דבריו המקוממים של אבו מאזן על היהודים עוררו תדהמה וזעזוע ברחבי העולם, עד כי אפילו "הניו יורק טיימס" קרא לו לעזוב את תפקידו. המנהיג הפלסטיני חצה בעיני העולם המערבי, וכמובן בעיני היהודים, את הקו האדום ואיבד כתוצאה מכך את הלגיטימיות שלו כבר שיח (באמת?! האם הוא יפסיק מעתה לבקר בבירות המערב ולהתקבל שם בחיבוקים ונשיקות? האם חברי כנסת, אישי ציבור ועיתונאים יהודים יפסיקו לחלות את פניו? נחכה ונראה…).
אבל הפרשה חושפת את ההתעלמות של רבים במערב ובישראל מהעמדות של אבו מאזן ושל הפלסטינים בכלל. ב-1977 פרסם אבו מאזן את ספרו "הציונות – התחלה וסוף". בספר זה, שלא תורגם מערבית מעולם, ונכתב בעקבות החלטת עצרת האו"ם הקובעת שהציונות היא גזענות ואחרי שהפלסטינים אימצו את "תורת השלבים", הוא מסביר באריכות את כל מה שהוא חוזר עליו, בפומבי, כמשנה סדורה בשנים האחרונות. על פי הספר, הציונות נכפתה על היהודים על ידי הקולוניאליסטים, שחייבו את היהודים בניגוד לרצונם לראות עצמם כעם ולהגר לפלסטין. כדי להשיג יעד זה עסקה הציונות בהחרפת המצוקות של היהודים, באירופה ובארצות ערב, במגמה לשכנעם להגר (אחד המאמצים, אותו ניתח אבו מאזן בספר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, היה הסיוע לנאצים). לשיטתו, הדרך להביא לקיצה של הציונות היא על ידי שיתוף פעולה עם היהודים ברחבי העולם ועם היהודים ממדינות ערב, ובעיקר מעיראק, הסובלים בישראל מקיפוח ואפליה, כדי לשכנעם לחזור לארצות מוצאם, בהן נהנו מיחס טוב. אבו מאזן אף תרגם תפיסה זו לתוכנית פעולה והקים מנגנון ליישומה בראשות מחמד מדני, מבין התועמלנים הבולטים שלו מול החברה הישראלית.
נוכח הקריאות שנשמעו להחלפתו של אבו מאזן בעקבות התבטאויותיו, חשוב להדגיש כי דבריו לא משקפים רק את דעתו האישית. הם מחוברים לאמנה הפלסטינית, ומהווים בסיס לנרטיב הפלסטיני שמחייב כל פלסטיני באשר הוא. על פי 7 העקרונות של ה"פייק-נרטיב" הזה, החסר כל קשר להיסטוריה: אין עם יהודי והיהודים הם רק עדה דתית ולכן אין להם זכות למדינת לאום (לכן, גם ההתנצלות שפרסם אבו מאזן על דבריו היא בפני בני הדת היהודית ולא בפני העם היהודי); ליהודים אין קשר היסטורי ריבוני לפלסטין ולכן אין בסיס לתביעתם לשוב אליה, בעוד שהפלסטינים כצאצאי הכנענים הם העם הילידי היחיד כאן; היהודים הם יצורים בלתי נסבלים, ולכן רצו הקולוניאליסטים האירופים להיפטר מהם והמציאו את הציונות, שבאותה הזדמנות הייתה אמורה לבנות מגן נגד התחזקות הערבים והאסלאם, זהו עוול שאין להשלים עמו כלפי הפלסטינים; המאבק נגד הציונות הוא יסוד הזהות הפלסטינית וכל סוגי המאבק הם לגיטימיים (לכן הרשות הפלסטינית משלמת משכורות לכל המחבלים האסורים בישראל ולמשפחות החללים שמתו במסגרת המאבק בציונות), גם אם דרך המאבק המועדפת עשויה להשתנות מעת לעת בהתאם לשיקולי עלות תועלת (אבו מאזן סבור משום כך, שכעת אין זה מועיל להשתמש בנשק חם או אפילו בסוגים מסוימים של נשק קר, במסגרת המאבק האלים, אף כי אלה כלים לגיטימיים בראייתו); הפלסטינים הם הקורבנות היחידים של הסכסוך ועליהם לבצר מעמד זה, למשל באמצעות הנצחת הפליטות וחיזוק תודעת הנכבה, וכקורבנות אין לדרוש מהם לגלות אחריות; המאבק הפלסטיני הוא לאומי ודתי בעת ובעונה אחת ואין להפריד בין השניים; והמאבק הוא על כל שטחה של פלסטין, גם אם ניתן לקבוע יעדי ביניים.
ההסתה היא המאמץ להנחיל נראטיב זה לתודעת הפלסטינים, והדה-לגיטימציה נגד ישראל שמובילים הפלסטינים בזירה הבינ"ל היא המערכה להנחיל נרטיב זה לדעת הקהל העולמית.
המסקנה היא שכדי ליצור אפשרות לקידום השלום המיוחל, לא צריך להחליף את אבו מאזן, אלא את הנרטיב הפלסטיני, וזה כמובן הרבה יותר קשה. אבו מאזן היה יכול לנסות לשנות את הנרטיב, מתוקף מעמדו כאחרון האבות המייסדים של הפת"ח, אך הוא מסרב לעשות זאת ומעדיף להעמיק את מחויבותו לנרטיב על ידי קישורו, ובצדק, למופתי חאג' אמין אלחסיני.
"צעדת השיבה" בעזה וארועי "יום הנכבה" הצפויים בשבוע הבא הם ביטויים של המחויבות הפלסטינית ליעד ארוך הטווח של הבאת קיצה של הציונות. מי שחושב שבתנאים אלה ניתן לקדם שלום ושדי בהצגת תכנית כלשהיא ובהטפת מוסר לפלסטינים (כפי שחלק מהבכירים האמריקנים נוהגים גם כיום) כדי לאפשר התקדמות, דבק בהתעלמות מהבעיה. עם זאת, ההקפדה של אבו מאזן לשוב ולשנן בפני שומעיו את שיעורי ההיסטוריה שלו משקפת את חששו שהמהלכים האחרונים של האמריקנים (העברת השגרירות לירושלים תוך הכרה בה כבירת ישראל, קיצוץ הסיוע לאונר"א, התנית הסיוע לרשות הפלסטינית בהפסקת תשלום המשכורות למחבלים) והסעודים (הצהרות יורש העצר, מחמד בן סלמאן, ופתיחת המרחב האווירי הסעודי לטיסות לישראל) יוצרים לחץ גובר על הנרטיב הזה, וממחישים את המחיר שהפלסטינים עלולים לשלם עבור הדבקות בו.
פורסם לראשונה בישראל היום.
