עבור לתוכן העמוד
Menu

האם באמת ישראל שינתה את יחסה בנוגע להר הבית?

ירדן וארה"ב הסתמכו על הסטטוס קוו ארוך השנים בהר ובעיקר על ההבנות אליהן הגיע שה"ח האמריקני קרי עם נתניהו וירדן ב-2015. כך אולץ בנט לתקן את הודעתו בדבר חופש פולחן (תפילה) גם ליהודים בהר. לשכת רהמ"ש הבהירה כי טעתה וכי ליהודים יותרו ביקורים בהר הבית. השאלה עתה היא, האם ימשכו תפילות מוגבלות ובלתי פורמליות של יהודים בהר, כפי שהיה בשנים האחרונות

• למרות גידול של 800% במספר המבקרים היהודים בהר, הפער בין 10 מליון מבקרים מוסלמים בהר בשנה לבין כמה עשרות אלפי יהודים שמבקרים שם מדי שנה הוא עדיין עצום.
• בשנים האחרונות אפשרה המשטרה לבודדים, קבוצות ומניינים, להתפלל באזור המזרחי של ההר, אך ללא סידור, ספר תורה, טלית או תפילין.
• הסטטוס קוו שגיבש משה דיין, שאוסר תפילת יהודים בהר היה עמום ומעולם לא הועלה על הכתב. בתקופת נתניהו, הוא הובהר מחדש, במסגרת הבנות שגיבש שר החוץ האמריקני דאז, ג’ון קרי, בין ישראל, ירדן וארה”ב, על רקע אינתיפאדת הסכינים ב-2015. הפלסטינים דחו את ההבנות שלא הביאו להפסקת הפיגועים.
• במסגרת ההבנות הללו ישראל התחייבה שמוסלמים יתפללו בהר ושלא מוסלמים (יהודים נ.ש) יבקרו בו, וירדן הסכימה לאפשר ביקורים שלהם שם.
• היו שנים שבהן המשטרה לא התירה ליותר מתשעה יהודים לשהות בהר יחדיו והיו שנים שבהן המשטרה העלימה עין מתפילות יהודים שם.

 

 

הודעתו של רהמ”ש נפתלי בנט לפיה יישמר ‘חופש הפולחן’ לבני כל הדתות בהר הבית – משמע גם ליהודים – ונסיגתו המהירה מהצהרה זו, הם תולדה של סטטוס קוו בן 54 שנים, שקיבעו ממשלות ישראל לדורותיהן – הן משמאל והן מימין – בכל הנוגע לזכויות היהודים בהר הבית ואפשרות מימושן.

 

ביסוד אותו סטטוס קוו עומדת הבחנה ברורה בין זכות הביקור, שאותה ניתן לממש, לבין זכות התפילה, שאותה לא ניתן לממש. בארבע השנים האחרונות, אחרי שורה של הפרות בוטות ומהותיות של הסטטוס קוו מצד המוסלמים – בנייה והשמשה של שלשה מסגדים חדשים בהר, צמצום אזורי ושעות הביקור של היהודים שם, כרסום בשמירה ואכיפה של חוקי התכנון, הבנייה והעתיקות בהר, סגירת שערי הכותנה והשלשלת לכניסת יהודים ועוד¹ חל כרסום מסוים גם בהקפדה על איסור התפילה של היהודים בהר.

המפנה התרחש בתקופת כהונתם של השר לביטחון פנים גלעד ארדן ושל מפקד מחוז ירושלים של המשטרה יורם הלוי. באותן שנים חל גידול במספר המבקרים היהודים בהר הבית והוא נסק מכ-5000 בשנה לכ-35,000 בשנה. הגידול היה אמנם עצום והגיע לכ-800%, אך הפער בין מספר המבקרים היהודים בהר לבין מספר המוסלמים שמבקרים בו נותר עדיין ענק: כ-10 מיליון ביקורי מוסלמים בשנה, לעומת כמה עשרות אלפי ביקורים בשנה של יהודים שם.

מפיקים לקחים: הר הבית נפתח ליהודים, מחשש שדחייה תגרר לזמן רב, בדומה לעבר

אלא שהשינוי המהותי יותר כאמור שהתחולל בשנים האחרונות מהצד היהודי של הסטטוס קוו, נגע לאפשרות שניתנה לראשונה ליהודים להתפלל באזור המזרחי של ההר, בעיקר תפילות יחיד. לעיתים ניתנה אפשרות זאת גם לקבוצות, ובשנתיים האחרונות, התארגנו במקום מניינים קטנים, שהתפללו שם תפילות שחרית ומנחה, אך ללא סידורים, ללא ספר תורה, ללא תפילין וללא טלית. התפילות הללו התקיימו בידיעת המשטרה, והיא לא מנעה אותן, ואף אבטחה אותן.

בד בבד למציאות הזאת, המשיכה ישראל הרשמית לדבוק בסטטוס קוו המוכר, לפיו אסור ליהודים להתפלל בהר. רהמ”ש לשעבר בנימין נתניהו חזר על כך כמה פעמים וגם השר לבטחון פנים גלעד ארדן, דבק באותו סטטוס קוו, למרות שלא פעם הביע חוסר שביעות רצון ממנו ותקווה שישתנה בעתיד.

