בטבח של סברה ושתילא.

לדבריו, ישראל נפלה בפח כשקבלה את הרעיון של הקשר שהוביל אז המוסד. הוא טוען שכל בקורת נגדו נדחתה על הסף. קשה לקורא לשפוט את כל מכלול השקולים כי הגרסה של המוסד אינה מופיעה בספר. הקורא יוכל להסתמך כמובן על תוצאות ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט קהן וכן על ספרים רבים שנכתבו ובמיוחד הספר המעמיק והמרתק של ז’ק נריה “עלייתו ונפילתו של בשיר ג’ומייל”.

גלעד טוען שמלכתחילה הוא לא האמין לפלנגות והוא מסביר ארוכות למה ומדוע. לדבריו, כל הכישלון המזעזע הזה בלבנון לא נותן לו עד היום מנוח ועל כן יש לא מעט לקחים שהם רלוונטיים גם לתקופתנו. בפרק זה יש כמו במהלך כל הספר פרטים שהיו חסויים עד כה על דפוסי עבודתו של קצין אמ”ן. יש לתמוה כי הצנזורה הצבאית אפשרה את הפרסום ואין ספק כי הרבה פרטים בספר יכולים גם היום לשמש לעזר ואף לנכס מודיעני עבור אויבנו.

אחד הלקחים החשובים של מלחמת לבנון היא שישראל לא יכולה לשנות משטרים ולהמליך מלכים לא בלבנון ולא בסוריה, ולא ביהודה ושומרון או בעזה.

חמשת הפרקים הבאים מ-5 עד 10 מוקדשים ליאסר ערפאת ,לטרור, לכישלון החרוץ ומהדהד של הסכמי אוסלו, לאינתיפאדה ולכל הניסיונות לפתרון הבעיה הפלשתינית. גלעד מסביר לנו איך ישראל נופלת שוב ושוב בפח. בעיניו, ערפאת הוא אויב נורא כי הוא הניף מצד אחד את דגל השלום אך מצד שני האמין שישראל תשבר, שזה אומר שבתוך 50 או 60 שנים היא תחדל להתקיים. זו המטרה שלו והחיבור בין טרור לבין שלום לא הולך יחד. ערפאת ראה בטרור דרך חיים וגלעד אומר כי ערפאת אינו כמו אבו מאזן כי למרות כל מה שאומרים עליו הוא נגד טרור. לא כי הוא אוהב אותנו אלא כי הוא אוהב את עצמו. ערפאת לעומת זאת, היה מגדולי הצוררים, והטעות בהערכותינו אותו, עלתה לנו בהרבה מאוד דם. גלעד מדגיש שוב ושוב כי הסכמי אוסלו היו טעות גדולה מכל הבחינות כי הם בעיקר מדרו מלכתחילה את המודיעין.

כל תהליך אוסלו היה מבוסס על משאלת לב שלא הייתה מעוגנת במציאות. ערפאת לא אמר מעולם שברגע שתקום מדינה פלשתינית בגבולות 67-עם תיקוני גבול וזכות שיבה-שהיא כמו פצצת זמן-זה סוף הסכסוך. גלעד עוד טוען שהשב”כ פספס את ההתרעה האסטרטגית לאינתיפאדה השנייה.

אגב, יש בספר גם אי דיוקים על הפגישות שנערכו בטוניס עם ערפאת. דברי גלעד אינם עולים בקנה אחד עם היומן המפורט שכתב ג’ק נריה ושפורסם כספר על ידי המרכז הירושלמי. נריה שהוא יליד ביירות שירת כמו גלעד כקצין בכיר בחיל המודיעין. הוא ידע ערבית על בוריה. הוא היה שליחו של רוה”מ יצחק רבין ויועצו המדיני בתקופת כל התהליך המדיני שהוביל לאוסלו. בנגוד לנאמר בספרו של שיפר, גלעד התלווה לנריה שהיה בפועל ורשמית היחידי שנתן ונשא ישירות עם ערפאת כנציגו של ראש הממשלה.

פרק 10 מוקדש ליחסים הטובים של גלעד עם הצמרת הצבאית והמודיעינית במצרים וקשריו עם הנשיא א-סיסי. לדבריו היה זה נס של ממש שבדקה ה-90 הוציא א-סיסי את מצרים מידי האחים המוסלמים הרשעים. לדעתו, הנשיא אובמה ומנהיגי אירופה טעו כשעודדו את האחים המוסלמים והאמינו שתקום בדמוקרטיה בעולם הערבי. זאת הייתה איוולת מוחלטת.

פרק 11 מוקדש כולו ליחסים עם ממלכת ירדן. לדעת גלעד זאת גם איוולת מהמעלה הראשונה לומר ש”ירדן היא פלשתין” כי אין אפילו פלשתיני אחד שיסכים לוותר על פלשתין כמולדתו.

