עבור לתוכן העמוד
Menu

מפיקים לקחים: הר הבית נפתח ליהודים, מחשש שדחייה תגרר לזמן רב, בדומה לעבר

אחרי הצתת אל-אקצא ב-1969, ההר היה סגור למבקרים למעלה משנה • ב-1990, אחרי התקרית שבה נהרגו בהר 17 פלסטינים ההר היה סגור לביקורי יהודים במשך שלשה חודשים • באוקטובר 2000, אחרי ביקור שרון בהר, הוא נסגר למבקרים יהודים לשלוש שנים • ביקורי היהודים כרגע – עדיין בהגבלות קשות. הסטטוס קוו המלא, עדיין לא שב לקדמותו

פתיחתו המהירה יחסית של הר הבית בפני ביקורי יהודים, ימים ספורים בלבד אחרי תום מבצע ‘שומר החומות’, ו- 20 יום לאחר פרוץ המהומות הקשות בהר הבית והפרעות ביהודים בשכונות המעורבות ברחבי ישראל, נובעת משלשה טעמים: הראשון – רצון לשבור מוקדם ככל שניתן את קישור ‘ההרתעה’ שחמאס-עזה ניסה ליצור: שקט בדרום, תמורת הישגים בהר הבית.

השני – ‘הפקעת’ סוגיית ביקורי היהודים בהר וזכויותיהם שם מידי תנועת הר הבית היהודיות והפיכתה לעניין כלל יהודי וישראלי. בעניין הר הבית עוסקים כיום ח”כים רבים בליכוד, לצד ח”כים מ’ימינה’ וממפלגת הציונות הדתית, וכן מאות רבנים מהזרם המרכזי של הציונות הדתית. העיסוק בסוגיית ההר אינו עוד מצומצם כבעבר ואינו עוד נחלה בלעדית של קומץ פעילים ותנועות שוחרי ההר היהודים.

ביקורי יהודים על ההר הבית חזרו מהר הפעם כחלק מלקחי מדינת ישראל מן העבר // צילום: רשתות ערביות
ביקורי יהודים על ההר הבית חזרו מהר הפעם כחלק מלקחי מדינת ישראל מן העבר // צילום: רשתות ערביות

השלישי -מרכזי לא פחות, ובו מתרכז נייר זה – נסיון גרוע מאד של ישראל בסיטואציות דומות בעבר. נסיון נצבר זה לימד את ישראל, כי כאשר היא משתהה יתר על המידה בהחלטתה לפתוח מחדש את ההר לביקורי יהודים ותיירים, העיכוב עלול להימשך חודשים ארוכים ואף שנים, כשברקע שיקולים בטחוניים שונים ולחץ בינלאומי ומוסלמי כבד.

שלשת האירועים המרכזיים לאורך 54 השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, שבהם ישראל שילמה מחיר יקר על השתהות בפתיחת ההר בפני ביקורים לכל ( יהודים ותיירים), היו אלה:

• הצתת מסגד אל אקצא ב-1969 על ידי מייקל דניס רוהאן, תייר אוסטרלי מעורער בנפשו.
• המהומות בהר הבית והעימות הגדול שם שהביא ל-17 הרוגים פלסטינים במתחם המקודש באוקטובר 1990.
• האירועים הקשים בהר, בפתח האינתיפאדה שניה, בסוף שנת 2000, שהחלו עם ביקור של יו”ר האופוזיציה דאז אריאל שרון שם.

 

באירוע הראשון, בבוקר ה-21 באוגוסט 1969, הוצת כאמור מסגד אל-אקצא על ידי תייר נוצרי לוקה בנפשו. לאחר שכובתה האש העלילו מדינות וארגונים מוסלמים רבים ברחבי העולם על ישראל, כי היא ששלחה את רוהאן להצית את האש ואף שיקרו וטענו שהכבאים הישראלים ליבו את האש בכוונה תחילה במקום לכבותה.

שליט מצרים ג’אמל עבדול נאצר קרא למלחמת טרור נגד ישראל. מלך סעודיה, פייסל, קרא לכל המוסלמים להתגייס למלחמת קודש נגדה, וכמעט בכל מקום ברחבי העולם המוסלמי הושמעו קריאות מפי מלכים, נשיאים וכוהני דת לג’יהאד בכופרים הציונים. השריפה באל-אקצא אישרה בעיני הערבים את כל חששותיהם הכמוסים מפני כוונות היהודים להרוס את המסגדים ולהקים במקומם את בית המקדש. כל הנסיונות הישראלים להרגיע חששות אלה עלו בתוהו.