הסטטוס קוו שמנע לאורך שנים תפילת יהודים בהר הבית גובש כידוע ע”י שר הבטחון משה דיין, בימים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים² . הוא מעולם לא הועלה על הכתב וגם החלטת ממשלה בעניין נוסחה באופן עמום ולא ישיר. ההחלטה, שבמקור התקבלה על ידי ועדת השרים לענייני מקומות קדושים קבעה, כי כאשר יהודים יבואו להר הבית וירצו להתפלל שם, הם יופנו לכותל המערבי.

הניסוח המעומעם בעניין זה הותיר למשטרה גמישות רבה בכל הנוגע לאכיפת איסור התפילה של היהודים בהר, וגם בנוגע למימוש זכותם לבקר במקום. היו שנים שבהן איסור התפילה נאכף באופן גורף ומוחלט (שלא כמו היום) והיו שנים שגם הביקורים בהר הוגבלו מאד, עד שלעיתים המשטרה לא אפשרה ליותר מתשעה יהודים (פחות ממניין) לשהות בהר. רק כאשר קבוצה אחת כזאת פינתה, אותו, ניתנה אפשרות לקבוצה אחרת להכנס אליו.

הסטטוס קוו בהר, ידע תנודות ותהפוכות לאורך השנים, כאמור, בעיקר מהצד המוסלמי, עד שבפרספקטיבה של שנים – ספק אם ניתן לכנות אותו עדיין ‘סטטוס קוו’. דווקא הסעיף האוסר על תפילת יהודים שם נשמר בהקפדה יתרה, כאמור, עד לפני כארבע שנים.

באוקטובר 2015 הובהר מחדש הסטטוס קוו בנוגע לזכויות היהודים בהר ואפשרות מימושן במגעים בין ישראל, ירדן וארה”ב. הדבר התרחש על רקע סדרה של עימותים בין כוחות הבטחון לבין מתפרעים מוסלמים על הר הבית. בכירים בירדן ובישראל הביעו באותם ימים חשש שהמהומות בהר יערערו את יציבות שלטונו של בית המלוכה הירדני. המהומות התרחשו בשיא גל הטרור והסכינאות שחוללו מחבלים ברחבי ישראל. רבים מהם הונעו לפעולתם מכוח העלילה השקרית ‘אל אקצא בסכנה’.³ קציני משטרה בכירים נסעו באותם ימים לירדן, כדי להידבר עם עמיתיהם שם ועם ג’ון קרי, מזכיר המדינה של ארה”ב בתקופת כהונתו של אובמה כנשיא, שהגיע לאזור כדי לנסות ולתווך בין הצדדים, כך נולדו ההבנות שגיבש קרי לאחר שיחות בין ארה”ב, ישראל וירדן.

ההבנות האלה הן מפתח להבנת התיקון שפרסם רהמ”ש נפתלי בנט, להודעתו הראשונית השבוע, וזאת בעקבות התערבות ירדן וארה”ב. הן כללו ארבעה סעיפים:

• ראש הממשלה דאז נתניהו הצהיר בפני קרי שישראל מכבדת את התפקיד המיוחד של ירדן בירושלים, כפי שהוגדר בהסכם השלום בין שתי המדינות, ואת תפקידו ההיסטורי של המלך עבדאללה כשומר המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים

• נתניהו התחייב אז בפני קרי שישראל תמשיך לאכוף את מדיניות הפולחן הדתי רבת השנים שלה בהר הבית, לפיה מוסלמים יכולים להתפלל במקום, ולא מוסלמים יכולים לבקר בו

• נתניהו הצהיר אז כי אין לישראל כוונה לחלק את הר הבית, והיא דוחה לחלוטין כל טענה כאילו היא מעוניינת לעשות זאת

• נתניהו קידם בברכה את הגברת התיאום בין ישראל וירדן לגבי הר הבית, שמטרתו לוודא כי המבקרים והמתפללים במקום מפגינים איפוק, ריסון וכבוד כלפי המקום הקדוש

מהותית, לא היה בהבנות אלה כל חדש. הן שיקפו מצב קיים, ואף על פי כן הן היו בעלות משמעות רבה: הייתה זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל הודיעה רשמית ופומבית, שמוסלמים יתפללו בהר ולא מוסלמים יבקרו בו. מצד שני הייתה זו גם הפעם הראשונה בה התפרסמה הודעה פומבית, הן מצד ארה”ב והן מצד ירדן, בתיאום עם ישראל, המכירה בכך שיהודים יכולים לבקר בהר הבית אך לא להתפלל שם, כשירדן מכירה בכך.

