עבור לתוכן העמוד
Menu

עלילה בהמשכים

בספרו החדש מתריע החוקר נדב שרגאי מפני מחיר הדמים שגובה עלילת "אל־אקצא בסכנה" מישראל, ומציע דרך לעצור את השפעתה המסוכנת

בשבוע הבא ירכין עם ישראל את ראשו באבל בן אלפי שנים על חורבן בית המקדש, אבל ברחוב המוסלמי יש מי שלא נותנים לעובדות לבלבל אותם: תעשיית שקרים והסתה מתמשכת, שהחלה לפני למעלה ממאה שנים, טוענת כי מעולם לא היה בית מקדש ליהודים על הר הבית. לא זו בלבד שהעלילה הזו מצליחה לשכנע את העולם המוסלמי, אלא שהיא גם מצמיחה פירות מסוכנים בדמות מעשי טרור.

לפני מספר שנים פרסם נדב שרגאי, עיתונאי, סופר וחוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, את ספרו ‘עלילת ‘אל־אקצא בסכנה’ – דיוקנו של שקר’. הוא גולל בו את הנרטיב הנפוץ בספרי הלימוד ובאמצעי התקשורת הפלשתיניים, בדרשות האימאמים במסגדים וברחוב המוסלמי, שלפיו ישראל רוצה להחריב את מסגדי הר הבית. בספר ההמשך שהוציא לאחרונה, ‘טרור אל־אקצא – מעלילה לדם’, מתאר שרגאי את שכלולו של השקר הזה, ולפיו בית המקדש אולי היה קיים, אבל בשכם או אפילו בתימן. ליהודים, כך לפי שכתוב ההיסטוריה, אין זיקה אל ההר. השקרים האלה כבר גבו דמים לא מעטים. שרגאי בדק ומצא כי כמעט מאה אחוזים מהמחבלים שיצאו לרצוח יהודים בירושלים בשנים 2017-2014, עשו את דרכם כששפתיהם ממלמלות “אל־אקצא בסכנה”. ספרו החדש של שרגאי מבהיר היטב כי החלום לגרש את היהודים מן ההר חי ובועט, ולדעתו למדינת ישראל יש דרך לעצור את זה.

אבי השקר: חאג’ אמין אל־חוסייני

עלילת אל־אקצא איננה חדשה. השקר שלפיו היהודים זוממים להרוס את המסגדים בהר היה נפוץ בקרב אישים בציבור הערבי כבר לפני למעלה ממאה שנים. שרגאי מספר כי כשחיים ויצמן נפגש בשנת 1918 עם מנהיגים ערבים בקהיר, הוא התפלא לשמוע שהם טוענים כי ועד הצירים, גוף של פעילים ציונים, קיבל הסכמה מממשלת בריטניה להרוס את כיפת הסלע ולבנות במקומה את בית המקדש.

“אלה היו ימי הקריירה הראשונים של חאג’ אמין אל־חוסייני, שהוא אבי השקר הזה”, אומר שרגאי. אל־חוסייני שכלל את השקר והפך אותו לדגל: הוא פרסם תמונות מזויפות שבהן נראה מסגד עולה בלהבות, והפיץ את הטענה כי הציונים רוצים להרוס את אל־אקצא. המופתי התרים כספים ברחבי העולם המוסלמי כדי לשפץ את שני המסגדים שעל ההר, ובכך ביצר את מעמדו וגם הפך את הר הבית לנושא כלל־ערבי. שרגאי כותב, בעקבות ההיסטוריון פרופ’ יהושע פורת, כי בסוף שנות ה־20 של המאה הקודמת הפכו המסגדים שעל ההר לסמל המאבק בציונות. לדברי שרגאי, התנהלותו של אל־חוסייני בטוויית עלילת “אל־אקצא בסכנה” לא הייתה תוצר של אמונה דתית בלבד, “אלא חלק מבניית האתוס הלאומי הפלשתיני, שבאותם ימים היה עדיין בחיתוליו. הוא זיהה את נקודות ההשקה והתחרות לכאורה על המקומות הקדושים לשתי הדתות, העצים אותן, והשתמש בהן כדלק למדורה. ככל שלהבותיה גבהו, היא שירתה טוב יותר את מטרותיו”.

בשלהי שנת 1928 קיים אליהו ששון ריאיון עם אל־חוסייני. ששון, אז ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית, רצה לבדוק עד כמה המופתי שעוסק בהסתה ובהפצת השקר מאמין בו בעצמו, ושאל אותו על כך. המופתי אמר שהוא מאמין בכל ליבו שהיהודים משתמשים בכותל כדי להגיע לאל־אקצא ולהשתלט על קודשי האסלאם, אבל אז הודה בגלוי: “המדינאי, בבואו להגן על זכויותיו ותביעותיו, משחק לעיתים בקלף אחד, ולעיתים בכל הקלפים שברשותו. לעיתים המטרה מקדשת את האמצעים. הכול לפי התנאים והנסיבות”. במלחמתו נגד הציונים מותר לו, כך אמר, “להשתמש בכל הטענות שיש להן ושאין להן אחיזה במציאות, ואף בעת הצורך להטיף לשפיכת דמם של הציונים”. בעקבות הריאיון הזה נשלחו מכתבי הרגעה של ועד היישוב ושל הרב קוק לגורמים ערביים כדי להכחיש את העלילה, אבל ההכחשות לא הועילו. הרי אל־חוסייני הודה שהוא לא מחויב למציאות. ההסתה פעלה היטב. שנה אחר כך פרצו פרעות תרפ”ט במלוא עוצמתן כפרי באושים, אחד מני רבים, של השקר הזה.

השייח’ של אל־אקצא

ממשיך דרכו של אל־חוסייני הוא השייח’ ראאד סלאח, ששרגאי מכנה אותו “תלמיד שעולה על רבו”. סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, עומד להיכנס לכלא בעוד שלושה שבועות בגין עבירות של הסתה לטרור. לפני שבוע, כשנדחה ערעורו בבית המשפט המחוזי בחיפה, אמר בין השאר: “אנחנו המנצחים במערכה הזו. ירושלים היא המנצחת במערכה הזו, מסגד אל־אקצא הוא המנצח הגדול”. תומכיו קראו: “בדם ואש נפדה את אל־אקצא, בדם ואש נגן על השייח'”. שרגאי מסביר שהזהות בין השייח’ לאל־אקצא אינה מקרית. סלאח מכונה “השייח’ של אל־אקצא”, וממשיך להסית ולחלחל את העלילה בכל כוחו. בספרו מספר שרגאי שהשייח’ עשה זאת הן באמצעות שימוש בשפה בוטה ואלימה ובמסרים קיצוניים נגד מדינת ישראל והיהודים, והן במסגרת אסיפות ענק שנתיות ומסעות חובקי עולם שנועדו לגייס כספים למען עמותת אל־אקצא שהפעילה תנועתו. כבר מאמצע שנות ה־90 קיים סלאח עצרות הסתה תחת הכותרת “אל־אקצא בסכנה”. בשתי העצרות הראשונות הוצב מאחורי בימת הנואמים דגם של כיפת הסלע, וכיפת המבנה נצבעה באדום – סמל לפציעתו על ידי היהודים. בעצרת שהתקיימה בשנת 1999 הכריז סלאח “נאמר לחברה היהודית בכנות, אין לכם זכות ולו על אבן ממסגד אל־אקצא המבורך”.

סלאח שכלל את השקר אל השלב הבא שלו: הכחשת הקשר של העם היהודי להר הבית ואפילו לכותל המערבי, טשטוש ההיסטוריה ומחיקת הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו במקום. סלאח גם היה אחד המסיתים הראשיים במהומות אוקטובר, שבהן התפרעו ערביי ישראל כהקדמה לאינתיפאדת אל־אקצא. חברי ועדת אור, שחקרו את האירועים, הגיעו למסקנה כי סלאח לא מאמין בעצמו לשקר שהוא מספר לציבור שלו. “אין זה מתקבל על דעתנו כי שייח’ סלאח אכן האמין שהממשלה הישראלית מתכוונת להרוס את המסגדים ולבנות במקומם את בית המקדש, כפי שטען. אין מנוס מן המסקנה כי אמירותיו בעניין זה היו מכוונות לצבירת הון פוליטי, לגיוס תומכים ולחידוד מאבקים”, כך קבעו. שרגאי חושב אחרת. “הוא מאמין במה שהוא אומר, והוא הדביק בכך ציבור שלם. היו שיצאו מהעצרות שלו ונסעו ישר לירושלים לחולל פיגוע. זה בהחלט לא רק זרם הגותי ומחשבתי. יש לו השלכות מעשיות בשטח, כמו שהתעמולה בכלל על אל־אקצא הפכה להיות פונדקאית טרור”.

שרגאי מזכיר כי סלאח לא הסתפק במילים: הוא האחראי להכשרת החללים התת־קרקעיים הנרחבים בהר הבית והפיכתם לשני מסגדים נוספים. “אחד מהם, המסגד החדש ב’אורוות שלמה’, משתרע על שטח של כ־4,500 מ”ר, והוא למעשה אחד המסגדים הגדולים ביותר שהיו בארץ מאז ומעולם”. סלאח גם ניסה להביא לארץ מים ממעיין הזמזם הקדוש במכה, וכך ליצור זיקת קדושה חדשה בין הר הבית לאבן הכעבה. המשמעות: שלילת כניסת לא־מוסלמים, בעיקר יהודים, להר הבית, כפי שמקובל בשני המקומות הקדושים יותר לאסלאם: מכה ומדינה.

