עבור לתוכן העמוד
Menu

מדיניות ההיפרדות של שר הבט”פ בי-ם

השר החדש לבטחון פנים, בעל רקע בטחוני, יבקש תחילה 'לנקות' את השטח מכל גילוי של טרור או אלימות, אך לטווח ארוך השקפותיו שונות מאד מאלה של הממשלה היוצאת: ויתור על מרבית השכונות הערביות והעברתן לרש"פ, וכן הפסקת ההתיישבות, באיזורי צפופי אוכלוסייה ערבית כשמעון הצדיק • בסוגיית הר הבית, בר-לב מדבר על המשך נוכחות יהודים גם בהר 'בהתאם לסיכומים עם הוואקף המוסלמי', אף לא ברור האם ימשיך את היחס המקל והגמיש יחסית כלפי היהודים שם, כפי שנהגו שני קודמיו במשרד

שנים ארוכות מתנהלת המשטרה בירושלים בשני כובעים: הראשון, כמו בכל מקום אחר בארץ, כמי שאחראית על שמירת הסדר הציבורי ואכיפת החוק. השני – בעל משמעות מדינית, שחורג מהתפקיד ה’רגיל’ של כל משטרה בעולם – כגוף שמנכיח הלכה למעשה את הריבונות הישראלית בכל חלקי הבירה ובכלל זה במזרח ירושלים. ההחלטה של שתי הממשלות, היוצאת בראשות נתניהו והנכנסת בראשות בנט, לאשר – בשינוי תוואי – את מצעד הדגלים שהתקיים השבוע בירושלים, היא חלק מההנכחה הזאת.

כניסתו של עמר בר-לב, איש מפלגת העבודה, למשרד לבטחון פנים, עשוייה לבשר על שינוי קונספטואלי בעל משמעות רבה, בכל הנוגע ל’כובע’ השני, ובעיקר לטווח הזמן הארוך יותר. שכן תפיסתו המדינית של בר-לב את הסכסוך בירושלים ואת יעדיה של מדינת ישראל בבירה, שונה מהותית מזו שאליה הורגלנו לאורך שנות ממשלות נתניהו.

עיון בראיונות, במאמרים ובפוסטים שבר-לב פרסם לאורך השנים האחרונות, מלמד שתפיסתו המדינית את הסכסוך בירושלים ואת יעדי ישראל בבירה, קרובה לזו של אנשי יוזמת ג’נבה וראשי הממשלה לשעבר אהוד ברק ואהוד אולמרט, שהיו נכונים לחלק את ירושלים.

כשר לבטחון פנים, תהיה לבר-לב השפעה רבה על עיצוב המדיניות בבירה, ולא רק במעצב מדיניות פורמלי. בתוקף תפקידו, בר-לב, כמו קודמיו במשרד, יהיה אחראי הלכה למעשה על פעולת המשטרה בקווי התפר, בעיר העתיקה , בהר הבית ובכל מוקדי הסכסוך בעיר, שהמאבק עליה לובש ופושט צורות מאז שחרורה על ידי ישראל לפני 54 שנים.

על רקע זה ראוי להכיר את התובנות וההשקפות של האיש שהחל מהשבוע קיבל לידיו את האחריות על משטרת ישראל בכלל, ועל המחוז הרגיש מכולם – מחוז ירושלים בפרט. בר- לב, בנו של הרמטכ”ל לשעבר חיים בר-לב, שהשבוע שב למשרד שבו כיהן גם אביו כשר לפני שנים רבות, הוא אל”מ (במיל) לשעבר מפקד סיירת מטכ”ל, שבכנסת ה-19 כיהן גם כחבר ועדת החוץ והבטחון. בר-לב לפיכך הוא בעל הבנה בטחונית, ואף מכיר היטב ומקרוב חלק מהבעיות שהמשטרה מתמודדת עימן, בפרט במזרח ירושלים. לצד זאת בר – לב מחזיק בתפיסות מדיניות ‘יוניות’ ופשרניות בנוגע לירושלים.