ההבנות אליהן הגיע שר החוץ קרי מול ירדן וישראל, שאושרו ע”י רהמ”מ נתניהו הפכו את הבלתי פורמלי למעט יותר פורמלי. מבחינה זו הן היו חידוש: ישראל הסכימה שיהודים יבקרו בהר ובכך ויתרה לכאורה על מימוש זכות התפילה של היהודים בהר, אך מדינה מוסלמית חשובה- ממלכת ירדן – הסכימה שיהודים יבקרו בו. ישראל עיגנה למעשה את האיסור על תפילת יהודים בהר, שהוצג שנים ארוכות כאיסור משטרתי, שנועד לשמור על הסדר הציבורי כהבנות מול ממלכת ירדן ומזכיר המדינה של ארה”ב באותה עת, ג’ון קרי. מדינת היהודים אמנם לא ויתרה פורמלית על זכות התפילה של היהודים בהר הבית, אך היא ויתרה לכאורה על מימוש הזכות הזאת בטווח הזמן הנראה לעין.

אגב – בשלהי כהונתו של דונלד טראמפ כנשיא ארה”ב, ובמסגרת ‘תוכנית המאה’ שולב סעיף שנועד להבטיח בעתיד חופש תפילה בהר הבית, הן ליהודים והן למוסלמים(4). בסעיף זה נכתב בין היתר כי “האתרים הקדושים של ירושלים צריכים להישאר פתוחים וזמינים עבור מתפללים שלווים ותיירים מכל הדתות” וכי “יש לאפשר לאנשים מכל אמונה להתפלל בהר הבית / חראם אל-שריף, באופן שמכבד לחלוטין את דתם, תוך התחשבות בזמני התפילות והחגים של כל דת, כמו גם גורמים דתיים אחרים.”

מכל מקום – בשטח, בין אם מדובר, בתקופת טראמפ ובין אם מדובר בתקופת ביידן – עשו המציאות והלחץ של המבקרים היהודים בהר – את שלהם, ותפילות, במגבלות רבות, התארגנו לראשונה, באישור המשטרה, בתחומי ההר.

יתכן כי הודעתו הראשונית של רהמ”ש בנט בדבר שמירה על חופש פולחן (משמע: תפילה) לבני כל הדתות בהר, נולדה כתוצאה מהרצון לעגן באמירה רשמית מציאות קיימת. אם אמנם כך – הרי שהייתה זאת טעות. היא עלולה להביא לכך, שמה שהתאפשר באופן בלתי פורמלי בהר, לא יתאפשר עוד – בעיקר בחודשים הקרובים.

מיד לאחר שבנט פרסם את הודעתו, פנתה ירדן לישראל ומחתה בחריפות על הודעת ראש הממשלה. היא גם פנתה לארה”ב וביקשה שתפעל אצל ישראל בעניין. בשיח בין הצדדים הוזכרו גם ‘הבנות קרי’. כתוצאה מכך פורסם תיקון, לפיו מדובר בטעות ובאי הבנה ואין שינוי בסטטוס קוו בהר הבית לגבי יהודים, וכי הכוונה הייתה לחופש ביקור ולא לחופש תפילה.

ברקע התיקון המהיר שפרסם בנט, עמדה גם ההודעה המשותפת של סיעת רע”מ החברה בקואליציה, ושל הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל, שרע”מ מייצגת אותו פוליטית. ההודעה הזהירה מפני ההשלכות של שינוי הסטטוס קוו בהר ומתן אפשרות ליהודים להתפלל שם וכן הזהירה מפני ‘פריצת מתנחלים וחכי”ם למסגד אל אקצא’. בערוצים הלא רשמיים הועברה לבנט ולשר החוץ לפיד הבהרה, שרע”מ לא תוכל להמשיך להיות שותפה לקואליציה, אם בנט ידבוק בהצהרתו בדבר חופש פולחן גם ליהודים בהר, והודגשה ‘חשיבותו של אל אקצא, במקום מוסלמי בלעדי’, על כל 144 הדונמים של מתחם הר הבית, ובכלל זה הכתלים.

עמדה זו של רע”מ והפלג הדרומי אימצה למעשה את הטרמינולוגיה של גורמי אסלאם רדיקליים בסוגיה זו, למרות שבעבר, כולל בתקופת ירדן, הייתה הבדלה ברורה בין שטחי מסגד אל אקצא עצמו ומבנה כיפת הסלע, לבין יתר חלקי המתחם – הרחבה והכתלים.

גם מכיוונו של השר לבטחון פנים, עמר בר-לב, איש מפלגת העבודה, הובעה מורת רוח לנוכח הצהרת רהמ”מ בנט. ההצהרה כאמור תוקנה, בעיקר בעקבות מעורבות ירדן וארה”ב, שפעלו אצל ישראל, כדי לקבל הבהרות, שהמצב המוכר והקיים בהר לא עתיד להשתנות.

[1]  להעמקה בעניין רמיסת הסטטוס קוו ע”י הצד המוסלמי, ראו: נדב שרגאי. טרור אל-אקצא. מעלילה לדם. המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה וסלע מאיר, 2020, עמ’ 96,97.

[2] להעמקה ראו: נדב שרגאי, הר המריבה. המאבק על הר הבית, יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה, כתר 1995, עמ 15-27

[3] להעמקה, ראו שרגאי, טרור אל אקצא, עמ’ 35-63

[4] להעמקה בעניין ראו באתר ‘המרכז הירושלמי’: https://jcpa.org.il/article/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A8-%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA