עבור לתוכן העמוד
Menu

“עם הזמן אנשים מבינים שחרם הוא לא מהלך פרודוקטיבי”

החוקר אדם שי בשיחה עם ‘מידה’ לקראת האירוויזון: “יש התרופפות בכוח ה-BDS. גם האמנים הבינו שלא מדובר בהגנה על זכויות אדם אלא בהטרדה של כל מי שלא מתגייס לחרם”

תחרות האירוויזיון, שצפויה להיפתח מחר בתל-אביב בהשתתפות נציגים מעשרות מדינות ועם סיקור שאמור להגיע למאות מיליונים, מושכת תשומת לב רבה ולא רק בגלל הפן האומנותי. אם במקרים של תחרויות שירה דומות שנערכות בכל מקום אחר בעולם עוסקים בעיקר באיכות השירים והביצועים, הרי שקיום האירוע בישראל בתקופה זו עורר שיח נרחב גם בזירה הפוליטית המקומית ומחוצה לה.

בין כל האיומים שנשמעו על החרמת התחרות או ביטולה כליל, אומר ל’מידה’ אדם שי, חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה המתמחה בתופעת החרם, כי ישנם כמה הבדלים בין אירועי תרבות רגילים לבין הפקה גרנדיוזית כמו האירוויזיון. “קודם כל חשוב להדגיש כי המותג של התחרות לא שייך לישראל או לכל מדינה אחרת אלא לתאגיד השידור האירופי, שמגן עליו בחירוף נפש. התקנון של האירוויזיון שולל מהיסוד כל נגיעה של פוליטיזציה, אוסר על ביצוע שירים עם הקשר פוליטי ואוסר במפורש על המשתתפים להתבטא בעניין. אסור גם למשל להכניס לאולם דגלים חוץ מדגלי המדינות המשתתפות, דגל האיחוד ודגל הקהילה הלהט”בית. מי שיעשה דבר כזה ימצא את עצמו בחוץ ויפסל”.

לדברי שי, מי שפועל בעיקר בעניין הוא תאגיד השידור האירופי, שיש לו מותרות שלנו אין:  “הם יכולים פשוט להעביר הנחיה לכל רשויות השידור המקומיות להמעיט בסיקור הפעילות של ארגוני החרם, מה שמאפשר לכל האירוע לעבור בשקט יחסי. בסופו של דבר, התקשורת היא זו שנותנת לגיטימציה לתנועת החרם, וכשיש אינטרסים אחרים שמתנגשים אז גם היא משנה גישה”.

שמענו לא מעט איומים להחרים את התחרות

 

“הטענה שלי אומרת שאמנים שמשתתפים באירוויזיון לרוב אינם מבוססים ובעלי קריירה משגשגת, אלא זמרים בתחילת דרכם. אמנים בקנה מידה כזה לא ימהרו לוותר על החשיפה ל-200 מיליון צופים. מצד שני, גם לפעולת הפגנה כלשהיא שתתבצע על הבמה או באזור האולם יכולה להיות חשיפה שוות ערך. המועמדת המובילה לכך הלהקה מאיסלנד, הרכב מחתרתי שמדבר בשפה פוליטית, אבל בכל מקרה זה פחות חרם ויותר מחאה. היו דיונים, הפגנות ועצומות בכל מיני מדינות, אבל אף אחד לא באמת מחרים את האירוויזיון”.

האם בכל זאת היו לחצים שהופעלו על אמנים?

 

“רובה המכריע של הפעילות מתבצעת ברשתות החברתיות בדמות עצומות ופוסטים שמנסים להפעיל לחץ על אמנים שלא להופיע בישראל. כל האמנים המשתתפים קיבלו פניות מארגוני BDS, אבל אמנים מוסלמים כמו אלה מצרפת ואלבניה קיבלו פניות גם מארגונים אסלאמיסטים. אם בדרך כלל אנחנו שומעים מפעילי חרם אירופים את הדיון על ישראל ופלסטין, הטענה נגד משתתפים מוסלמים היא שהם בוגדים באסלאם, אבל מעבר לזה יש דברים גם מתחת לפני השטח”.

איזה דברים למשל?

