עבור לתוכן העמוד
Menu

כדי להשיג שקט בטווח הקצר: הממשלה פוגעת במאמץ להפסיק את תשלום המשכורות למחבלים

הכסף שהבטיח שר הביטחון גנץ לאבו מאזן הוא עסקה סיבובית שהופכת את המחאה על תשלום משכורות למחבלים למגוחכת - כלפי החוק הישראלי ובעיני העולם • החשש שמא הרשות הפלסטינית תתמוטט ללא סיוע הוא במקרה הטוב הגזמה • האם ישראל התנדבה לפתור את הפלונטר שמונע מהאמריקנים להזרים סיוע לרשות הפלסטינית? • דעה

בעקבות פגישת שר הביטחון גנץ עם יו”ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ממשלת ישראל עומדת להעביר לרשות חצי מיליארד שקלים, לכאורה כהלוואה, באמצעות הקדמת העברת כספי המסים והמכסים שהיא גובה עבורה. במקביל, מיישמת ישראל באיחור רב את חוק הקפאת הכספים ששילמה הרשות כמשכורות למחבלים מהמסים והמכסים שישראל מעבירה לרשות. וראו זה פלא, הסכום המוקפא עומד על סכום דומה בהיקפו, כ-600 מיליון שקל בשנה (כ-50 מיליון שקל מדי חודש). סכום זה איננו משקף את מלוא התשלומים למחבלים האסורים והמשוחררים ולמשפחות המחבלים שנהרגו, אלא את הסכום שישראל יכולה לאשר בוודאות ששולם למחבלים אלה ולמשפחותיהם בפועל בשנה הקודמת. במלים אחרות כמעט כל הסכום שהוקפא יועבר לידי הרשות בכל זאת.

מדובר במהלך חלמאי ההופך לחוכא ואטלולא את המחאה הישראלית על תשלום המשכורות למחבלים ואת החוק הישראלי, המחייב את הממשלה לנקוט צעדים נגד הרשות בגין התעקשותה לשלם משכורות אלה לכל המחבלים האסורים והמשוחררים, על פי חוק פלסטיני המגדיר את המחבלים האלה כמגזר הלוחם של החברה הפלסטינית. לא די בכך שאנחנו עושים צחוק מעצמנו, משעה שקבענו שהאינטרס העליון שלנו הוא חיזוק הרשות, ללא קשר למעשיה ולהתנהלותה, אנחנו פוגעים קשות ביכולתנו לתבוע מהרשות לחדול ממנהגה הנפסד לעודד שנאה לישראל ולהסית לטרור, כולל באמצעות תשלום המשכורות למחבלים, מסריה הפומביים, האדרת המחבלים, תוכניות הלימודים שלה ובדרכים נוספות. כמו כן, נחלשת יכולתנו לתבוע מגורמים בין-לאומיים בעלי השפעה על הרשות לתבוע ממנה להפסיק מדיניות זו ולבלום את מהלכיה לפגוע בלגיטימציה של ישראל בזירה הבין-לאומית, כולל בבית הדין הפלילי בהאג.

התחזקות מעמד הג’יהאד האסלאמי ברחוב הפלסטיני

כדי להצדיק את הפגישה ואת העברת הכסף מועלות טענות רבות, רובן משוללות יסוד ואחדות נשמעות סבירות. כך למשל נטען שהרשות עלולה להתמוטט עקב המשבר הכלכלי החריף הפוקד אותה, ובעיקר בשל הפגיעה בתזרים המזומנים שלה, עקב הפסקת הסיוע הערבי והבין-לאומי וצעדי ישראל. מועלה גם הטיעון שהישגיה האסטרטגיים של החמאס במערכת “שומר החומות” והתחזקותה במערכת הפלסטינית עוד קודם לכן, כמו גם הפגיעה ביוקרתו ומעמדו של אבו מאזן בעקבות הסכמי אברהם, ביטול הבחירות לפרלמנט ולנשיאות ומותו של האופוזיציונר ניזאר בנאת לאחר מעצרו בידי הרשות, מחייבים את ישראל לחזק את אבו מאזן, כדי שיוכל להתמודד עם האיומים על שלטונו. יש גם מאמץ להסביר שאבו מאזן מתנגד לטרור וששיתוף הפעולה הביטחוני עם מנגנוני הביטחון של הרשות הוא חיוני לבלימת הטרור משטחי הרשות הפלסטינית. אמירות אלה, המיוחסות בדרך כלל לאנשי מערכת הביטחון ולגורמים בין לאומיים, נשמעות בתכיפות כה רבה עד שמתקבל הרושם שמדובר במוסכמות שאין לערער עליהן.