באוקטובר 2014, בראשית אינתיפאדת הסכינים ועל רקע גל מהומות בהר הבית פרש בר-לב את משנתו בנוגע לעיר ולסיבות שהביאו למתיחות, לטרור ולמהומות וכתב בין היתר:

גל האלימות בירושלים אינו מקרי… הפלסטינים תושבי השכונות בירושלים המזרחית אינם מרגישים חלק מירושלים כפי שאנו הציבור היהודי רואה אותה, לא הרגישו מעולם חלק מירושלים וגם לא ירגישו. ההחלטה לספח את ירושלים המזרחית לרבות שכונות כמו סילוואן, עיסוויה ושועפט, שביניהן לבין המקומות הקדושים אין ליהדות דבר וחצי דבר, התקבלה בתום מלחמת ששת הימים”. בר-לב מציין שישראל העניקה לתושבי מזרח ירושלים אפשרות לקבל אזרחות ישראלית, אולם אלה, העדיפו לוותר עליה. “הם לא מצביעים בבחירות לעירייה ולא בבחירות לכנסת” ו”לכן”, להשקפתו, “כל מי שמדבר על ירושלים מאוחדת, חייב להכיר קודם כל בעובדה, שרוב ירושלים המזרחית, אינה ממש חלק מאותה ירושלים שאליה נשאנו את נפשנו בגולה. ” נשאלת לכן השאלה”, לדבריו, “מדוע אנו צריכים את אותם פלסטינים כאזרחי מדינת ישראל או אפילו כתושבי ירושלים?”

בר -לב מזכיר שישראל אינה מעניקה לתושבי מזרח ירושלים שירותים ברמה שניתנת לשכונות היהודיות; שחלק מהשכונות במז’ י-ם הפכו ‘ערי מקלט’ לעבריינים; ש’כל כניסה של המשטרה או שירותים ממשלתיים אחרים לשכונות האלו היא בגדר מבצע צבאי’; ושגם מנגנוני הבטחון של הרש”פ אינם פועלים באופן סדיר בחלק מהשכונות הללו. להשקפתו, “התוצאה המתמשכת’ היא ‘הזנחה, ייאוש ואלימות פלסטינית פלילית ולאומנית’.

הנגזרת המעשית מהמסקנות הללו, על פי בר-לב, מתחלקת לשתיים:

האחת – “טיפול תקיף ובלתי מתפשר בפורעי החוק והטרוריסטים; הצהרה של רהמ”ש, לפיה אין בכוונת ישראל לבצע שום שינויים בסטטוס קוו הקיים בהר הבית וגם – “עצירה מיידית של השתלטות עמותות ימין על בתי בלב השכונות הערביות ועצירת אכלוסן”.

השניה – “ניתוק החיבור המלאכותי של השכונות האלו לירושלים, כי אין לישראל כל עניין באותן שכונות פלסטיניות, שכאמור הקשר בינן לבין המקומות הקדושים לנו אינו קיים ובכך להיפרד מ-300 אלף פלסטינים שהיום הם בעלי תעודת תושבי ישראל ומחר עלולים להיות אזרח ישראל. אין לנו וכנראה גם לא להם עניין בכך”.

“אל תתנו שיבלבלו אתכם”, כותב בר-לב, “לא על בית חנינא חלמנו באלפיים שנות גלות ולא על סילוואן. אם הפלסטינים ירצו להקים באזורים אלו את בירתם, אין ולא צריכה להיות לנו בעיה”

בר-לב מציע אפוא המשך הסטטוס קוו בהר הבית, מדיניות שגם רהמ”ש היוצא דבק בה, וסביר שגם הממשלה החדשה תמשיך בה; היפרדות ממרבית תושבי מזרח ירושלים ושכונותיה, אך לא מהגרעין ההיסטורי של ירושלים (העיר העתיקה והמקומות הקדושים) המשמעות המעשית של התפיסה הזאת היא חלוקה מחדש של ירושלים (למרות שבר-לב אינו מגדיר זאת כך, וטוען שמה שאנו מכנים כיום ירושלים, באופן אמיתי – אינו ירושלים, ולכן אין מדובר בחלוקה). בר-לב גם תומך בהתערבות ממשלתית שתביא לעצירה בפועל של אכלוס מאחזים בקרבת אוכלוסיה ערבית צפופת אוכלוסין.


בעניין הר הבית, בר-לב צפוי לגלות – ומן הסתם הוא מודע לכך כבר עתה – ש’הסטטוס קוו’ שם השתנה מהותית לאורך השנים בשורה של עניינים, בעיקר על ידי הצד המוסלמי ולטובתו. פירטנו זאת כאן לא פעם, במסגרת מחקרים שפרסמנו לאורך השנים האחרונות.

