עבור לתוכן העמוד
Menu

“כוח לא מידתי” – האמת מאחורי המושג

היועץ המשפטי לשעבר של משרד החוץ מסביר מה עומד מאחורי המושג והאם ישראל באמת עומדת באמות המידה הבינלאומיות

עקב הביקורת המושמעת לאחרונה, החוזרת על המנטרה השחוקה לפיה ישראל משתמשת בכוח בלתי-מידתי וללא אבחנה בתגובתה ל-“צעדת השיבה הגדולה” של הפלסטינים בגבול עזה, יש צורך להעיר מספר הערות.

זאת במיוחד בהקשר “תום-לבם” של אלה שכל כך בקלות משמיעים האשמות נגד ישראל.

אולי הדוגמה הכי בולטת ומגוחכת של הנטיה החדשה-ישנה הזאת של רדיפת ישראל היא ההאשמה החוזרת של “חוסר מידתיות” המושמעת על ידי מנהיגים אירופאים בכל פעם שישראל נאלצת לפעול להגן על עצמה ועל תושביה.

הטענה האוטומטית הזאת הושמעה לאחרונה על ידי הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופאי פדריקה מוגריני, וכן מנהיגים אירופאים אחרים, שכנראה לא טרחו להתעדכן בדבר העובדות האמיתות של המצב.

בהצהרתה מיום 14 למאי 2018 התעלמה מוגריני באופן מוחלט, ואולי מתוך ניאיביות, מהאופי האלים של ההפגנות שאורגנו על ידי החמ”ס, וציינה: “ישראל חייבת לכבד את הזכות למחאה שקטה והעקרון של מידתיות בשימוש בכוח”.[1]

בדומה לכך גינה נשיא צרפת עמנואל מקרון את “המעשים הישראליים הנתעבים של פגיעה במפגינים בלתי חמושים ברצועת עזה”[2]. משרד החוץ הצרפתי עוד הוסיף את תרומתו לעליהום הזה בציינו ש-“לאחר שבועות מספר של אלימות, ועם מספר הולך וגדל של קורבנות פלסטיניים ברצועת עזה, קוראת צרפת לשלטונות ישראל להפגין ריסון ואיפוק בשימוש בכוח, ולהקפיד על מידתיות”.[3]

משרד החוץ הגרמני, תוך הכרה בזכותה של ישראל להגן על בטחונה, ציין “אין לנצל לרעה את מימוש הזכות לחופש הביטוי והמחאה השקטה על מנת לפגוע באינטרסים הבטחוניים של ישראל בגבולה עם שטח פלסטיני, אך יחד עם זאת ההגנה על האינטרסים הלגיטימיים חייבת להישאר מידתית”.[4]

וכן ארגון ,”אמנסטי הבינלאומי”, כרגלו, שחרר הצהרה שדי לראות את כותרתה “על כוחות ישראל להפסיק את השימוש בכוח מופרז בתגובה למחאות שבמסגרת ‘צעדת השיבה הגדולה'”.[5]

המאנטרה והקיבעון הבינלאומיים בהאשמת ישראל בכוח לא-מידתי ומופרז, הביאו להחלטה שקרנית וחד-צדדית של מועצת האו”ם לזכויות אדם שגינתה את “השימוש בכוח המופרז והבלתי מידתי על ידי כוחות הכיבוש הישראליים כנגד אזרחים פלסטינים, כולל במסגרת מחאות שקטות, במיוחד ברצועת עזה, תוך הפרת הדין הבינלאומי ההומניטרי והחלטות או”ם הנוגעות לכך.”

המועצה החליטה “לשגר בדחיפות ועדת חקירה בינלאומית, עצמאית כדי לחקור את ההפרות והזלזול בדין הבינלאומי ההומניטרי ודיני זכויות אדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים, ובמיוחד ברצועת עזה הכבושה, בהקשר לתקיפות הצבאיות כנגד מחאות אזרחיות גדולות”.[6]

הנציב העליון לזכויות אדם של האו”ם, הנסיך הירדני זייד רע’עד אל חוסיין, בהצהרה מוזרה וחסרת אחריות, אך באופן טיפוסי, ארסית, מלאת שינאה, ציין:

“הניגוד הבולט בנפגעים של שני הצדדים מרמז בבירור על תגובה לא מידתית לחלוטין, כאשר … בצד הישראלי, רק חייל אחד נפצע קל על ידי אבן. הריגה כתוצאה של שימוש בכוח בלתי חוקי על ידי כוח כובש מהווה “רצח במזיד”, שהוווא הפרה חמורה של אמנת ז’נבה הרביעית.”[7]

כאן מתבקשת השאלה: אם הנסיך זייד, על חוש המידתיות המעוות שלו, וכן של מנהיגים בינלאומיים אחרים, היה חש טוב יותר לו היו נהרגים מספר גדול של ישראלים, או לו 40,000 ישראלים היו תוקפים את גדר הגבול והחיילים המופקדים על שמירתו, עם בקבוקי תבערה או היו זורקים אבנים , משגרים עפיפוני תבערה לתוך שטח עזה, או היו חותכים את הגדר?