בפועל, המציאות שונה בתכלית. אבו מאזן הוא זה שמוביל מערכה אידיאולוגית ומדינית נגד ישראל ואיננו פוסל בהקשר זה שימוש באלימות מכל סוג, ולראיה הוא מתעקש להבטיח מראש לכל מחבל שייאסר בגין פעילותו משכורת נאה בהרבה מזו שיקבל בכל עבודה אחרת, שתלך ותגדל לאורך השנים ככל שמאסרו יתמשך. כלומר ככל שהפיגוע שיבצע יהיה חמור יותר. הוא גם מבטיח לכל המחבלים שייאסרו ליותר מ-5 שנים משרה במנגנוני הרשות לאחר שישתחררו, כאשר תקופת מאסרם בכלא נחשבת לצרכי ותק. חלקם אף אמורים להיקלט במנגנוני הביטחון. הוא נחוש ונחרץ להמשיך בתשלום המשכורות למחבלים בכל מחיר, מתוך תפיסה הרואה במחבלים גיבורים ובאה לידי ביטוי בפגישותיו עם בני משפחותיהם.

רק לפני כחודשיים, ב-30-29 ביוני 2021 נערך בשלוחת אוניברסיטת קודס הפתוחה ברמאללה כנס אקדמי תחת הכותרת “הנראטיב הציוני – בין הפרכה לביטול”. הכנס נערך בחסות אבו מאזן, שפתח אותו בנאום מוקלט בו ציין בגאווה, שדעת הקהל הבין-לאומית עוברת לאחרונה שינוי הדרגתי לכיוון קבלת הנרטיב הפלסטיני. חשוב להכיר מהו אותו נרטיב שאבו מאזן הוא אחד ממעצביו ומקדמיו הבולטים, וששאר הדוברים בכנס, ובהם ראש ממשלת הרשות, מחמד אשתיה, הדהדו בו את דבריו.

“ייתכן שהסיוע לרשות ניתן כדי לרצות את הממשל האמריקני, שאיננו מאמין כי ניתן בנסיבות הנוכחיות לקדם הסדר מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני אך חשוב לו להצטייר כמי שבניגוד לקודמו קשוב לפלסטינים”

לפי הנרטיב המופרך והאנטישמי הזה, היהודים אינם עם אלא קבוצה דתית ומעולם לא הייתה להם ריבונות בפלסטין (אין דבר כזה ארץ ישראל) ולא היה להם מקדש במה שהם מכנים הר הבית, הלא הוא “אלחרם אלשריף”, ולפיכך אין להם זכות להגדרה עצמית, ובוודאי לא בפלסטין. יתר על כן, היהודים האשכנזים הם צאצאי הכוזרים ואין להם קשר ליהודים שחיו בפלסטין עד לפני אלפיים שנה. לעומת זאת, העם הפלסטיני הוא העם הקדום שחי בארץ, שהרי הפלסטינים הם צאצאי הכנענים ושאר העמים שחיו כאן לפני הגעת בני ישראל. הציונות היא יציר כפיהם האכזר והנכלולי של הקולוניאליסטים והאימפריאליסטים שביקשו להיפטר מהיהודים בעלי התכונות הבלתי נסבלות ולהשתמש בהם כראש גשר במאבקם במוסלמים, הציונות שיתפה פעולה עם הנאצים במאמץ לשכנע יהודים להגר לפלסטין ואימצה לאורך זמן מאפיינים נאציים בעצמה.

סדרת התקפות משולבות של החות’ים  על יעדים אסטרטגיים בסעודיה ותימן

סופה הבלתי נמנע יהיה חזרת היהודים למקומות מהם באו. יעד זה יושג באמצעות מאבק רב-ממדי, שכולל גם מאבק אלים. כל סוגי האלימות מוצדקים מוסרית במאבק זה, אך משיקולי עלות תועלת לגבי אלו פעולות מקדמות יותר את הפלסטינים ליעדם, סבור אבו מאזן, שמאז הסכמי אוסלו, ובמיוחד לאחר האינתיפאדה השניה, יש להתמקד במה שהוא מכנה “התנגדות עממית”, קרי אלימות שאיננה כוללת שימוש בנשק חם, אך כוללת זריקת אבנים, השלכת בקבוקי תבערה, ולעתים אף דקירות בסכינים ופיגועי דריסה. ארגון חמאס לעומתו סבור שיש מקום לבצע פיגועים תוך שימוש בנשק חם ביהודה ושומרון ולעתים גם מרצועת עזה, אך גם היא עושה שימוש בטרור רך יותר מהרצועה בדמות שיגור בלוני תבערה ועידוד מהומות לאורך הגדר.

על פי הנרטיב הזה, הפלסטינים הם הקורבן היחיד בסכסוך ועליהם להנציח את סבלם באמצעות הנצחת סיפור הנכבה והפליטות עד שיושגו כל מטרותיהם. עד אז, זכותם להשתמש בכל סוגי המאבק ואין לאיש, וכמובן לא לישראל ולמערב, האחראים לסבלם, זכות לבקר אותם על תמיכתם בטרור. הנרטיב גם מדגיש כי המאבק הפלסטיני הינו לאומי ואיסלאמי בעת ובעונה אחת ובסיכומו של דבר קובע כי לאור כל זאת, המאבק הפלסטיני הוא על כל פלסטין ואין להכיר בשום אופן בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שאיננו קיים. לכל היותר ניתן לקבל זמנית את קיומה כמדינת העם הישראלי, קרי כמדינת כל אזרחיה.

זוהי תפיסת העולם של בן שיחו של גנץ. הוא מוכן להמשיך את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, משום שהניסיון להצר את צעדי החמאס משרת את האינטרסים הפוליטיים שלו, אבל הוא מוכן לשתף פעולה עם חמאס כשזה נוח לו.

החשש מהתמוטטות הרשות בשל מצוקותיה הוא מוגזם כל עוד אבו מאזן מתפקד. הרשות נמצאת אמנם במצוקה מדינית, יותר מאשר במצוקה כלכלית, אבל היא עברה כבר משברים ועיתות מצוקה חמורים בהרבה ולא קרסה. בשנה שעברה, תוך כדי משבר הקורונה, היא הפסיקה ביוזמתה את קבלת כספי המסים מישראל ואת שיתוף הפעולה הביטחוני. למרות זאת היא המשיכה לתפקד והיקף הטרור לא עלה. בין השאר משום שמי שמבצע את הרוב המכריע של פעולות סיכול הטרור הם אנשי מערכת הביטחון הישראלית והתרומה הפלסטינית לכך היא משנית. גם כיום הרשות מסוגלת, בניגוד לאזהרות האמריקניות, לתפקד גם ללא הסיוע הישראלי המובטח. אם היא חשה במצוקה אמיתית היא יכולה כמובן להפסיק לשלם משכורות למחבלים ולחדול מלתקצב את המאמץ להעמיד את הצמרת הישראלית לדין בבית הדין הפלילי הבין לאומי.

אבל גנץ, לפי הדיווחים, לא ביקש שום תמורה עבור ההלוואה וההיענות לבקשות הפלסטיניות הנוספות, ובכך חשף את חולשת הממשלה מול הפלסטינים ופעל בניגוד לרוח החוק הישראלי, שהרי מטרת הסיוע הישראלי היא פשוט לוודא שהרשות תוכל להמשיך לשלם את המשכורות למחבלים ולעודד טרור נגד ישראלים ולהפריך את הנרטיב הציוני בלי לסכן את מעמדה. גרוע מזה, למרות שביעות הרצון של הרשות מצעדי ישראל, הם לא יניבו בהכרח את הפירות הרצויים. אבו מאזן ומנגנוני הביטחון יותקפו ויוצגו כמשתפי פעולה עם “הכיבוש”, וכדי להתמודד עם הביקורת הם עלולים להימנע מלפעול לריסון העימותים במוקדי החיכוך, מה גם שנראה כי לא התחייבו לכך. זהו טירוף מערכות מושלם.

