מותו הבלתי צפוי ב- 17 ביוני של נשיאה לשעבר של מצרים, איש ה"אחים המוסלמים", מחמד מורסי, עורר מגוון של תגובות מעניינות שלא תמיד היה להם קשר עם המציאות.
פרשנים רבים במערב תהו האם האירוע לא יביא להתעוררותה של תנועת ה"אחים המוסלמים" שתפעל מחדש לזעזע את שלטונו של סיסי ושאלו למה לא ניתן לו הכבוד של נשיא שהיה "הראשון בהיסטוריה המצרית להיבחר בבחירות דמוקרטיות". הם שכחו כי מורסי ותנועת ה"אחים המוסלמים" הודחו מן השלטון במרד אזרחי, שהצבא סייע לו אחרי שכשלו בניהול המדינה וניסו להקים דיקטטורה אסלאמית.
"האחים המוסלמים" קראו להמונים לבוא להשתתף בהלווייתו ומקורות בתנועה האשימו את הממשלה בגרימת מותו ע"י מניעת טיפול רפואי הולם במשך שש שנות שהותו בכלא וקראו לקיים חקירה בינלאומית. צצו גם תיאוריות קונספירציה שהאשימו את הממשלה בהריגתו ע"י הרעלה איטית ותזמון מותו לערב פתיחת המשחקים על גביע אפריקה האמור להעסיק את העם המצרי יותר מכל דבר אחר.
במדינות המזרח התיכון רק שליטי טורקיה וקטר, תומכי "האחים", פרסמו הודעות אבל. ארדואן אמר בהפגנה של באיסטנבול כי אינו מאמין כי מותו של מורסי היה טבעי. גם ראאד סלאח ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית המזוהה עם תנועת האחים המוסלמים בישראל הספיד את מורסי ובכמה כפרים הוקמו סוכות אבלים.
מורסי שנפל מאגרא רמא לבירא עמיקתא, תוך ימים ספורים, היה כלוא שש שנים בכלא טורה בתנאים קשים, בריאותו הייתה רופפת והוא נשפט עד עכשיו לשישים שנות מאסר על הרג מפגינים וריגול למען קטר. הוא אף נידון למוות באחד מן המשפטים, אך העונש בוטל.
מצרים מצידה "הצניעה" את האירוע ושום התייחסות רשמית לא פורסמה ע"י הממשלה. לאחר שמורסי התעלף בבית המשפט, שם התנהל משפטו בעניין שת"פ עם חמאס בזמן ההפגנות נגד הנשיא מבארק בינואר 2011, הוא הועבר לבית חולים והרופאים קבעו את מותו מדום לב עם הגיעו. הוא נקבר באישון לילה בנוכחות בני משפחתו הקרובים ועורכי דינו בבית קברות ברובע מדינת נאצר בצפון מזרח קהיר שם קבורים מספר אישים של האחים. בנו של מורסי, אחמד, אמר כי השלטונות מנעו את קבורתו בבית הקברות של משפחתו במחוז שרקיה.
התקשורת המצרית הממשלתית הסתפקה בפרסום ידיעה של 42 מילים בעמודים פנימיים על מותו של אזרח בשם מחמד מורסי מבלי להזכיר כי היה נשיא. גם התקשורת העצמאית הגבילה את עצמה לידיעה דומה בלבד. רק היומון העצמאי "אלמסרי אליום" שם את הידיעה בעמוד ראשון והזכיר את כהונתו. היה ברור שפרסום מסוג זה נעשה בהנחית השלטונות ואכן ההנחיה נחשפה לאור כאשר באחד מערוצי הטלוויזיה, המגישה, שסיימה להקריא את הידיעה, המשיכה בהיסח הדעת לקרוא את החתימה: "הידיעה נשלחה ממכשיר סמסונג". בהתאם למקור תקשורתי מעבירה רשות ההסברה של מצרים את הנחיותיה לתקשורת בווטסאפ.