השר החדש לבטחון פנים יגלה מהר מאד, אם לא גילה זאת כבר עתה, שגם הנראות והנוכחות היהודית בהר השתנו, כתוצאה ממדיניות אחד מקודמיו במשרד, השר לשעבר גלעד ארדן. ארדן, בשיתוף פעולה הדוק עם המשטרה, הביא לכך שהרבה יותר יהודים מבקרים כיום בהר הבית. בשוליים – המשטרה אף מעלימה כיום עין מתפילות יהודים ‘לא מתגרות’ בהר, הרחק מציבור מוסלמי – ללא סידורים, טלית או תפילין – ומאפשרת זאת.

האם בר-לב, שהשבוע דיבר על המשך נוכחות יהודים בכל מקום בירושלים, כולל בהר הבית ‘בהתאם לסיכומים עם הוואקף הירדני’ – עתיד לשנות זאת או להשלים עם כך?

נציין עוד: בנכונותו ‘להיפרד לשלום’, ממרבית תושבי ושכונות מזרח ירושלים, בר-לב מתעלם מהקרבה הרבה של השכונות הללו לשכונות יהודיות שנושקות להן, ומהאיום הבטחוני הפוטנציאלי והלא פעם מוכח, שנובע מהקרבה הזאת. האיום מקבל משנה תוקף, על רקע השפעתם הקבועה בשטח של גורמי קיצון כחמאס, ג’יהאד, חיזב אל תחריר ועוד, ועל רקע מציאות של נשק רב, שנאגר בבתים פרטיים בשכונות מזרח ירושלים, (ממש כמו בשכונות ערביות אחרות ברחבי ישראל).
בר-לב מתעלם גם משאיפתם של רבים מתושבי מזרח ירושלים – כפי שעולה מסקרים שונים שבוצעו לאורך השנים – שמבקשים להמשיך ולחיות בעיר אחת, מאוחדת, בריבונות ישראל, ומעדיפים זאת על פני מעבר לרש”פ.

גם השקפתו של בר-לב שיש לעצור הלכה למעשה את האכלוס ואת ההתיישבות במאחזים היהודיים הקטנים שבהם חיים כיום כ-3000 נפש, שונה מזו שבה נקטו עד כה מרבית ממשלות ישראל.

משרדי הממשלה, גם אם באופן בלתי פורמלי, סייעו לעמותות שאותן מזכיר בר-לב, להשיב יהודים לאיזורי הגרעין ההיסטורי של ירושלים, שבהם התגוררו בעבר יהודים, ושמהם הם גורשו בפרעות שפרעו ערבים ביהודים בשנים 1929,1921,1920ו-1936. מדובר בעיקר בעיר דוד שבשטחי סילוואן, בשטחי הרובע המוסלמי שבתחום העיר העתיקה ( לשעבר ‘הרובע המעורב’) שבו חיו יהודים רבים לפני מלחמת העצמאות, וכן ב’מעלה הזיתים’ סמוך להר הזיתים – בית העלמין היהודי העתיק והגדול בעולם וכן ב’שמעון הצדיק’ (‘שייח ג’רח), בואכה הר הצופים, סמוך למערת וקבר שמעון הצדיק והקרקעות סביב המתחם, שנרכשו על ידי יהודים בסוף המאה ה-19.

ההשקפות הללו של בר-לב, סותרות את השקפותיהם של קובעי מדיניות בכירים אחרים בממשלה החדשה ובראשם רהמ”ש החדש נפתלי בנט ושר המשפטים גדעון סער. אם בר-לב ינסה לקדמן הוא צפוי להיתקל בהתנגדות מצד ‘הגוש הימני’ בממשלה, שמראש הוגדרה כמעין ממשלת ‘סטטוס קוו’ בעניינים ששנויים במחלוקת.

בנקודה אחת עם זאת, עשויות השקפותיו של בר-לב להיפגש עם השקפותיהם של השר לענייני ירושלים זאב אלקין או עם אלה של גדעון סער ונפתלי בנט. מדובר בשאלת עתיד השכונות הערביות הצפוניות שמעבר לגדר הבטחון, במרחבי מחנה הפליטים שועפט וכפר עקב. בשכונות הללו מתגוררים היום כ-150 אלף נפש, כשליש מתושבי ‘מזרח ירושלים. חלקם מחזיקים בתעודות תושב מזרח ירושלמיות אך חלקם הם תושבי ‘הגדה’, שנכנסו/פלשו לתחום השיפוט של העיר, אל תוך השכונות שמעבר לגדר.

