עבור לתוכן העמוד
Menu

משה ארנס-מהנדס, איש בטחון, ודיפלומט קשוח 

בעקבות מותו היום, אנו מביאים מחדש את הדברים שכתב השגריר בדימוס פרדי איתן

ספר זיכרונותיו של משה ארנס מסכם פעילות רבת שנים למען העם היהודי ומדינת ישראל. עם זאת יש לומר ,בכבוד ובהערצה , כי טרם נשלמה המלאכה והאיש מתקרב לגיל 94 ושיבדל לחיים בריאים וארוכים יותר, ממשיך להיות פעיל בתחום הציבורי וגם בכתיבת מאמרים נוקבים וצלולים המתפרסמים בקביעות בעיתון “הארץ”.  

כמהנדס במקצועו, וכאדם ישר כסרגל ונעים הליכות , הוא אינו דומה באופיו לכל פוליטיקאי ישראלי אחר. בדומה לאבא אבן שגם הוא אגב ממוצא ליטאי, ארנס הוא  במידה מסוימת עוף מוזר ומרענן בנוף הפוליטי בארץ. ..בעמוד 51 הוא אף מודה כי  לא הייתה לו אף פעם כוונה להיות פוליטיקאי.

בניגוד לרבים ארנס עומד על דעתו כצוק איתן, ונאבק בצורה מרשימה ובלתי מתפשרת על השקפת עולמו. נאמן תמיד למדרשתו של ז’בוטינסקי ומתנהג למופת עם ההדר הבי”תרי הנאור והג’נטלמני.

נזכיר כי ארנס התנגד להסכמי קמפ דויד והוא מספר בספר בעמוד 64 כי התווכח קשות עם מנחם בגין שטען בפניו :”כי סיני אינה אדמת ארץ ישראל על פי התורה ועל פי הרב הראשי גורן”.. ארנס הסביר מצדו כמדובר בנכס אסטרטגי. ארנס גם  לתכנית ההתנתקות של אריאל שרון  מגוש קטיף, ואף תומך היום בפתרון מדינה אחת והענקת אזרחות ישראלית לפלשתינים. הוא גם תרם רבות להתקרבות המיעוטים בארץ ובמיוחד עם הקהילה הדרוזית שחתמה עם ישראל “ברית דמים”. בעמוד 143 ארנס מספר כי שישה שבועות בלבד אחרי שנכנס לראשונה למשרד החוץ הוא יזם תכנית שלום של חמש נקודות שבסופו של דבר לא התקבלה על ידי רוה”מ שמיר.

ארנס אמנם שמרן בדעותיו ואינו מתפשר על עקרונות בסיסיים , אך הוא איש פרגמטי המוכן לקבל רעיונות מקוריים ומהפכניים אם הם ישרתו בעיניו מטרה אחת ויחידה שתחזק יותר את בטחונה של מדינת ישראל. זאת גם הסיבה שקרא לספרו: IN DEFENSE OF ISRAEL

הספר מחולק  כיומן זיכרונות לתריסר פרקים עם הקדמה קצרה ואפילוג המופיע בסוף, על  חזון  המחבר לעתיד המזרח התיכון.

ההקדמה  והפרק הראשון מוקדשים בעיקר לשואת יהודי ריגה ולרציחת חבריו לכיתה של ארנס ביערות RUMBULA. הוא ומשפחתו ניצלו  מאחר ששבעה ימים בלבד אחרי פלישת הגרמנים לפולין, ב-7 בספטמבר 1939 ,הצליחו להימלט מפני הנאצים ולהגר לאמריקה. נזכיר כי  70 שנים לאחר מכן, פרסם משה ארנס מחקר מקיף ויסודי שערך על מרד גטו וורשה. הוא חשף לראשונה את העוול הגדול שנעשה לחלקו החשוב של הארגון הצבאי היהודי מיסודה של תנועת בית”ר. במחקר זה שהתפרסם כספר “דגלים מעל הגטו” הוא מספר על הפעילות של אנשי הארגון במהלך המרד. אותה גבורה עילאית שהושכחה כמעט לחלוטין בידי הממסד הציוני. בזיכרונותיו אלה מקדיש ארנס את כל פרק 12 והאחרון על המחקר שערך ושתורגם גם לפולנית. תרומתו לתקון העוול חשובה ביותר לאחוי הקרעים הקיימים בין הימין לשמאל שלא נמוגו למעשה עוד לפני פרשת אלטלנה. מורגש בספר  את הסיפוק הגדול של המחבר על כך שלפוול פרנקל ולמרדכי אנילביץ ולכל הלוחמים היהודים שהיו בגטו יש מקום של כבוד בזכרו הקולקטיבי של עם ישראל. רצוי היה שפרק זה יופיע בתחילת הספר למרות שכרונולוגית המחקר פורסם ב-2009.     

