בשנת 2004, הזהיר המלך עבדאללה מפני "סהר שיעי" חדש מהמפרץ הפרסי ללבנון. היה זה צעד נבון עבור המלך עבדאללה להתרחק מחדירה אירנית-דתית לשטח ירדן. בסוריה, למשל, אירן השתמשה בטכניקה דומה ובנתה את נוכחותה בפרבר דרומי של דמשק סביב קברה של זיינב, אחותו של חוסיין, האימאם השלישי שנהרג בקרב כרבלא. טהרן הציבה את משמרות המהפכה שלה סביב קברה של זיינב, דבר שהוביל לטענות אירניות על הצורך להגן על האתרים הקדושים לשיעים, במטרה לשרת את אג'נדת ההתפשטות שלה. השאלה נותרה: מה גרם לשינוי העמדות הירדניות, והאם הן אכן השתנו?
היו מספר גורמים שהשפיעו על השיקולים של ירדן במהלך השנים האחרונות. ראשית, עיני כל הממשלות במזרח התיכון נשואות לוושינגטון, כדי לראות מה יהיה יחסה לאירן ולהסכם הגרעין. לאחר תבוסתו של הנשיא טראמפ בבחירות 2020, היה חשש שארצות הברית תאמץ כעת את הסכם הגרעין עם אירן מ-2015. התקרבות אמריקנית-אירנית תפעיל לחץ על מדינות לשקול מחדש גם הן את יחסיהן עם טהרן. לא ניתן לשלול כי ירדן מבקשת לשקול מחדש את קשריה עם טהרן, תוך כדי פזילה למה שממשל ביידן מצפה ממנה.
שנית, נפוצו שמועות כי ירדן עלולה לאבד את משמורתה על האתרים הקדושים המוסלמים בירושלים, במיוחד על מסגד אל-אקצה ולמרות שהמעמד שלה מוגן באופן משפטי בחוזה השלום עם ישראל מ-1994. על פי סעיף 9 לאמנת השלום, ישראל הכירה רשמית ב"תפקידה המיוחד" של ירדן באתרים הקדושים לאיסלאם בירושלים. במהלך מאמצי ממשל טראמפ לקדם את "עסקת המאה", חששו האליטות הירדניות שמעמדם עלול להשתנות וארצות הברית, יחד עם ישראל, יעניקו את התפקיד הזה לסעודיה כחלק מהסכם שלום ישראלי-סעודי. החשש היה מוטעה לחלוטין, אך הדאגה בירדן נמשכה.
מה שלא ידוע לעיתים זה שלמרות שלסעודיה יש אינטרס פוליטי-אזורי להבטיח שכל האתרים הקדושים לאיסלאם יהיו מוגנים, הרי שעמדתה העקבית לאורך השנים הינה שמכה היא העיר הקדושה ביותר לאיסלאם ואין לה מתחרות. עמדתה האיתנה לאורך השנים היא התנגדות למאמצים להעניק לערים אחרות מעמד דתי דומה. היה זה אבן תיימיה (1263-1328) שסיפק את הרקע האידיאולוגי לתנועה הווהאבית שהחלה במאה ה-18, ושימשה כבסיס למדינה הסעודית. אבן תיימיה גינה את הערצתם המופרזת של המוסלמים לירושלים וטען כי זהו נוהג שהושאל מהיהדות.
על רקע זה, אין זה מפתיע למצוא כי "אוקאז", עיתון סעודי רשמי, פרסם מאמר ב-13 בנובמבר 2020 שכותרתו "היכן ממוקם מסגד אל-אקצה?". הכותב, אוסאמה יאמאני, הציע כי הוא ממוקם באל-ג'האראנה, עיר סעודית בין מכה לטאיף, אך לא בירושלים.
חשוב לציין כי מאמר שכזה לעולם לא יופיע בעיתון סעודי רשמי ללא גיבוי של הממסד הסעודי, גם אם מדובר בסיפור שקשה להוכיח אותו. אם לכאורה לערב הסעודית היה רצון לאחיזה כלשהי בירושלים ולהשתלט על התפקיד שקבלו הירדנים, היא לא הייתה מאפשרת למאמר כזה להתפרסם באחד מעיתוניה הרשמיים. בינתיים, "האחים המוסלמים", משתמשים בסניף הצפוני של התנועה האיסלאמית, הם אלו שמפיצים את השמועות חסרות הבסיס לפיהם ישראל מערערת את יסודות מסגד אל-אקצה. עלילה זו קיימת מאז ימיו של חאג' אמין אל-חוסייני, והיא שימשה אז ומשמשת כעת את החמאס, כדי להסית את האוכלוסייה הערבית הפלסטינית לעסוק באלימות.
המפה האסטרטגית במזרח התיכון משתנה, באופן דרמטי. מה שדרוש לישראל ולירדן הוא לחזור לאתגר האסטרטגי העיקרי שעומד בפניהם ולא להיות מוסחים מרעשי רקע. ירדן נותרה שותפה אסטרטגית חיונית לישראל כפי שהייתה מאז נחתם חוזה השלום על ידי המלך חוסיין וראש הממשלה רבין. בשנים שלאחר חתימת השלום שתי המדינות דיברו על השותפות האסטרטגית שלהן.
אם ארצות הברית תגיע להסכם גרעין חדש עם אירן והסנקציות המערביות שנותרו על המשטר האירני יוסרו, ניתן לצפות כי מימון חדש יועבר לרשת המיליציות הפרו-אירניות היושבות לאורך גבול עיראק-ירדן. וכן, יוזרמו משאבים לחמאס, חיזבאללה ולחות'ים בתימן.
צמיחת המיליציות הפרו-אירניות במזרח התיכון היא תוצאה של ההסכם משנת 2015, כאשר הסכם הגרעין הראשון עם אירן הושג והסנקציות הוסרו. תסריט זה עלול לחזור על עצמו שוב אם ארצות הברית ובעלי בריתה במערב יחושו שהם צריכים לתת לאירן תמריץ לסגירת עסקה להסכם גרעין חדש. נכון, ישנם איומים חדשים על שתי המדינות, אך חשוב לזכור כי ישנן לאחרונה גם הזדמנויות חדשות. זה המקום בו ישראל וירדן צריכות לשתף פעולה יחד במקום להיות מוסחות על ידי גורמים המעוניינים להחליש את היחסים ביניהן ולסכן את יציבות שתי המדינות, דבר שישאיר אותן בסופו של דבר פגיעות יותר.
פורסם באתר N12.