A well trained press: The death of former president Mohamed Morsi only makes front page news in one newspaper today in Egypt. pic.twitter.com/DUvlKpI4n0
— Sharif Kouddous (@sharifkouddous) June 18, 2019
סביר שממשלת מצרים חששה מהפגנות ומהומות של תומכי האחים המוסלמים והעדיפה פרסום תקשורתי מינימלי וקבורה מהירה כדי למנוע התארגנות של גורמים אסלאמיסטים למיניהם. עם זאת הסכנה לא הייתה גדולה. תנועת האחים הוכתה קשות ע"י שלטונו של סיסי .ההפגנות שפרצו לאחר הדחת מורסי ביולי 2013 דוכאו ביד קשה ומאות מתומכיהם נהרגו. התנועה הוכרזה כארגון טרור, מסגרותיה הפוליטיות – כגון מפלגת החופש והצדק – פורקו וכל רכושה הוחרם. מנהיגי התנועה, כולל מדריכה העליון אחמד בדיע ומורסי עצמו, נעצרו ומתנהלים נגדם עדין משפטים על נושאים שונים. בודדים מהם הצליחו לברוח, בעיקר לטורקיה ולקטר שתי המדינות היחידות במזרח התיכון התומכות באחים. בתוך התנועה חל פילוג בין הגוורדיה הישנה לבין הצעירם הדורשים פתיחות כלפי החברה וצמצום הסודיות המאפיינת את פעילות הארגון. הקיצונים מביניהם הקימו ארגון בשם "חשם" – הכרעה וביצעו מספר פעולות טרור.
עמרו מוסא לשעבר שר החוץ אמר שמורסי לא היה מנהיגם של כל המצרים וההיסטוריה תשפוט את שלטונו בצורה שלילית.
דבריו של מוסא מסכמים במידה רבה את יחסה של מצרים למורסי ולתנועת "האחים המוסלמים". עם הדחתו של מבארק בפברואר 2011 נותרה תנועת "האחים המוסלמים" הכוח הפוליטי הגדול והמאורגן במצרים. נראה שהצבא הכיר בכך והעדיף שהשלטון יעבור אליה מתוך אמונה שהיא תדע לשמור על יציבותה של המדינה. בבחירות הראשונות לפרלמנט שהתקיימו בחודשים נובמבר 2011 – ינואר 2012 זכתה מפלגת החופש והצדק של "האחים", שהוקמה למען הבחירות, ברוב יחסי של 41% והייתה למפלגה הגדולה ביותר. יחד עם המפלגה הסלפית שזכתה ב- 23% מן הקולות היה למפלגות האסלאמיות רוב מוחץ בפרלמנט. בבחירות לנשיאות שהתקיימו ארבעה חודשים לאחר מכן זכה מורסי ב- 51.7% מן הקולות והפך לנשיא הראשון אי פעם של האחים שהגיע לשלטון. נראה היה כי חלקים גדולים בעם המצרי, הידוע באדיקותו הדתית, האמינו כי האחים, שדוכאו ע"י הממשלות הקודמות, יידעו להקים מדינה שתשלב פיתוח עם אמונה דתית מתונה במיטב המסורת המצרית. כאמור גם הצבא היה בדעה זו. אלא שהדברים התפתחו בצורה אחרת לחלוטין.
תפקוד הפרלמנט התנהל שלא כמצופה. במקום להתמקד בהנעת רפורמות בתחומי הכלכלה והחברה על רקע מצבה החמור של מצרים התחיל הפרלמנט לדון ביישום חוקי "החודוד" – ענישה גופנית ע"פ השריעה. גם נחשפו מקרי שחיתות בקרב חבריו. בסופו של דבר הפרלמנט פוזר ע"פ פסק דין של בית הדין העליון של החוקה שקבע כי הבחירות היו בלתי חוקתיות על רקע בעיות טכניות משפטיות. בשלב זה כבר פחתה התלהבות ההמונים לאחים. הייתה עם זאת ציפייה לראות כיצד ימשול מורסי ויטפל במשברים הרבים – כלכלה, חברה וביטחון – שפקדו את המדינה בעקבות הדחת מבארק. האחים, שהתקשו להאמין כי זכו בשלטון בצורה דמוקרטית בגדולה שבמדינות ערב אחרי 80 שנים של דיכוי, רצו לקדם את האג'נדה האידיאולוגית שלהם במהירות ובכל מחיר ולהשתלט מיד על כל מנגנוני המדינה. מורסי היה מדרג שני של האחים ללא ניסיון וחסר החלטיות וכריזמה. הוא לא ידע לעצור את האחים והם אשר לאמיתו של דבר משכו בחוטים והכתיבו לו את אשר יעשה. יתכן מאד שאם מועמדותו של ח'ייראת אל שאטר המועמד הראשון של האחים לנשיאות לא הייתה נפסלת הדברים היו שונים. הוא היה סגן המדריך העליון, "האיש החזק" של התנועה, איש עסקים מצליח ובעל כריזמה ונראה שהיה יודע כיצד לרסן את תיאבון תנועתו. כיום גם הוא בכלא וההיסטוריה צעדה בכיוון אחר.
