עבור לתוכן העמוד
Menu

עלילה שמייצרת טרור

לפני 7 שנים, בחורף 2013, חשף השב”כ חוליית טרור שתיכננה לבצע פיגוע בהר, עליה פיקד נור חמדאן, תושב שכונת ראס אל עמוד שבמזרח ירושלים. על פי עדותו של עימאד שאער, אחד מחברי החוליה, חמדאן דיבר איתו על גיוס 300 גברים, שיצויידו באמצעי לחימה ויירדו לעיר העתיקה של ירושלים על מנת לשחרר אותה מ’הכיבוש הישראלי’. שאער […]

לפני 7 שנים, בחורף 2013, חשף השב”כ חוליית טרור שתיכננה לבצע פיגוע בהר, עליה פיקד נור חמדאן, תושב שכונת ראס אל עמוד שבמזרח ירושלים. על פי עדותו של עימאד שאער, אחד מחברי החוליה, חמדאן דיבר איתו על גיוס 300 גברים, שיצויידו באמצעי לחימה ויירדו לעיר העתיקה של ירושלים על מנת לשחרר אותה מ’הכיבוש הישראלי’. שאער סיפר, שבפגישות נבחנה אפשרות להקים ארגון צבאי בתוך ירושלים: ‘להקים את צבא האסלאם בירושלים’…

בדרך לביצוע התוכנית הושגו כלי נשק, הוכנו מטענים ובוצעו אימוני ירי בקלנדיה מצפון לירושלים. בגזר דינם של שלשה מהנאשמים בפרשה זו קבעו השופטים, כי “התוכנית הייתה לכבוש את הר הבית ולפגוע ביהודים ובאנשי כוחות הביטחון בהר הבית…”. אלא ש”ניסיונות ההתקשרות עם ארגוני הטרור לא צלחו, ועל כן לא ניתן היה להוציא לפועל את תוכניותיו הצבאיות של נור חמדאן, כמו גיוס 300 אנשים לצורך כיבוש העיר העתיקה וזריקת רימוני יד לעבר יהודים המבקרים במסגד אל-אקצא…”.

השופטים בפניהם הועמדו חמדאן ושעאר לדין, התרשמו שלא היה מדובר “בהירהורים סתמיים או במחשבות שווא, אלא בחולייה מאורגנת שהכינה תוכניות וניסתה לבצע אותן הלכה למעשה”. כך גם סברו חוקרי השב”כ.

הפרשה הזו, ועוד גילויים רבים אחרים, נחשפה עתה בספר חדש שכתב נדב שרגאי, עיתונאי ב’ישראל היום’ וחוקר ב’מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה’: ‘טרור אל-אקצא – מעלילה לדם’. הספר רואה אור בימים אלה בהוצאה משותפת של ‘המרכז הירושלמי’ ו’סלע מאיר’.

טרור אל-אקצא – מעלילה לדם

שרגאי, מוותיקי חוקרי הר הבית, מתאר בספרו בעובדות ובמסמכים, את התהליכים שהפכו את עלילת הדם השקרית ‘אל-אקצא בסכנה’ מתעמולה והסתה בלבד לייצרנית טרור של ממש. נור חמדאן, אותו מחבל שתיכנן לכבוש את הר הבית, סבר קודם לכן כי אין די בפעילותן של ‘המוראביטאת’, נשות הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שמפריעות לביקורי היהודים בהר, כדי לחסום את דרכם של המבקרים היהודים לשם. בליבו גמלה החלטה “לירות בכל מתנחל שירצה להיכנס לאל-אקצא משער המוגרבים”. הוא וחבריו בחנו תחילה שימוש במטעני צינור בתוך ההר, צפו בסרטוני יו-טיוב שעסקו בפיגועים בירושלים, והושפעו כנראה באופן מיוחד מהפיגוע בישיבת ‘מרכז הרב’. הם אף יצרו קשר עם ופפא אלבס, המחבלת שניסתה לפוצץ עצמה במעבר ארז ביוני 2005 ושוחררה מהכלא ב-2011 במסגרת עיסקת שליט, ואף ניסו ללא הצלחה ליצור קשר עם חמאס. הם קיימו בין 10-15 פגישות. חלקן נערכו בבית הקפה אל-דאווי בשכונת מוסררה וחלקן בשער שכם ובביתו של נור חמדאן.

כבר בפגישה הראשונה סיפר חמדאן לחבריו על כוונתו ‘למות למען אל-אקצא’, קרא להם פסוקי קוראן והסביר להם שבאבנים ובקבוקי תבערה אין די כדי לעצור יהודים מלהיכנס להר.