בלחץ ממשלת ירדן, ונאמניה במנגנון הוואקף ובראשם שר ההגנה הירדני אנואר אל חטיב, הודיע השיח’ חילמי אלמוחתסב, המופתי באותה עת, ששער המוגרבים יסגר בפני תיירים ומבקרים יהודים, עד שישראל תמסור בחזרה לוואקף את מפתחות השער, שהפך לשער הכניסה ללא מוסלמים להר.

הצתת המסגד ב-1969// https://www.alghad.tv/50-%D8%B9%D8%A7%D9%85%D8%A7-%D8%B9%D9%84%D9%89-%D8%AD%D8%B1%D9%82-%D8%A7%D9%84%D9%85%D8%B3%D8%AC%D8%AF-%D8%A7%D9%84%D8%A3%D9%82%D8%B5%D9%89/
הצתת המסגד ב-1969 // https://www.alghad.tv/50-%D8%B9%D8%A7%D9%85%D8%A7-%D8%B9%D9%84%D9%89-%D8%AD%D8%B1%D9%82-%D8%A7%D9%84%D9%85%D8%B3%D8%AC%D8%AF-%D8%A7%D9%84%D8%A3%D9%82%D8%B5%D9%89/

גם השערים האחרים בהר נסגרו בפני מבקרים. רק למתפללים המוסלמים הותרה הכניסה להר הבית. שר הבטחון באותה עת, משה דיין, נרתע מלפתוח את השערים בכוח ולכפות על הוואקף את החזרת המצב לקדמותו, והממשלה בראשות גולדה מאיר גיבתה אותו בהחלטתו.

רק ב-20 באוקטובר, חודשיים לאחר שנסגר, נפתח שער המוגרבים מחדש וכעבור חודש נפתחו מחדש גם יתר שערי ההר למבקרים. המסגדים עצמם נותרו סגורים למבקרים עוד שנה. הם נפתחו לקהל הרחב רק ב-24 באוקטובר 1970. מצית אל-אקצא, רוהאן, נוצרי שהשתייך לכנסיית האל, נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, אושפז בבית חולים לחולי נפש וב-1974, בעקבות לחצים מצד משפחתו, גורש מישראל.

באירוע השני הודיע ארגון ‘נאמני הר הבית’ על כוונתו ‘להניח אבן פינה לבניין בית המקדש בהר הבית’ בחול המועד סוכות של שנת תש”ן (אוקטובר 1990). המשטרה הודיעה לוואקף שלא תאפשר זאת ואף כיוונה את ‘נאמני ההר’ לאיזור מעיין השילוח שמחוץ להר, מדרום לו.

אלא שההסתה בתוך ההר כבר הייתה בעיצומה. אלפים באו ‘להגן על המסגד’. בבוקר ה-8 באוקטובר הופצו בתוך המתחם המקודש ידיעות כזב, לפיהם נאמני הר הבית נמצאים בתוך ההר.

בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום, שוטר מג”ב שהיה ישוב על גב הכותל ופניו לכיוון כיפת הסלע, שמט מידיו בשגגה רימון גז, שהתגלגל לכיוונה של קבוצת נשים סמוך לרחבת כיפת הסלע. זה היה האות לתחילתה של התפרעות המונית, שהתארגנה עוד קודם לכן. אלפי מוסלמים תקפו שוטרים והחלו להשליך אבנים על המתפללים היהודים ברחבת הכותל. רבים נפצעו, רבים עוד יותר פתחו במנוסה לצדה השני, המרוחק של הרחבה.

כעבור זמן קצר פרצו שוטרים למתחם ההר והתעמתו עם המפגינים. הם הותקפו על ידי מאות מוסלמים חמושים באבנים, במקלות ובמוטות ברזל וירו לעברם אש חיה, כדורי גומי וגז מדמיע. בסופו של העימות הקשה נמנו בהר 17 הרוגים מוסלמים ולמעלה ממאה פצועים. על רקע גל גינויים, גל טרור, ומתקפות אנטישמיות נגד ישראל בכל רחבי העולם וכן דיונים של ועדות חקירה שהקימו, הן ישראל והן הוואקף – החליטה המשטרה לסגור את ההר בפני יהודים ומוסלמים כאחד.