האם התבטאויותיו של הנסיך זייד, ועויינותו הבולטת כלפי ישראל עולות בקנה אחת עם הוראות מגילת האו”ם לפיהן “על נושאי משרה באו”ם להימנע מכל מעשה העלול לערער את מעמדם כנושאי משרה בינלאומיים המהימנים אך ורק לארגון”.[8]

בהקשר זה מן הראוי להתייחס להוראות הנוהל של עובדי האו”ם המציינות, בסוגיית הזכויות והחובות של עובדי הארגון:

“אם כי אין לשלול את דעותיהם ואמונתם האישיים של עובדים, כולל אמונותיהם הפוליטיות והדתיות, אך על העובדים לוודא שדעות ואמנויות אלו אינן משפיעות לרע על תיפקודם הרשמי או על האינטרסים של האו”ם. עליהם לנהוג בכל זמן באופן התואם את מעמדם כפקידים בינלאומיים. אל להם לעסוק בכל פעילות שאינה עולה בקנה אחת עם הביצוע ההולם של תפקידם באו”ם. עליהם להימנע מכל מעשה, ובמיוחד מכל הצהרה ציבורית היכולה להשפיע לרע על מעמדם, או על היושר, העצמאות ואי-משוא-הפנים המתחייבים מתפקידם”.[9]

העובדות

בניגוד לעליהום הבינלאומי הנוכחי נגד ישראל, הולכות ומתבררות העובדות האמיתיות.

“צעדת השיבה השקטה” והמחאות הקשורות לה הוצגו על יד מנגנוני התעמולה של החמא”ס, והתקבלו במהירות על ידי הקהילה הבינלאומית, כאילו אזרחים פלסטיניים חפים לכאורה מכל פשע מנסים “לפרוץ” מרצועת עזה, לשחרר את ירושלים מהאוייב הציוני ולמחות על המגבלות על ייבוא חומרים לשימוש דו-תכליתי המוטלות על ידי ישראל במסגרת הסגר הימי.

אך זה היה רחוק מתמונת ה-“פיקניק” השלו לכאורה שהופץ על ידי החמא”ס וההנהגה הפלסטינית בקרב הקהילה הבינלאומית והתקשורת הבינלאומית.

פעילי טרור של חמ”ס והג’יהאד האיסלמי שפעלו מאחורי גבם של אזרחים חפים מפשע, עודדו והכריחו אותם אזרחים לתקוף את הגדר במטרה להרוס ולחדור את הגדר, להיכנס לישובים והכפרים הישראליים בקירבת הגבול, להרוג ולחטוף ישראלים, ובסוף “לשחרר את ירושלים”.

המחאה השקטה והשלווה הזאת כללה זריקת מטעני נפץ כנגד הגדר ונגד חיילי צה”ל. היא כללה הצמדת מטעני נפץ לגדר שנועדו להתפוצץ כשהחיילים ינסו לפרקם. היא כללה שיגור מטעני תבעירה המחוברים לעפיפונים ובלונים, לשריפת שדות ולהרס התוצר החקלאי הגודל בשדות.

בחזית האקולוגית, פעילי חמא”ס, המוגנים על ידי נשים וילדים פלסטיניים, ששימשו מגן אנושי הציתו ערימות של צמיגים ישנים על מנת ליצור ענן של עשן רעיל שיסתיר את הפעולות להרוס את הגדר, ולנצל את כיוון הרוחות כדי לזהם את האוויר ביישובים הישראליים באזור הגדר.

ברור שלו היתה זו הפגנה ומחאה אזרחית שקטה אמיתית, לא היתה לאותם החיילים הישראלים המוצבים באזור הגדר כל הצדקה או צורך לפעול על מנת להגן על הגדר ועל עצמם מאותם פעילי חמא”ס הנחושים לפרוץ את הגדר ולתקוף אותם.

על פי מחויבויותיהם הרשמיות מכוח הסכמי אוסלו משנת 1995, השלטונות והמשטרה הפלסטיניים היו “אחראיים לאזור הבטחוני בשטח רצועת עזה לאורך גדר הגבול, ולאכיפת צעדי בטחון מיוחדים הנועדים למנוע חדירות מעבר לקו או החדרת נשק, תחמושת או ציוד דומה לתוך הפרימטר הבטחוני”.

לו המשטרה והשלטונות הפלסטינים היו מיישמים מחויבות זאת, החיילים הישראלים לא היו נאלצים להתמודד עם נסיונות אלימים להרוס את הגדר ולחדור לשטח ישראלי.[10]

ברור אפוא שההנהגה הפלסטינית והחמא”ס לא רק נמנעו מלכבד את מחויבויותיהם מכוח הסכמי אוסלו, אך להיפך, הם יזמו, עודדו, הסיתו וארגנו את הפעילות האלימה על הגדר תוך הפרה בוטה ומכוונת של הסכמי אוסלו.

לנוכח ההסתה הרחבה והקריאות הציבוריות של חמא”ס לציבור הפלסטיני לתקוף את הגדר ולנסות לפגוע בחיילים ואזרחים ישראלים, נאלצה ישראל לראות במחאה הפלסטינית כבעלת פוטנציאל אלים, ולהיערך להפרות הצפויות של הגבול וסכנת חדירה של גורמים אלימים לתוך שטח ישראל הריבוני.

החיילים הישראלים המופקדים על שמירת הגדר ומניעת חדירות קיבלו פקודות מחמירות לפתיחה באש רק כלפי אותם פעילי חמא”ס והג’יהד האיסלמי הפועלים באלימות  במטרה לחדור לשטח ישראל ולפגוע בגדר עם מטעני נפץ. אנשים אחרים נפצעו על ידי שאיפת גז מדמיע ששימש את החיילים כדי להרחיק את המולת המפגינים מקירבה לגדר.

ברור שמצב דברים זה לא היה מצב של לוחמה ולא היה לו כל קשר עם דיני מלחמה וכיבוש שטחים. היתה זו פעולה שגרתית של שמירת גבול על ידי מדינה ריבונית, ומתוך שטחה הריבוני, מול איום אמיתי של הפרת הגבול על ידי גורמים אלימים מהצד השני של הגבול.

לכן אין כל קשר או רלוונטיות בין מצב הדברים בגבול של ישראל עם עזה לבין האשמות של פשעי מלחמה, טבח והפרות של הדין הבינלאומי ההומניטרי, כולל ההאשמה בדבר הפרת הנורמה של מידתיות, שהיא נורמה של המשפט הבינלאומי המינהגי היישימה בסכסוכים מזויינים.

העובדה הברורה הזאת כנראה לא מנעה את השיטפון האוטומטי של האשמות נגד ישראל.

מידתיות במשפט הבינלאומי

עקרון המידתיות היא נורמה יסודית בתחום דיני סכסוכים מזויינים, בהם כוחות צבא פועלים כנגד מטרות אוייב על מנת להשיג את היעד הטקטי שלהם. העקרון הוא ש-“אבדות בנפש ונזק לרכוש אגב תקיפות צבאיות לא צריכות להיות מופרזות ביחס ליתרון הצבאי הממשי והישיר הצפוי.”[11]

הנורמה המקובלת בדיני המלחמה במסגרת המשפט הבינלאומי המינהגי, כפי שצויין באוגדן של הצלב האדום הבינלאומי בעניין משפט בינלאומי הומניטרי, קובעת את הצורך “להשיג את היתרון הממשי והישיר הצפוי, אך ללא גרימת אבדות מופרזות בנפש, ופגיעות או נזק מופרזים לאזרחים, אגב הפעולה.”[12]

גם אם נניח שהעימות האלים בגבול עזה-ישראל, בהובלת החמא”ס, עם כוחות צה”ל, היה מצב של סכסוך מזויין, ברור שישראל השתמשה בכוח מוגבל ומידתי אך ורק כנגד פעילי החמא”ס והג’יהאד האיסלמי שפגעו פגיעה ממשית בגדר והפעילו מטעני נפץ נגד החיילים. זו דוגמא של מידתיות. ולכן ההאשמות בדבר שימוש מופרז בכוח בלתי מידתי על ידי ישראל הן מופרכות ואין הן כל בסיס עובדתי או משפטי.

בית הדין הפלילי הבינלאומי

לבסוף, אי אפשר להתעלם מהביקור המתוקשר של שר החוץ הפלסטיני אצל התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, כשהוא מצוייד בערימה חדשה של תלונות והאשמות נגד מנהיגים ומפקדים ישראלים, כולל האשמות של פשעי מלחמה והפרות של אמנות ז’נבה בגבול עם עזה. אין בביקור זה אלא ניצול ציני ומטעה של בית הדין.

זהו נסיון של ההנהגה של הרשות הפלסטינית, על אף העוינות העמוקה והמתמשכת עם חמא”ס, להרוויח רווח פוליטי ויחצ”ני מהמצב בגבול עם עזה שנוצר על ידי חמ”ס.

הנטיה התקופתית של הרשות הפלסטינית להפוך את בית הדין הבינלאומי הפלילי למעין “טריבונל החצר הפרטי” שלהם, למטרת לחימה משפטית בישראל, חותרת תחת המעמד האובייקטיבי של בית הדין כפי שנקבע בחוקתו, ופוגעת בייעודו של בית הדין לעסוק אך ורק בפשעים החמורים ביותר נגד האנושות.

בית הדין מורכב ממדינות בלבד, וסמכות השיפוט שלו יכולה להשתרע אך ורק לשטח ריבוני של המדינות שהן צד לחוקת בית הדין.[13]

אמנם התובעת הסכימה בזמנו לפניה פלסטינית להצטרף לבית הדין, תוך הסתמכות על החלטה מפוקפקת ובלתי מחייבת של העצרת הכללית של האו”ם ששידרגה את מעמד הפלסטינים למעמד של מדינה לא-חברה בארגון, [14] טרם הוכרעה משפטית סוגיית המעמד הפלסטיני, וזכות העמידה שלהם בפני בית הדין.

זאת ועוד – סוגיית העדר זכות עמידה מול בית הדין ברורה לנוכח העובדה שלא קיימת מדינה פלסטינית ואין שטח פלסטיני ריבוני עליו בית הדין יכול לפרוס את סמכות שיפוטו, זאת בטרם תוכרע במו”מ סוגיית מעמד הקבע של השטחים, כפי שסוכם בהסכמי אוסלו, שאושרו על ידי המעצמות והאו”ם.

לכן אין נפקות משפטית לניסיון הפלסטיני לנצל ולתמרן את בית הדין, ושאיפתם להביא את בית הדין לחקור האשמות של פשעי מלחמה על ידי ישראל בהקשר לאירועים באזור הגבול עם עזה אינן עומדות בקנה אחת עם הוראות חוקת בית הדין, המגדירות בצורה ברורה את מטרתו וסמכויותיו כ-“פריסת סמכות השיפוט על הפשעים הכי חמורים בעלי עניין בינלאומי”.[15]

[1] https://eeas.europa.eu/headquarters/headquarters-homepage_en/44510/Statement%20by%20High%20Representative/Vice-President%20Federica%20Mogherini%20on%20violence%20in%20Gaza%20and%20latest%20developments

 

[2] http://www.worldbulletin.net/middle-east/202180/macron-slams-israels-heinous-gaza-actions

[3] http://en.rfi.fr/20180514-france-calls-israel-exercise-restraint-gaza

[4] https://www.auswaertiges-amt.de/en/Newsroom/gaza/1890254

 

[5] https://www.ngo-monitor.org/human-rights-ngos-ignore-violence-and-terror-at-gaza/

[6]  https://www.unwatch.org/full-text-un-draft-resolution-gaza-omits-hamas/

[7] http://www.ohchr.org/EN/NewsEvents/Pages/DisplayNews.aspx?NewsID=23100&LangID=E

[8] סעיף 100(2) למגילת האו”ם

[9]  הוראות הנוהל של פקידי האו”ם מסמך או”ם מסמךST/SGB/2017/1  – Regulation 1(2)(f)

 

[10] הסכם הביניים משנת 1995, נספח מס’ 1 בדבר היערכות מחדש וסידורי בטחון, סעיף 6(2)ג – סידורי בטחון ברצועת עזה

http://www.mfa.gov.il/MFA/ForeignPolicy/Peace/Guide/Pages/THE%20ISRAELI-PALESTINIAN%20INTERIM%20AGREEMENT%20-%20Annex%20I.aspx#article6

 

[11] ספר ההדרכה של צבא ארה”ב

U.S. Army Field Manual FM27-10: Law of Land Warfare

[12] https://ihl-databases.icrc.org/customary-ihl/eng/docs/v1_cha_chapter4_rule14

[13] סעיף 125 לחוקת בית הדין – אמנת רומא משנת 1998  https://www.icc-cpi.int/NR/rdonlyres/EA9AEFF7-5752-4F84-BE94-0A655EB30E16/0/Rome_Statute_English.pdf

 

[14]  החלטה 67/19 מיום 26 לנוב’ 2012 https://unispal.un.org/DPA/DPR/unispal.nsf/0/19862D03C564FA2C85257ACB004EE69B

ראה גם מאמר בנדון של המחבר

http://jcpa.org/article/the-palestinian-un-upgrade-setting-things-straight/

 

[15] סעיף 5 לחוקת בית הדין