ההסבר לכך הוא לא רק בכך שמערכת הביטחון והעומד בראשה, הדבק משום מה באמונה שחייבים להגיע להסדר עם הרשות תוך ויתורים ביטחוניים ישראליים, מתעלמים מתפיסת העולם של הרשות הפלסטינית ויעדיה. הסיבה העמוקה יותר היא שהם מייחסים חשיבות רבה למניעת הסלמה ביהודה ושומרון בטווח הקצר ומאמינים שהדרך הטובה ביותר להבטיח זאת היא על ידי שיפור המצב הכלכלי. גם אם אמונה זו נכונה (ואין לכך אימות של ממש), היא איננה חייבת להתממש באמצעות העברת כסף לרשות למימון תשלומים למחבלים. ניתן למשל להגדיל את כמות אישורי העבודה בישראל. זהו המנוע הכלכלי העיקרי של הכלכלה באיו”ש והוא עולה בקנה אחד עם הרעיון הנכון, שיש לחזק את הפלסטינים שאיכות החיים שלהם חשובה בעיניהם לא פחות ממחויבותם למאבק הפלסטיני נגד הציונות.

שיעבוד המדיניות הישראלית לערך של השגת השקט לטווח הקצר יפגע ביכולתה של ישראל להתמודד עם המאמץ הפלסטיני, בהובלת אבו מאזן, להפיץ את הנרטיב הפלסטיני מבית (באמצעות ההסתה) ובמערכת הבין לאומית (באמצעות מסע הדה-לגיטימציה לישראל). כבר כיום יש לפלסטינים הישגים בשמאל האמריקני ומערכת המושגים שהם מנסים להנחיל למערכת הבין לאומית (ישראל מדינת אפרטהייד גזענית וקולוניאליסטית הכובשת באופן בלתי חוקי את הטריטוריה הפלסטינית) קנתה לה שביתה בחוגים רחבים של השמאל המערבי ומאיימת לחלחל למרכז המפה הפוליטית. זהו איום שיש להיערך מולו והשלמה עם ההסתה הפלסטינית, כדי לחזק את אבו מאזן, מזיקה למאבק זה. ניתן וצריך להשיג שקט גם בטווח הקצר באמצעים אחרים.

הסבר נוסף ומשכנע אף יותר הוא שהסיוע ניתן כדי לרצות את הממשל האמריקני, שאיננו מאמין כי ניתן בנסיבות הנוכחיות לקדם הסדר מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני אך חשוב לו להצטייר כמי שבניגוד לקודמו קשוב לפלסטינים ונחלץ לעזרתם באמצעות שימור חיותה של תפיסת שתי המדינות ושיפור איכות החיים שלהם. הממשל משוכנע גם הוא שהרשות סובלת ממשבר כספי חסר תקדים, אך איננו מצליח להעביר לרשות סיוע אמריקני הן משום שהחוק האמריקני אוסר על כך, כל עוד הרשות ממשיכה לשלם משכורות למחבלים ולבני משפחותיהם והן משום שניסיונותיו לעקוף את החוק נבלמו על ידי אחד הסנטורים. מתקבל הרושם שישראל נודבה על ידי הממשל, סביב הפגישה בין ביידן לבנט, לפתור את הבעיה. אם ישראל קיבלה תמורה משמעותית מהאמריקנים, אזי ייתכן שיש בכך כדי להצדיק את המהלך המוזר הזה, אבל אם קיבלנו בתמורה רק מעט מעבר להכרת תודה והערכה, מסופקני אם מדובר בפיצוי הולם.

פורסם באתר N12