תוך חודשים ספורים מאז שמורסי נשבע אמונים כנשיא ב- 30 ביוני ב- 2012 המצב השתנה לחלוטין והוא מצא את עצמו מול הפגנות המוניות שהתפתחו למרד אזרחי. הפעולות שנקט בהשראת או בהנחייתה של הנהגת תנועתו הביאו להקמת חזית פוליטית מקיר לקיר נגדו ואפילו הצבא שיגר לו אזהרות כי הוא מכוון את המדינה לדרך ללא מוצא.
מורסי השתלט במהירות על משרדי החינוך, ההקדשים והאינפורמציה, פיטר אלפי עובדים ומינה במקומם אחרים משורות האחים או תומכיהם. זאת במטרה לכוון את חינוך העם לאידיאולוגיה האסלאמית של התנועה כפי שציווה מייסדו חסן אל בנא שראה בחינוך את הבסיס ל"חזרה לאסלאם האמיתי". זכורה הצהרתו הראשונה של שר החינוך החדש שאמר כי התלמידים בני הדת הבהאית לא יוכלו ללמוד יותר בבתי הספר הציבוריים שהרי דת זו אינה מבין שלוש דתות ההתגלות האלוהית. הציבור בכל זאת רצה להאמין להבטחותיו כי יטפל במאה הימים הראשונים לשלטונו בחמש הבעיות החמורות שמיררו את חיי המצרים – הביטחון האישי, התנועה בערים הגדולות, המחסור בלחם מסובסד, המחסור בדלק ובגז לבישול וניקוי הערים הגדולות ואיסוף האשפה – התאכזב קשות. מורסי לא עשה מאומה והמשבר הכלכלי החמיר.
בהמשך פרסם מורסי "הודעה חוקתית" שבה העניק לעצמו את סמכויות רשות המשפט וקבע שאין לבטל את החוקים והצווים שפרסם מאז התחיל בתפקידו ב- 30 ביוני. בהתחשב כי סמכויות הרשות המחוקקת כבר היו בידו מאז פיזור הפרלמנט וכי כנשיא היה ראש הרשות המבצעת הרי הוא הצליח להקים "דיקטטורה חוקתית" בעלת סמכויות שאפילו נאצר ומובארק לא העזו לחלום עליהן. לבסוף נציגיו ניסחו חוקה חדשה שהייתה אמורה להביא להקמת מדינה אסלאמית מבוססת על השריעה. התגובה בציבור הייתה קשה. החלו הפגנות נגד הנשיא ומשרדי האחים שנענו באלימות שגרמה להרוגים. המפלגות הלא- אסלאמיות הקימו את "חזית ההצלה הלאומית" וקראו לקיים בחירות חדשות. הוקמה תנועה של צעירים בשם "תמרוד" – התמרדות, שהחתימה 23 מיליון מצרים על דרישה להתפטרותו של מורסי.
במצב זה היה ברור כי קרובה התערבותו של הצבא. עבד אל פתאח אל סיסי, שמונה כשר ההגנה ע"י מורסי עצמו חזר והזהיר את הנשיא כי מדיניותו אינה מקובלת על מרבית אזרחי המדינה וכי הצבא לא ייתן למצב להידרדר לאנרכיה. מורסי סבר כי סיסי תומך באחים המוסלמים והוא ציפה ממנו להעביר את נאמנות הצבא לאחים. כאשר הבין כי טעה וכי סיסי הוא אומנם מוסלמי אדוק, אך מתנגד לתורת האחים היה זה מאוחר מדי.
במחצית השנייה של יוני 2013 גברו ההפגנות, וב- 30 בחודש עשרות מיליונים ירדו לרחובות וקראו להתפטרות הנשיא וקיום בחירות חדשות. מורסי סרב ומצרים עמדה בפני כאוס פוליטי וכלכלי. על רקע זה שיגר סיסי אולטימטום של 48 שעות למורסי לקבל את דרישות המפגינים ולא הצבא יתערב. מורסי לא רצה להאמין כי כך הם פני הדברים ודחה את האולטימטום. ב- 3 ביולי, שנה לאחר בחירתו של מורסי לנשיא תפס הצבא את השלטון, עצר את מורסי ואת ראשי האחים והשאר היסטוריה.
נראה אפוא כי עמרו מוסא צדק כאשר אמר כי ההיסטוריה תשפוט את מורסי בצורה שלילית. נראה גם שלהצנעת מותו של סיסי היה רקע פוליטי מורכב וכי הציבור ברובו מבין את הסיבות. בשלב זה גם אין שום סיכוי להתפייסות בין סיסי לתנועת האחים. זה יקרה רק כאשר סיסי יחוש כי מאמציו לשיפור הכלכלה המצרית נשאו פרי והוא יוכל לעמוד מול האחים מתוך עמדת כוח ולהכתיב להם את תנאי חזרתם לפעילות פוליטית וחברתית.