“לא כל הפרטים מפרשה זו הותרו לפרסום”, מספר שרגאי בשיחה עם ‘מצב הרוח’, “אך ממסכת העדויות, העובדות והתיעוד שהתיר בית המשפט לפרסם, מסתבר שהתוכניות שבחנו נור חמדאן וחבריו, לא היו נקודתיות בלבד, אלא כוללות ויומרניות פי כמה. הטרמינולוגיה בפגישות המצומצמות הללו, שמטרתן הייתה כאמור הכנת פיגוע גדול בהר הבית, הייתה זהה לטרמינולוגיה שבה נקטו מעלילי ומסיתי ‘אל-אקצא בסכנה’, לאורך שנים ארוכות, בין אם היו אלה שייח ראאד סלאח וחבורתו ובין אם היו אלה אנשי פת”ח וחמאס”.

לעומת זאת, בפסק דינו של חמדאן עצמו, שניתן בנפרד מאלה של חבריו, התרשם השופט משה דרורי באשר ל”רעיון להקים את ‘צבא ה-300′, שהראיות הן חיצוניות בלבד ואינן מספיקות. דרורי נטה לקבל את טענות פרקליטי חמדאן בעניין זה כי מדובר ב’חשש מוגזם’ של אנשי השב”כ”.

לפגוע בגליק ופייגלין על ההר

הפיגועים שנחשפים בספר וקשורים, או גם קשורים, לסיפור אל-אקצא, הם רבים וחלקם מפתיעים: רצח ראובן שמרלינג מאלקנה בכפר-קאסם בערב חג סוכות תשע”ח, או ‘גנב רכב’ ערבי שדהר עם משאית גנובה בחולון, כי ‘רצה לדרוס למען אל-אקצא’, וכמובן אירועי דריסה ודקירה רבים בשנים האחרונות, שמבצעיהם קשרו עצמם ביוזמתם לסיפור אל-אקצא.

לצד מאות פיגועים וניסיונות פיגוע ש’השהידים של אל-אקצא’ ביצעו ברחבי הארץ כדי ‘להציל את אל-אקצא’, ‘לשחררו משביו’, או ‘לגאול אותו מהיהודים שמטמאים את מוסלמיותו’, בולטים כמה ניסיונות פיגוע על אותו רקע – בהר הבית גופו, מתוך מגמה מוצהרת: לבלום את ביקורי היהודים שם. המחבלים שתכננו לבצע פיגועים אלה ביקשו לרצוח מבקרים יהודים בהר הבית.

ואכן – אחד הפרקים בספרו של שרגאי מתאר את מתחם הר הבית עצמו כיעד לפיגועים מסוג זה, שנים אחדות לפני ששלשת המחבלים מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ביצעו בהר את הפיגוע המפורסם שלהם ביולי 2017 ורצחו שם שני שוטרים. אירועים דומים של פיגועים בהר הבית באמצעות מטעני חבלה סוכלו באותן שנים. אחד הפיגועים שסוכל, כוון נגד יהודה גליק ומשה פייגלין, שבאותה עת כיהן כח”כ. ביום חמישי ה-30 באוקטובר 2014 תיכננו גליק ופייגלין לבקר בהר. מג’ד קרקעי, מוחמד בקרי, מחמוד ג’אבר וצעיר קטין נוסף תכננו להתבצר במסגד אל-אקצא לילה קודם לכן ובמהלך ביקורם בהר של פייגלין וגליק “לזרוק עליהם אבנים וזיקוקים, כדי לפגוע בהם, לשרוף אותם ולהפחיד אותם” (מתוך גזר הדין של השלשה). בהמשך הם תכננו לנעול את דלתות המסגד על עצמם ועל המתפללים ומאוחר יותר לצאת ממנו כמתפללים תמימים. באותו לילה שבו תוכננה ‘ההתבצרות’ באל-אקצא, נורה כידוע גליק על ידי המחבל מועתז חיג’אזי ונפצע אנושות. ימים אחדים קודם לכן חשף שב”כ את התוכנית ‘להתבצר’ באל-אקצא ו’לשרוף’ את גליק ופייגלין, וסיכל אותה.