 שוטרי מג"ב יורים כדורי גומי לעבר מתפרעים המיידים אבנים מהר הבית // צילום: אבי אוחיון , לע"מ

שוטרי מג”ב יורים כדורי גומי לעבר מתפרעים המיידים אבנים מהר הבית // צילום: אבי אוחיון , לע”מ

גם לאחר שהוחזרה לוואקף השליטה על השערים כעבור ימים אחדים, נמנעה מיהודים במשך חודשיים ימים האפשרות לבקר בהר הבית ומקבוצות שוחרי ההר היהודים נמנע הדבר במשך חודש נוסף.

ביקורי היהודים בהר התחדשו לבסוף, אך בהגבלות שלא היו נהוגות לפני אוקטובר 1990. הוואקף צמצם את שעות הפתיחה של ההר למבקרים לשעות הבוקר בלבד ובשעה 11.00 לפני הצהרים, כבר סגר את שערי ההר בפני מבקרים. רק כעבור חודשים ארוכים חזר הסטטוס קוו הקודם לקדמותו, ויהודים הורשו להכנס להר ולבקר בו בתנאים ששררו בהר הבית קודם האירוע.

באירוע השלישי, בסתיו 2000, בעיצומו של הדיון המדיני בין ישראל לפלסטינים על הריבונות במזרח ירושלים ובעיר העתיקה, ביקרו בהר הבית יו”ר הליכוד, וראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון יחד עם עוד ששה חכי”ם. הביקור התקיים ב-28 לספטמבר, אחרי תיאום עם המשטרה והוואקף.

 

 

למחרת הביקור שוב פרצו בהר מהומות קשות, הפעם בעידוד הרשות הפלסטינית. 30 שוטרים נפצעו ובהם מפקד מחוז ירושלים ועוד 10 פלסטינים. שבוע לאחר ביקור שרון בהר, הכריזו הפלסטינים על ‘יום זעם’ ולראשונה, משטרת ישראל ויתרה על נוכחותה בשערי ההר והפקידה אותם למעשה בידי שומרי הוואקף ואנשי בטחון מטעם הרשות הפלסטינית.

התוצאה הייתה עוד התפרעות המונית וכן השתלטות של הפורעים על תחנת המשטרה בהר והעלאתה באש. ההתרחשות הזאת הובילה כידוע לפרוץ האינתיפאדה השניה (הפלסטינים – חשוב להדגיש – תכננו אותה עוד קודם לכן, אך הר הבית, כבמקרים רבים אחרים בעבר, היה ‘הטריגר’).

אחרי ביקורו של שרון בהר בסוף ספטמבר 2000 סגרה מנהלת הוואקף את ההר למבקרים וצמצמה את שיתוף הפעולה והתיאום עם משטרת ישראל. ההר נותר סגור כמעט שלש שנים! רק בקיץ 2003 נחתם הסכם בין המשטרה לוואקף על פתיחה מחודשת של ההר למבקרים, אולם יאסר ערפאת הביע את התנגדותו להסכם, ובעקבות כך הוואקף חזר בו מן ההסכם.

השר לבטחון פנים, באותה עת, צחי הנגבי, החליט למרות זאת לפתוח את ההר למבקרים, גם ללא הסכמת הוואקף. באוגוסט 2003, אחרי עשרות דיונים בממשלה ובזרועות הבטחון, שהתלבטו כיצד לנהוג, הושב הסטטוס קוו הקודם להר וליהודים שוב הותר לבקר בו.

ההבנות שעיגנו לראשונה את ‘הסטטוס קוו’ בהסכמה בינלאומית

נזכיר: תפילות יהודים בהר הבית נאסרו לאורך השנים ע”י כל ממשלות ישראל ורק בשנים האחרונות המשטרה מאפשרת מעת לעת ליהודים בודדים או לקבוצות קטנות להתפלל בהר. מדובר בתפילות ללא סידור, טלית או תפילין, תפילות חפוזות, לא מתגרות, במרחק מהמתפללים המוסלמים ובדרך כלל, לצד החומה המזרחית של ההר.