בר-לב סבור שיש להוציא את השכונות הללו מירושלים ולהעבירן לרשות הפלסטינית במעמד של שטח אי, או בי ומאוחר יותר – לאחר הסכם שלום – אף לשלבן בתחומי המדינה הפלסטינית העתידית. אלקין, סער ובנט תמכו בעבר בתוכניות ( שהועלו ע”י כותב שורות אלה במסגרת עבודת מחקר ב’מרכז הירושלמי’) להוציא את השכונות הללו מתחום השיפוט של ירושלים, מבלי להעבירן לרש”פ ומבלי לוותר על הריבונות הישראלית בהן, אלא להשאירן בתחום הריבונות הישראלית ולהקים עבורן מועצות מקומיות ישראליות נפרדות. יתכן אפוא שבזמן הקרוב נהיה עדים לחידוש השיח בסוגיית השכונות הערביות שמעבר לגדר, שבהן שוררים כבר שנים ריק שלטוני גדול, פשע, עבריינות והזנחה כבדה.

עד שנגיע להכרעה או אפילו לויכוח בסוגיות הליבה הירושלמיות, ידרש בר-לב, כשר לבטחון פנים להשיב את המשילות שאבדה באיזורים רבים בארץ – בנגב, בגליל, במשולש, ביפו, בעכו וגם במזרח ירושלים. המשימה אינה פשוטה. בר-לב עתיד לאמץ מדיניות תקיפה לא רק מול הטרור הערבי – החלטתו לאשר את תוואי מצעד הדגלים כפי שאישר קודמו במשרד, אמיר אוחנה היא חלק מכך – אלא גם מול גילויי אלימות לאומניים מהצד היהודי או מה שבר-לב מגדיר כ’טרור יהודי’.

באפריל האחרון, בעת שהחלו המהומות בירושלים, כתב בר-לב דברים חדים גם בעניין זה:

“אני שומע צקצקנים שעצבן אותם כשאמרתי, שחייבים להכריז על להב”ה כארגון טרור ולטפל בהם בדיוק כפי שמטפלים במתפרעים הערבים. אתם יודעים מה? טעיתי. הממשלה צריכה להיות יותר תקיפה כלפי יהודים אזרחי ישראל שמחוללים מהומות, מאשר כלפי ערביי מזרח ירושלים”.

 

 

באותם ימים, רק לפני כחודשיים, תיאר בר-לב את להב”ה, כ”זרוע הצבאית של בן-גביר’, ש’השתוללה שעות ארוכות בירושלים, מוסתים, שוצפים וסוערים, כשהם מיידים אבנים ובקבוקים וקוראים קריאות מוות לערבים”. הוא תקף אז את השר אמיר אוחנה ( השר לבטחון פנים היוצא) שלדבריו, “היה יכול להעלות פלוגת מג”ב לשער שכם ולהשתיק שם את המהומות…” אך במקום זה ‘נתן למהומות להתרחב’. מבחינתי, הבהיר אז בר-לב, “הזרוע הצבאית של גדודי בן-גביר לא שונה בהרבה מגדודי חללי אל-אקצא, כי טרור, זה טרור, זה טרור”.

סיכומו של עניין: התפיסה המדינית של בר-לב את הסוגיות הבוערות בירושלים היא לעומתית, לפחות בחלקה, לזו שאפיינה את ממשלות נתניהו, אך היא לעומתית גם לזו שבה מחזיק רהמ”ש הנכנס נפתלי בנט. הדבר מבטיח כנראה לא מעט ויכוחים בתוך הממשלה, וגם תקופת הסתגלות והתאמות, בין הדרג המדיני שאחראי עתה על המשטרה – השר עמר בר-לב, לבין הפיקוד הבכיר שלה. בד בבד, כמי שגדל ב’בית המדרש’ הבטחוני, ההערכה היא שבר-לב יבקש תחילה ‘לנקות’ את השטח מכל גילוי של אלימות וטרור, ואפילו ביד קשה, ורק אח”כ – לגשת לדיון על תוכניותיו מרחיקות הלכת בנוגע למציאות הקבע בירושלים.