ככלל – המחבלים ה’בודדים’ שיצאו לרחובות ישראל בין השנים 2014-2017 כדי לירות, לדקור ולדרוס יהודים (שקיבלו את הכינוי ‘טרור הבודדים’) היו אולי ‘בודדים’ מבחינה טכנית, שכן הם לא הוכוונו והשתייכו ארגונית. אלא שמבחינה רעיונית רובם ככולם פעלו כהגדרתם או כהגדרת החברה הפלשתינית ‘למען אל-אקצא’, לאחר שהוסתו להאמין ש’אל-אקצא’ בסכנה, שמדינת ישראל עומדת להרוס אותו, או לשנות את ‘הסטטוס קוו’ בהר. מאחורי 93%(!) מ’פיגועי הבודדים’ שהתרחשו בירושלים בין אוגוסט 2014 למאי 2016 – ובעוד רבים אחריהם – עמד בדרך כזאת או אחרת סיפור אל-אקצא. ‘השהידים של אל-אקצא’ אף זכו במסגרת האדרת השהידים הכללית שמקובלת ברשות הפלשתינית, למקום של כבוד.

יתרה מזאת: ל’טרנד’ אל-אקצא, כך מסתבר, הצטרפו מחבלים רבים שבהגדרה היו ‘מצוקתיים’, וסבלו משורה של בעיות נפשיות ואף בעלי נטייה אובדנית. הם עשו זאת בידיעה ברורה, שמעמדם האישי והלאומי ישתנה באחת, אחרי הפיגוע או ניסיון הפיגוע; שהחברה הפלשתינית, שקודם לכן נידתה אותם והתרחקה מהם – תאמץ אותם אל חיקה, ותהפוך אותם באחת, לשהידים מכובדים ונערצים; שגם אם יישארו בחיים – מעמדם ומעמד משפחותיהם ישתפר פלאים; שהם יהפכו שוב להיות ‘שייכים’, ולא מנודים בשולי החברה הפלשתינית על רקע הבעיות האישיות שלהם ושהפיגוע בכלל, ופיגוע אל-אקצא בפרט, ישנה כליל את מעמדם שם.

סמי הרגעה לאמהות המחבלים

ספרו החדש של שרגאי מתעכב גם ‘תוכנית סודית’ שהכינו ב’פלג הצפוני של התנועה האסלאמית’, תוכנית ששיכנעה את שרי הממשלה להצביע בעד ההחלטה להוציא את ‘הפלג’ אל מחוץ לחוק. שרגאי עוסק גם ב”נתיב הכסף ודרכי המימון של סוכני ומפיצי העלילה יוצרת הטרור, באמצעות חברות ועמותות מתורכיה, תימן, מדינות המפרץ ומקורות נוספים”. הוא מביא בספרו דברים נשכחים מלפני כמאה שנה של ‘המופתי הגדול’, אבי עלילת אל-אקצא בסכנה, שמסביר – קצת קשה להאמין – מדוע מותר לו לשקר בעניין אל-אקצא, וכן – תיעוד על הפיכתו של הר הבית לבסיס אמל”ח בימי המרד הערבי הגדול ובמלחמת העצמאות, אז ירו ממסגד אל-אקצא לעבר הרובע היהודי הנצור.

מתי נשתל רעיון ‘אל-אקצא בסכנה’ במוחו של המופתי?

שרגאי: “עשור לפני שחאג’ אמין הפך את העלילה לפופולרית, בשנה שבה החל את פעילותו הציבורית, העלילה כבר ריחפה בחלל האוויר, כחלק מחששות ההנהגה הערבית מהכיבוש הבריטי של ארץ ישראל מדי התורכים. חיים וייצמן, כבר באפריל 1918, מספר על ‘שמועות שווא לפיהן, ועד הצירים קיבל את הסכמת ממשלת בריטניה להרוס את מסגד עומר ולבנות במקומו את בית המקדש’.

“עשר שנים אחר כך, ב-1928, כשאליהו ששון, אז עיתונאי צעיר ב’דבר’ (ולימים דיפלומט, ח”כ ושר) מראיין את חאג’ אמין ומציג לו שאלות אודות ‘העלילה’, המופתי אומר דברים שהיום מדהים לקרוא אותם: ‘המדינאי, בבואו להגן על זכויותיו ותביעותיו’, אומר חאג’ אמין לששון, ‘משחק לעיתים בקלף אחד, ולעיתים – בכל הקלפים שברשותו. לעיתים המטרה מקדשת את האמצעים. הכל לפי התנאים והנסיבות’. במלחמתו נגד הציונים – מותר לו – כך אומר אז המופתי, ‘להשתמש בכל הטענות שיש להן ושאין להן אחיזה במציאות, ואף – בעת הצורך להטיף לשפיכת דמם של הציונים’…”.

שרגאי מספר גם, כי “החברה הפלשתינית כה אובססיבית בעניין אל-אקצא והפיגועים, עד שלא פעם היא כופה חברתית ופסיכולוגית את הצהלולים וביטויי השמחה על משפחות ‘השהידים’, בעיקר על אמהות שמבקשות להתאבל על מות בניהן ובנותיהן, שנהרגו תוך כדי הפיגוע שביצעו או ניסו לפגע.