בארבעת הפרקים הראשונים מספר ארנס בשפה פשוטה וברורה את המעבר החד שעשה מריגה לניו יורק. נציין כי לאורך הספר יש הרגשה כי הסגנון של הכתיבה האוטוביוגרפית נכתב על מי מנוחות, במשפטים קצרים ויבשים שחסרים בו לפעמים קורטוב של ריגושים והומור. חסרות בו גם יותר אנקדוטות שהיו מעשירות את הספר ושהיו מאפשרות קריאה מרתקת יותר גם לקהל הרחב.

בפרקים האישיים של חייו מספר ארנס על  לימודיו בבית ספר המקומי “ג’ורג’ וושינגטון” וכן את שירותו בחיל ההנדסה של ארצות הברית ולמודי הנדסת מכונות במכון הטכנולוגי ומאוחר יותר ב-CALTECH שם התמחה בהנדסת אווירונאוטיקה.

ארנס מקדיש פרק שלם למומחיותו המקצועית הקרובה מאוד לליבו, ואפשר לומר כי הוא חש את המקצוע בהנאה וביראת כבוד יותר מהעסקנות הפוליטית. הוא מספר על כך בהרחבה עד היותו פרופסור חבר בטכניון, ולאחר מכן ובמשך תשע שנים כאשר היה סמנכ”ל התעשייה האווירית . מן הראוי להדגיש את אכזבתו הגדולה של ארנס מסגירת פרויקט מטוס “הלביא”. כדי לחזק את טיעוניו, רצוי  היה להכליל את פרשת מטוס הלביא בפרק “המהנדס” או לייחד לו פרק שלם ולא להסתפק רק במסגרת הפרק הפוליטי המוקדש לממשלת האחדות הלאומית בו הוא מפרט את הסיבות לסגירת התיק. כאשר כותבים ועורכים זיכרונות רצוי תמיד להקל על הקורא בכתיבה כרונולוגית של האירועים.

הפעילות בבית”ר עצבה את צעירותו ואת צעדיו הראשונים של ארנס בפוליטיקה. בספטמבר 1948 , חודשים ספורים אחרי הכרזת המדינה ופרוץ מלחמת העצמאות נשלח ארנס לפעילות של הארגון באירופה שמרכזו היה בפאריס בהנהגת אלי תבין וידידיו. ארנס יצא גם לשליחות קצרה בצפון אפריקה כדי לסייע ליהודים המקומיים להגן על עצמם מפני פרעות הערבים.  באלגי’ר ובקזבלנקה ניסה להקים ללא הצלחה תא של ארגון בית”ר והתייאש מהר. בעמוד 28 הוא טוען שסתם “בזבז שם את זמנו”….ונשאלת השאלה איפה הדבקות במטרה? ארנס שב לארץ והתיישב ברמת רזיאל עם קבוצת יוצאי בית”ר מאמריקה ושם הכיר גם את אשתו לעתיד, מוריאל איזנברג.        

לאורך הספר ניכרת אצל משה ארנס מרירות מסוימת מהיחס של השמאל הישראלי ובעיקר של הממסד של אותה תקופה לאנשי הימין הישראלי.  נדגיש את העימות החריף שהיה בין בן גוריון למנחם בגין, את מחלוקות הקרדיט על מרד גטו וורשה, דרך פרשת אלטננה והמנויים המפלים במגזר הציבורי. בספר זה מספר ארנס שסרב להצטרף לרשימת חרות לכנסת  כי הוצע לו על ידי הרמטכ”ל דאז צבי צור לעמוד בראש הוועדה לאנרגיה אטומית IAEC . הוא התאכזב שלא קבל בסופו של דבר את המינוי בגלל סרובה של גולדה מאיר. בעמוד 52 הוא כותב “היא אמנם לא הכירה  אותי אישית אבל ידעה מה היו פעילותי בארגונים פוליטיים… ” יתכן שהסירוב הזה של גולדה הוא ששינה את מסלול חייו והיא אלצה אותו להיכנס אל כורחו לחיים הפוליטיים ולתנועת החרות.

