עבור לתוכן העמוד
Menu

כולם פליטים

מחקר חדש של פנחס ענברי מראה כי השינויים במזרח התיכון ובעיקר בסוריה משנים לגמרי את המשואה של הפליטים הפלסטינים במזרח התיכון • פליטי ירמוכ - הדוגמה החייה

דברים משתנים במזרח התיכון, לא רק באיראן ובמפרץ עומאן. המלחמה בסוריה שינתה גם היא את פני האזור, והזיזה את אחת מאבני היסוד שהכתיבה את הפוליטיקה המזרח־תיכונית בשבעים השנים האחרונות. הכוונה היא לבעיית הפליטים הפלסטינים וסוגיית זכות השיבה. במאמר מעניין שפרסם המזרחן פנחס ענברי, תחת הכותרת “גורלם של הפליטים הפלסטינים בסוריה ובלבנון”, הוא טוען כי בעיית הפליטים הפלסטינים כבר אינה קיימת כבעיה עצמאית אלא מהווה חלק מבעיית פליטים הגדולה יותר במזרח התיכון.

בעיית הפליטים הפלסטינים, אומר ענברי, אנליסט בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, היא תמצית קיומו של אש”ף. בלעדיה אין לו זכות קיום. גם אם ישראל ואש”ף יגיעו להסכם על כל סעיפי המחלוקת, כולל ירושלים וגבולות המדינה הפלסטינית, הסכסוך לא יבוא אל קיצו בהיעדר פתרון לבעיית הפליטים. אבל ערב פתיחת ועידת בחריין ולקראת עסקת המאה של טראמפ, חשוב לשאול אם אש”ף כארגון יכול לפתור את בעיית הפליטים ואם הוא בכלל מייצג אותם, או שאולי דברים השתנו וקבוצות הפליטים מייצגות את עצמן וכבר אינן זקוקות לאש”ף.

האביב הערבי, מסביר ענברי, יצר דינמיקה אזורית חדשה, ובעיית הפליטים הפלסטינים נמוגה אל תוכה כחלק מבעיית פליטות גדולה ורחבה בהרבה במזרח התיכון. השינוי הדרמטי ביותר במצבם של הפליטים הפלסטינים התרחש בשנים האחרונות בסוריה. מלחמת האזרחים גרמה לשינויים דמוגרפיים עמוקים, שלא ניתן להגדירם אלא כפשע מלחמה. מה שהתרחש בפועל הוא ניקוי אתני של הסונים בסוריה ובתוכם גם הפליטים הפלסטינים. הפלסטינים בסוריה, ברובם הגדול, התרכזו במחנה ירמוכ שבפאתי דמשק. זה היה מחנה ענק, שנודע בכינויו בירת מחנות הפליטים. אבל בעקבות המלחמה, מחנה ירמוכ שהתרכזו בו גורמים מקרב המורדים הסורים, חלקם מהקיצוניים ביותר, כבר לא קיים. מאחור נותרו מתי מעט, אך אין ספק שכבר לא מדובר בבירת המחנות. רוב הפלסטינים תושבי ירמוכ מתגוררים היום בלבנון, בעוד רבים אחרים נפוצו לכל עבר – לטורקיה, לאירופה ומעבר לה. בשלב מסוים, חושף ענברי, היה ניסיון אירופי חשאי לבדוק את האפשרות להעביר חלק מפליטי ירמוכ למחנה עקבת־ג’בר הסמוך ליריחו ונמצא בשליטת הרשות הפלסטינית. ואולם אבו־מאזן, האיש שלכאורה היה אמור לקבל את אחיו הפליטים הפלסטינים בזרועות פתוחות, סירב.

הנימוק הרשמי היה שזכות השיבה לא חלה על השטחים הפלסטיניים אלא על שטחי ישראל. אך מה הייתה הסיבה האמיתית? ובכן, אומר ענברי, אבו־מאזן פחד מהם, פשוט פחד, ולא רצה אותם. החשש היה שעם הכנסת הפליטים מסוריה לשטחי הרשות, יסתננו עימם אנשים שעברו רדיקליזציה סלפית ומהווים סוג של חמאס, אל־קאעידה ודאעש, או תומכי חיזבאללה. כל הערב רב הזה, חשש יו”ר הרשות, יעביר לתוך שטחו לא רק את מלחמות מחנות הפליטים, אלא הם גם עלולים להתאחד נגדו מבפנים. וכך, למרבה המזל, נגדעה היוזמה האירופית בעודה באיבה. בכל אופן, כתוצאה מהרס מחנה ירמוכ, תפס מחנה עין אל־חילווה בלבנון את התואר וכעת הוא מכונה “בירת הפזורה הפלסטינית”. ואולם השם מסתיר אמת אחרת. יחד עם הפליטים הפלסטינים הגיעו גם פליטים מסוריה שברחו ללבנון. התוצאה היא שמחנה עין אל־חילווה עבר שינוי דמוגרפי דרמטי. הפליטות הפלסטינית בלבנון הפכה לחלק מים הפליטות הסונית הגדולה. אפילו עין אל־חילווה כבר אינו באמת מחנה פליטים פלסטיני נטו, אלא מחנה פליטים נקודה.

פורסם ב”מקור ראשון”.

לקריאת המחקר המלא.