לאורך השנים היו עוד אירועים שלאחריהם נסגר ההר בפני יהודים, למספר ימים או למספר שבועות. המשטרה סגרה בעבר את ההר בפני יהודים כאשר השתכנעה שנשקפת להם סכנת חיים מצד גורמי טרור, או כאשר התקבל מודיעין שצפה הפרות סדר קשות במיוחד.

המשטרה סגרה את ההר בפני יהודים לא פעם, גם במהלך חגים מוסלמים. בפרט בחלקו האחרון של חודש הרמאדן. ב-2019 התאפשרו ביקורי יהודים בהר ביום ירושלים ובצום תשעה באב, למרות שבאותם מועדים חלו גם חגים מוסלמים.

באוקטובר 2015, אחרי עוד גל של מהומות בהר הבית הושגו בין ארה”ב, ישראל וירדן ‘הבנות קרי’ (ג’ון קרי – היה מזכיר המדינה של ארה”ב באותה עת). ההבנות שיקפו מצב קיים, ואף על פי כן הן היו בעלות משמעות מפליגה, הייתה זאת הפעם הראשונה שמדינת ישראל הודיעה רשמית ופומבית שיהודים לא יתפללו בהר הבית, וכי אפשרות זו שמורה רק למוסלמים.

מצד שני – הייתה זאת הפעם הראשונה בה התפרסמה הודעה פומבית, הן מצד ארה”ב והן מצד ירדן, בתיאום עם ישראל, המכירה בכך שיהודים יכולים לבקר בהר הבית (אך לא להתפלל שם).

‘הבנות קרי’ הפכו את הבלתי פורמלי לפורמלי למחצה. מבחינה זו הן היוו תקדים היסטורי: ישראל ויתרה על מימוש זכות התפילה של היהודים בהר, אך מדינה מוסלמית חשובה – ירדן – הסכימה שיהודים יבקרו בו.

37 אלף יהודים מול 10 מליון מוסלמים

ובחזרה לתקופתנו: גם לאחר שהר הבית נפתח מחדש לביקורי יהודים ביום ראשון האחרון, תנאי הביקור של יהודים בהר, עדיין לא שבו להיות כשהיו לפני פרוץ האירועים האחרונים בירושלים; אירועים שאותם יזמו וניהלו פעילי ארגון הטרור חמאס, פעילי ‘הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית’ (שהוצא לחוק עוד ב-2015) וצעירים מזרח ירושלמים.

לפחות בשבוע הראשון של העליה המחודשת של יהודים להר, מתאפשר הביקור בו רק בקבוצות קטנות של עד כ-20 איש, והמשטרה ממתינה לצאת קבוצה מההר, לפני שהיא מאפשרת לקבוצה נוספת להכנס לתוכו. גם במהלך סיורי הקבוצות בהר, רבות מאד ההגבלות שמוטלות על יהודים, ובכלל זה הקפדה על איסור השתחוויה ואיסור עצירה במהלך המסלול ב’שביל היהודים’.

יש להניח שאם המתח יפחת והרוחות ירגעו, נהיה עדים בשבועות ובחודשים הקרובים להחזרה מלאה של הסטטוס קוו הקודם , ויהודים ישובו לבקר בהר כבעבר.
נזכיר, כי קודם תקופת הקורונה ביקרו בהר מדי שנה כ-37 אלף יהודים – מספר גדול פי כמה ממספר היהודים שביקרו בהר לפני כעשור, אך מספר זעום של מבקרים בהשוואה למספר המבקרים המוסלמים השנתי בהר שמגיע לעשרה מליון וכן מספר זעום של מבקרים ביחס למספר התיירים שביקרו בהר מדי שנה בעשור השני של המאה ה-21 , כ-327 אלף איש בממוצע לשנה.

• להעמקה ראו: נדב שרגאי, הר המריבה, המאבק על הר הבית, יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה, כתר, 1995; נדב שרגאי, טרור אל-אקצא, מעלילה לדם, המרכז הירושלמי לעניניי ציבור ומדינה ו’סלע מאיר’, 2020; יצחק רייטר, סטטוס קוו בתהליכי שינוי, מאבקי שליטה בהר הבית, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2016.