בפרק 12 מסביר גלעד שהאיום הגדול מכולם מקורו באיראן. הוא מדגיש כי כבר ב-1996 אמר לו ראש הממשלה נתניהו כי הוא השתכנע שאיראן היא האיום המרכזי על מדינת ישראל. גלעד גם מתקומם שוויכוח שהתנהל בחדרי חדרים לגבי תקיפה באיראן הפך לדיון ציבורי על בסיס הדלפות חסרות אחריות. הדבר מחליש את ישראל ופוגע בהרתעה. הוא גם מתרעם שנתניהו דבר על האיום האיראני עם הקונגרס מאחורי גבו של הנשיא ובכך השפיל את אובמה וגרם למתיחות מיותרת בין שתי המדינות. לדבריו, אם האיראנים אומרים שהם רוצים להשמיד אותנו אזי יש להאמין להם בשיא הרצינות. האיראנים נחושים שיהיה להם נשק גרעיני וזה כלל לא נכון שחאסן רוחני הוא אדם מתון. המשטר באיראן דתי קיצוני המחזיק בנשק גרעיני שאתה לא יכול לדעת מתי הוא ישתמש בו. אסור גם לאפשר לאיראנים להתבסס ברמת הגולן. לדבריו השלטון האיראני ימשיך לשמור על האופציה של פיתוח נשק גרעיני. הוא ממתין לבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2020 מתוך תקווה שדונלד טראמפ לא יבחר, והנשיא הבא יחדש איתם את ההסכם שנחתם בווינה ב-2015. יש להם הרבה סבלנות.

בפרק 13 מגלה עמוס גלעד פרטים על גלוי והשמדת הכור הגרעיני שהיה ממוקם אי שם במדבר הסורי. הוא טוען שראש אמ”ן דאז אהרון זאבי פרקש דחה את ההערכה כי מתקיים ,בסבירות גבוהה, פרויקט גרעין צבאי בסוריה. גלעד אומר כי הסורים עשו פה מהלך מבריק שמקורו בחשיבה צפון קוריאנית. לדבריו, ולמרבה המזל, מה שעלול היה להיות גדול הכישלונות של המודיעין הישראלי הפך להצלחה מפוארת. גלעד מצדד בדוקטרינת העמימות ואומר שהיא המצאה גאונית.
בפרק 14 משבח גלעד את הברית המיוחדת עם ארצות הברית אך הוא טוען שהיא עשתה טעויות טרגיות במזרח התיכון במיוחד מאז 11 בספטמבר 2001 ובמהלך “האביב הערבי”. במרוצת השנים הוא הגיע למסקנה שמרנית ולפיה יציבות באזורינו חשובה יותר מדמוקרטיה. אובמה גם לא הבין שהאיראנים לא יוותרו על תכנית הגרעין שלהם כי זה חלק מהאידאולוגיה הבלתי מתפשרת שלהם. לדברי גלעד, קיים דמיון מדהים בין איראן לבין גרמניה הנאצית מה שטוען למעשה מאז ומתמיד רוה”מ נתניהו.

בפרק זה שואל שמעון שיפר בצדק איך המציאו מידע מודיעיני על נשק גרעיני וכימי בעת הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003? תשובתו של גלעד הייתה מלווה בתירוצים שונים והוא טען שלא היה באותה תקופה באמ”ן אלא היה המסביר הלאומי. הוא מודה כי אילו היה באותה עת באמ”ן כנראה היה מגבש הערכה דומה. זאת לא הפעם הראשונה בספר שגלעד זוקף לזכותו את רוב ההישגים באמ”ן ומקבל עליהם קרדיט בעוד שאת רוב הכשלים הוא מתרץ בהעברת האחריות לאנשים אחרים. פעם היו אלה אנשי המוסד וראשי אמ”ן. היכן כאן אחוות הלוחמים? הקולגליות? הרעות?

פרק 15 מתמקד בעבודת המודיעין והתחזיות שלא תמיד התממשו בנושא מצב בריאותם ושרידותם של מנהיגים ערביים כמו למשל חוסני מובארק וחאפז אל אסד. זכורה כמובן הערכתו של ראש אמ”ן ,ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, שטען שסופו של בשאר אסד קרב ובא…
המסקנה היא שגם המודיעין הטוב ביותר בעולם אינו יכול לחזות מראש את גורלו של מנהיג חולה או הנמצא בצרות וגם לא תחזית בחירות…

פרקים 17 ו-18 מוקדשים לפרשת יהודה גיל ולהתרעת השווא על הכנות סוריה למלחמה ב-1983. גיל היה גמלאי המוסד שכמעט הוביל אותנו למלחמה מיותרת עם סוריה ב-1996 ,מיד אחרי שנתניהו נכנס לתפקידו כראש ממשלה בפעם הראשונה. יהודה גיל נעצר בזמן על ידי השב”כ וישב חמש שנים בכלא. גם כאן אומר גלעד בזחיחות הדעת כי הוא חשד בו עוד בשנות השמונים ושהמידע שהוא הביא מדמשק כביכול היה לא נכון. הוא קרא לדיווחיו של גיל “פנטזיה ים תיכונית”.
נספח הספר מיוחד כולו לשיחותיו של אברשה טמיר בשוויץ ובמוזמביק.