 

“מהניסיון שלי עם אמנים זרים ראיתי הרבה איומים מפורשים, כמו במקרה של פול מקרטני שהודיע שיופיע בישראל למרות שקיבל איומים או סולן להקת ‘אנימלז’ שביטל הופעה בשל איומים אך לבסוף קיים אותה. ההבדל הוא שהשיח הגלוי תמיד ידבר בשפה הערכית וינסה לטעון שישראל היא מדינת אפרטהייד ולכן צריך להחרים אותה, והשיח הסמוי הוא הרבה יותר בוטה ואלים: אם תגיע לישראל אנחנו ננסה לפגוע בך”.

איך ניתן לפעול נגד האיומים האלה?

 

“אם מדברים על הופעות של אמנים זרים שלא קשורות לאירוויזיון, לטעמי המדינה צריכה לספק רשת ביטחון למפיקים במקרה של ביטול הופעה בגלל ה-BDS. בסופו של דבר עולם התרבות הוא הזירה היחידה בה לפעילות ה-BDS אין חסמים מובנים. בעולם האקדמי למשל יש כל מיני גופים שיכולים להודיע על חרם מבלי שיש להם ממש סמכות, ובעולם הכלכלה כל עוד ישראל מייצרת מוצרים טובים אז ימצאו להם קונים. עולם התרבות מתנהל על פי כללים שונים ואמנים שמחפשים פרנסה לא רוצים להיות מזוהים עם משהו שנתפס בעייתי. גם אם הם עצמם סובלים מטרור והצקות של פעילי חרם, עדיין יש פה עניין של מראית עין”.

עוד אומר שי כי לדעתו ההחלטה לקיים את האירוע בתל-אביב לא נבעה משיקולים פוליטיים הקשורים לאפשרות של חרם: “תל-אביב היא הבית הטבעי והמקום ההגיוני והמתבקש לאירוויזיון. אם ישראל הייתה רוצה לקיים אותו בירושלים היא הייתה עושה זאת בהצלחה, כמו שקרה כבר בעבר, אבל אין שום חוק שקובע שהתחרות צריכה להתרחש בעיר הבירה. באותה מידה זה היה יכול להיות גם במטולה, אבל לדעתי הבחירה בתל-אביב הייתה נכונה”.

יריה ברגל

בהתייחס לתמונה הרחבה יותר של פעילות החרם התרבותי, אומר שי כי הוא מזהה בשנים האחרונות מגמה של ירידה מסוימת בהצלחות ה-BDS. “מצד אחד אני חושב שיש התרופפות בכוחה של תנועת החרם התרבותי. עם הזמן יותר אנשים מבינים שחרם הוא לא מהלך פרודוקטיבי, ולא מדובר פה בהגנה על זכויות אדם אלא בהטרדה של כל מי שלא מתגייס לחרם. אף אמן לא רוצה להיות מוטרד ככה, ובהקשר הזה ה-BDS יורה לעצמו ברגל. מצד שני, אמנים בעלי שם עם קריירה מפוארת יכולים להרשות לעצמם להתעלם מהחרם או כמו שעשה בעבר ניק קייב להוסיף הופעה בישראל דווקא בגלל ה-BDS, אבל יש אחרים פחות ידועים שנמצאים במקום בעייתי”.

ובהקשר לאירוויזיון?

“ממה שאני רואה בינתיים, ההישג הכי גדול של ה-BDS הוא קיום שידור מקביל ברשת של תחרות אלטרנטיבית בהשתתפות כמה מועמדים מאוכזבים. אני לא יודע עד כמה זה ימשוך קהל”.

במהלך סבב ההסלמה האחרון שהתרחש ברצועת עזה בשבוע שעבר, נשמעו חששות לפיהן מצב ביטחוני מתוח יכול להשפיע גם על קיום התחרות ולהוביל להשלכות על תדמיתה של ישראל בעולם ועל יחסיה הבינלאומיים, ובכך למעשה הפכה תחרות השירה בפעם הראשונה בתולדותיה למטרה צבאית.

בנושא זה מזהיר שי כי לארגוני טרור כמו חמאס ישנה בהחלט יכולת לפגוע בקיום הסדיר של האירוויזיון: “אחד המתווכים בין ישראל לחמאס אמר למשל שאם צפויות תקלות במשא ומתן לגבי עזה, אז עשויים להיות טילים על תל אביב. אמנם החמאס פחות מזוהה עם השפה של ניסיונות דה-לגיטימציה שמרוכזים בעיקר מרמאללה, אבל צריכים להיות ערוכים גם לאפשרות הזו”.

פורסם באתר מידה.