המודל: עיר דוד

הנספח לספר מעניין לא פחות מהספר עצמו. שרגאי מזים בו את השקר שלעם ישראל אין כלל זיקה להר הבית. הוא מביא עדויות רבות של חכמי הלכה מוסלמים, היסטוריונים, גיאוגרפים וארכיאולוגים, לכך שבית המקדש היה גם היה. הוא מביא מובאות שלפיהן היהודים קדמו למוסלמים שהגיעו אל ההר להקים בו מסגד, ושבתחילת הדרך יהודים ומוסלמים עבדו במסגד באופן די דומה לעבודת הכהנים במקדש, כולל הלבוש ומשיחת אבן השתייה בקטורת הסמים. האנשים שהוא מצטט הם הוגים וחוקרים מקובלים ובני סמכא, שדבריהם נלמדים בכל בתי הספר הערביים ובבתי המדרש הדתיים; אבל הפרקים האלה, שבהם מסופר על ההיסטוריה היהודית בהר, כולל העובדות והממצאים – אינם נלמדים. על כר הבורות הזה פורח השקר כאילו לעם ישראל אין כלל זיקה ואחיזה בהר הבית או בכותל.

“מה שעצוב”, אומר שרגאי, “הוא שישראל מחמיצה הזדמנות. אפשר בקלות להפריך את הכזבים האלה על הר הבית. אנחנו לא עושים שימוש ברשימה המאוד ארוכה של חכמי דת מוסלמים שבמשך 1,300 שנה מזהים את המקום עם בית המקדש כמסיחים לפי תומם, וגם לא בממצאים ארכיאולוגיים, למשל מטבעות מתקופת בית אומיה שחקוקה עליהם מנורה.

“אנחנו הולכים בהר על קצות האצבעות, לא אוכפים חוקי בנייה ולא חוקי עתיקות, לא עומדים על הסטטוס קוו כפי שכונן אותו משה דיין. מאז יש נסיגה רק לרעת היהודים, ולא לטובתם, כפי שהמוסלמים טוענים”. לדברי שרגאי, אחת הסיבות לאי־פרסום הממצאים המדהימים שמתגלים בעפר מהר הבית או בתוך ההר עצמו, מעבר למעגל הראשון של חוקרים ומתעניינים, הוא החשש שהוואקף יאסור גם על חופש המחקר המינימלי שקיים שם היום. “יש הוראות מיוחדות. כל התנהלות חריגה של רשות העתיקות מעבר לתיעוד הר הבית, דורשת אישור מיוחד של ראש הממשלה”. שרגאי מודע לרגישות, אבל חושב ש”הגענו למחוזות אבסורדיים”.

בראשית השבוע התקיים דיון ראשון במשפטם של שלושה צעירים שכל חטאם היה בכך שהשתטחו על רצפת הר הבית וקראו שמע ישראל. הם הואשמו ב”התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו”. שרגאי מסכים כי לא סביר שיהודים לא יכולים אפילו לברך על תפוח במתחם ההר, אבל לדעתו השינוי יבוא בדרך אחרת. “היעד הכי ריאלי הוא להפוך את הר הבית למה שעיר דוד היום, מבחינת הנוכחות היהודית והמקום שהיא תופסת בחברה הישראלית: מאות אלפי מבקרים, חילונים, דתיים, סטודנטים, ועדי עובדים. אפשר להגיע לשם. עד לפני שנים לא רבות ביקרו בהר אלפים בודדים, אולם ב־2019 היו 37,000 מבקרים בתוך שנה”.

שרגאי מציין כי מדובר בשיפור, אבל לדעתו אפשר הרבה יותר: “זה לא מגרד את קצה הקרחון של מיליוני מוסלמים שמגיעים להר הבית ומיליוני יהודים שמגיעים לכותל”. הוא מציע לא להתעקש כרגע על התפילות, כי אז דלת הביקורים להר תיסגר. “ברגע שציבור גדול הרבה יותר יעלה אל ההר, ממילא יסתדר העניין של תפילות עליו. זה כבר לא יהיה עניין”. אז, גם לא תהיה מחלוקת על כך שזהו מקום תפילה מרכזי והיסטורי עבור העם היהודי.

פורסם לראשונה בעיתון “בשבע” – לפרסום המלא