נספח יחידי וחשוב זה מגלה לראשונה את הפגישות החשאיות של אברשה טמיר עם ערפאת ועם המלך חוסיין-כבר בשנות ה-80 עוד לפני הסכמי אוסלו. מהמסמך אנו למדים ששמעון פרס רקם עם קומץ יועצים פגישות חשאיות עם ערפאת כבר ב-1987 כאשר כל מגע עם אש”ף היה אסור לחלוטין. פרס המשיך לנהל ולקדם את השיחות גם כאשר גיבש את הסכם לונדון עם המלך חוסיין וזאת מבלי לידע מראש את יצחק שמיר ויצחק רבין.
לא יעלה על הדעת שמדינת ישראל נהלה במקביל ערוצים שונים מבלי ליידע איש את רעהו בממשלה, וזאת עד הסכמי אוסלו ב-1993 ולמרות ועידת השלום שהתקיימה במדריד ב-1991.

סיכום ומסקנות

אין ספק כי הספר חשוב ,מרתק וחובה לקריאה כדי להבין לעומק את התהליכים והשנויים שחלו במזרח התיכון מאז מלחמת לבנון הראשונה עד היום. אמנם רוב האירועים ידועים לצבור הרחב אך כאן הקורא למד איך התקבלו ההחלטות המדיניות והמבצעיות. מה חשיבותן של הערכות המודיעין עבור מקבלי ההחלטות ומדוע יש לערוך אסוף מדויק וקפדני על מטרות האויב לפני כל מבצע צבאי או שיחות מדיניות . הספר כולו מהווה אמנם מסמך חשוב על עבודת קצין המודיעין אך יש לזכור כי גם איש מודיעין מנוסה וותיק כעמוס גלעד יכול לטעות בהערכותיו ובתפיסת עולמו אם הוא ממשיך להיות שבוי בקונספציה מסוימת ,אינו חושב מחוץ לקופסא, ואינו לוקח בחשבון גם את כל ההיבטים הדיפלומטיים, דבר שחסר מאוד בספר. שמעון שיפר, פרשן מדיני בכיר, היה חייב לכתוב על כך ביסודיות ובהרחבה .

עוד ועוד, יש לומר בצער כי הכתבים המדיניים הובלו שולל על ידי אנשי פרס לאורך כל תהליך אוסלו ובזמן אמת לא הייתה להם כל בקורת או אף דרישה לוועדת חקירה ממלכתית על הכישלון החמור שאפשר לערפאת ולכוחותיו לעזוב את מפקדתו בטוניס ולהתמקד בעזה וביריחו תחילה…
לאורך הספר מדגיש גלעד שיש להטיל ספק בכל מידע שמתקבל, ואנו מגיעים גם למסקנה שבמדינה דמוקרטית אסור שקובעי המדיניות יסמכו תמיד על הערכות מודיעין בלבד כפי שקרה הדבר במחדלי מלחמת יום הכיפורים.

יש כמובן לברך על הריאל פוליטיק שגלה עמוס גלעד לאורך הקריירה שלו ועל ניסיונו העשיר ובקיאותו כאשר נכח ברוב האירועים ההיסטוריים החשובים. עם זאת, מן הראוי לקבל את כל הגרסאות והמסקנות בערבון מוגבל. גם פסטיבל התשבחות והמחמאות שקבל גלעד על תפקידו “כמתריע לאומי” ועל דבריו בספר, לרבות מהנשיא ריבלין בעת השקת הספר, היו מוגזמות ועברו לעיתים כל פרופורציה הגיונית. הביקורות ששמענו עד כה היו ללא סייג וספק למרות הפרשיות השערורייתיות, המחדלים והכשלים.

הקורא גם נדהם לגלות את השאננות של מנהיגי ישראל וקציני צה”ל מול האיומים והסכנות. את אותה זחיחות דעת ויהירות שהשתרשה מאז מלחמת ששת הימים והביטחון המופלג שהתגלה מול אויבנו.

בתוך כך, עלינו להטיל ספק על כל החלטה שמתקבלת הן על ידי הדרג המדיני והן על ידי הדרג הצבאי כי הכשלים והטעויות שנעשו כפי שמובאים בספר היו רבים ומיותרים ורובם נמנעו הודות כנראה לנס שקרה פתאום…

מדינת ישראל הנמצאת בסכנה קיומית תמידית אינה יכולה להרשות לעצמה לחזור על הטעויות הגורליות שהיו בעבר ולהמתין לנס הבא…

 

“המתריע” מאת שמעון שיפר-שיחות עם עמוס גלעד- ידיעות ספרים-245 עמודים-2019.