“לעיתים, כך מעידים חוקרים פלשתינים מתחום בריאות הנפש, אף ניתנו לאותן אמהות סמי הרגעה, כדי שיכבשו את צערן ברבים או כדי שיהיו מסוגלות לצהלל בפומבי, ולדקלם את משפטי השמחה על מות ילדיהם השהידים. עדויות תומכות לכך מובאות בספר מפיה של ד”ר רונית מרזן, מומחית ידע במשרד רה”מ במשך 19 שנה, ששירתה ביחידה 8200 והרחיבה שם את ידיעותיה בנוהגים הלשוניים, התרבותיים והדתיים של החברה הערבית. מרזן מתארת את מצוקתן של אמהות השהידים ומספרת על מחקרים של פרופ’ נאדרה שלהוב-קבורקיאן, ד”ר מאריה הולט וד”ר מראם מסארווה, וכן של הפסיכיאטר איאד סראג’, שדיווחו כי “קולן המושתק של אימהות השהידים זוכה לאוזן קשבת במרכזי הסיוע הנפשי הפלשתיני”.

לעומת זאת, במקרים רבים אחרים, השמחה על מות השהיד היא אותנטית ומגולמת בדברי הורי מחבלים רבים שמובאים באחד מפרקי הספר – מעין מסע שערך שרגאי בעקבות ‘השהידים של אל-אקצא’ ואחר דברים שהותירו אחריהם אותם מחבלים, בכתובים או בע”פ. כך למשל אחד מאבות המחבלים הללו, שביצע פיגוע בקרית גת, מצוטט שם כשהוא מתגאה אחרי מות בנו: “בני הוא מנחה לאל-אקצא”.

ממצאיו של שרגאי בעניין המחבלים ‘המצוקתיים’, מתכתבים היטב עם מחקר נוסף שמובא בספרו, ושנערך עבור המשרד לבטחון פנים על ידי הפסיכולוג פרופ’ אריאל מררי, והפרופ’ בועז גנור. שני שליש מהמחבלים שהשניים בדקו את פיגועיהם – כך מסתבר – סבלו עוד לפני שהפכו למפגעים, מהפרעה נפשית, פסיכוזה או נטייה אובדנית. מררי, חוקר בעל שם בתחום הטרור העולמי ומי שעמד בראש צוותי משבר וניהול מו”מ של צה”ל בפיגועי מיקוח רבים, יחד עם גנור שמנהל כבר שנים את המכון למדיניות נגד טרור, ביססו את עבודתם על מאגר מידע שכולל 700 מפגעים, שהשתתפו ב-560 פיגועים – כאלה שפעלו לבד, או בשיתוף עם אחרים, אך ללא סיוע מבצעי מטעם ארגון ממוסד. מררי וגנור ערכו 45 ראיונות אישיים ארוכים עם מחבלים בודדים בבתי הכלא וזיהו שילוב של מוטיבציות; אך כאמור, למעלה ממחצית הנבדקים שלהם, היו מלכתחילה בעלי נטייה אובדנית, סבלו מבעיות אישיות או פסיכולוגיות, והעדיפו למות בפיגוע.

זהו ספרו השישי של שרגאי, והשלישי שלו שעוסק בענייני הר הבית. הפרק האחרון בספר הוא נספח רחב היקף -שעשוי לשרת היטב את ההסברה הישראלית – ומתמודד באמצעות מקורות אסלאמיים עתיקים, מקורות היסטוריים ושורה של ממצאים ארכיאולוגיים עם הטענה המוסלמית הרווחת בת דורנו, לפיה ליהודים אין כל קשר לירושלים ולהר הבית ושעל פיה בית המקדש כלל לא היה קיים.

 

לרכישת הספר:

לרכישה יש לפנות למייל – jcpa@netvision.net.il
במייל נא לציין: שם, מספר עותקים וכתובת למשלוח דואר.
עלות הספר – 98 ₪
דמי משלוח – 20 ₪
ניתן לשלם באמצעות המחאה או העברה בנקאית (להוסיף את פרטי הבנק).

עם קבלת התשלום יישלחו ספר וקבלה.

פרטי חשבון בנק לצורך העברה בנקאית:

המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
בנק: דיסקונט (11)
סניף: 162
חשבון מס’: 3474809

פורסם לראשונה על ידי חגי הוברמן ב”מצב הרוח” – לקישור לחץ כאן.