עם נצחונו של מנחם בגין  בבחירות 1977 קיווה ארנס להתמנות לשר בכיר אך שוב התאכזב כאשר בגין העדיף לצרף לממשלתו מטעם המפלגה את דוד לוי…בעמוד 58 הוא כותב:” בגין העדיף את דוד לוי ממוצא מרוקאי ותושב עיירת הפתוח בית שאן”… בעמוד 161 כותב ארנס כאשר יצחק שמיר מינה שוב את לוי לשר חוץ:”אין אני חושב שדוד לוי מתאים להיות שר החוץ”. ושוב בעמוד 189 הוא מותח עליו בקורת נוקבת באומרו כי ” להתמנות לשר חוץ וסגן רוה”מ אינו מוכיח בהכרח על כישורים”.  זאת היא בוודאי התבטאות מתנשאת ולא במקומה וזכור לנו העימות בין שניהם וכן “נאום הקופים” הזכור לשמצה. עם זאת, יש לומר כי בדיעבד התברר כי דוד לוי, למרות שלא ידע לדבר אנגלית שוטפת כארנס שלט בשפה הצרפתית וגם כאוטודידקט היה בעל ראייה מפוכחת ושקולה שמנע לעיתים החלטות קיצוניות בממשלה ואף פתר בדרכים דיפלומטיות משברים שונים לרבות עם ארה”ב.

ארנס שהיה בזמנו מאוד מקורב לשמיר והיה לצידו לאורך הדרך במחנה אחד בליכוד ראה במנוי של לוי כניעה של שמיר לתכתיבים של דוד לוי ובסופו של דבר וגם בגלל   מניעים עקרוניים אחרים זה הוביל אותו להתפטר מהממשלה. באותו ענין, יש להזכיר את התעקשותו של דוד לוי למנוי אריאל שרון לשר על ידי רוה”מ בנימין נתניהו.  

בתחילת דרכו הפוליטית מונה ארנס בסופו של דבר ליושב ראש ועדת חוץ ובטחון. קריירה של עשייה מדינית מורכבת ואחראית שהובילה אותו במהלך השנים ועד 2003 להיות חבר כנסת, שגריר בארה”ב, שר חוץ, שר בלי תיק לענייני מיעוטים, ולשלוש קנדציות לא רצופות כשר ביטחון.

 הקריירה הפוליטית המזהירה של משה ארנס שזורה עם אירועים היסטוריים ופרשיות בתולדות המדינה. הוא שרת  בשבע ממשלות והיה בין מקבלי ההחלטות בין היתר בתקופת האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ הראשונה, בפרשת קו 300 , בנסיגה הראשונה בלבנון, בהחלפת מחבלים ואסירים, בפרשת פולארד ועוד אירועים רבים ומבצעים גורליים שעליו היה להחליט עליהם בקור רוח ובשקול דעת. 

בעת כהונתו כשגריר ישראל בארה”ב בתקופת משבר בין שתי המדינות. ארנס מגלה כי ניהל התכתבות בקודים עם רוה”מ בגין בגלל האזנות והדלפות. כאשר פורסמו מסקנות וועדת כאהן על מחדלי מלחמת לבנון הראשונה ופרישתו של אריאל שרון הופתע ארנס לקבל מידית את תפקיד שר הביטחון. הוא מספר שנאלץ בדחיפות לעזוב את השגרירות בוושינגטון לידי סגנו בנימין נתניהו. בעמוד 91 הוא כותב: ” הוא עשה עבודה מצוינת והמלצתי עליו בפני מנחם בגין ויצחק שמיר שהוא ימונה לשגריר במקומי. הם חשבו שהוא מדי צעיר וחסר ניסיון מספיק כדי למלא תפקיד כה חשוב בדיפלומטיה הישראלית. לא הסכמתי לדעתם והם הציעו את מאיר רוזן ואין ספק כי הייתה זו בחירה טובה.” בהמשך, מספר ארנס כי רבים טוענים שהודות לו הצליח נתניהו לכהן כראש ממשלה כבר ב-1996 ויש עד היום רואים בו “פטרונו” של נתניהו. ארנס כותב על כך: ” ברור כי כשוריו הגדולים ויכולותיו של נתניהו הפכו אותו לדמות פוליטית מובילה בישראל גם אם הוא לא ממונה על ידי לחבר בצוות השגרירות ב-1982″.

נציין כי בכריכה לספר זה כותב רוה”מ נתניהו בין היתר:” האוטוביוגרפיה ברורה, מעמיקה ומהמנה. היא משקפת היטב את האיש הצנוע שהקדיש את כל חייו לביטחון, לעם היהודי ולמדינה היהודית. זה הוא ספר חשוב.”

אכן מדובר בספר חשוב המגולל את מפעל חייו של מהנדס אווירונאוטיקה יהודי שנולד בליטא , גדל ולמד בארצות הברית ושרת בצבאה, והפך ברבות הימים לדיפלומט ולפוליטיקאי, ולדמות מכובדת ונערצת של מערכת הביטחון הישראלית.

בהחלט  ספר מרתק וחובה לקריאה.      

       Moshe Arens – In defense of Israel- The Brookings Institution Press- Washington, D.C. 216p.

 

פורסם לראשונה: אוגוסט 2018