עבור לתוכן העמוד
Menu

ישראל מצרים וחמאס – מילכוד 22

סקירה על היחסים הסבוכים בין המדינות שלהן הסכם שלום ולבין ארגון הטרור המבקש להקים לעצמו מדינה - בין הסדרה לפיצוץ

בימים אלה, כאשר מתרבות שמועות והצהרות מעורפלות על אפשרות להסדרה או רגיעה ארוכת טווח עם חמאס, רצוי לבדוק האם האינטרסים של הצדדים המעורבים מאפשרים זאת.

ישראל, מצרים וחמאס נמצאים ב”חיבוק דוב”, לא מתוך אהבה עזה, אלא מתוך כורח המציאות של גבולות משותפים והצורך של כל צד לשמור על האינטרסים שלו במציאות של טרור ואלימות.

הגבול בין ישראל ומצרים ובינן לרצועת עזה שהיה אמור לתת ביטוי להסכם השלום ולהיות אזור של שת”פ הוא כיום אחד מן המאובטחים ביותר בעולם ומשמש כמחסום לסיכול פעולות טרור של חמאס ושל המדינה האסלאמית.

קופרווסר: "אני חושב שהערכת המודיעין אינה נכונה – איראן קרובה יותר לחומר בקיע"

חמאס שהוקם במטרה להשמיד את ישראל מנהל נגדה מלחמת התשה ארוכת טווח – מה שהביא אותה להטיל סגר ימי ויבשתי על הרצועה ומפעם לפעם לבצע פעולות עונשין חריפות וכמה סבבי לחימה. לעימות זה יש השלכות הנוגעות ישירות למצרים שכן חמאס מנסה לעקוף את ההסגר ולשפר ללא הרף את יכולותיו. הוא יכול לעשות זאת רק דרך מצרים, תוך פגיעה בריבונותה.

עם זאת על אף התנכלויותיו הרבות של חמאס למצרים ונקיטתה של מצרים באמצעים קשים נגדו לאורך השנים, כולל הסגר חלקי, נמנעו נשיאי מצרים מלהגיע לעימות חזיתי אלים עמו. בזמנו של הנשיא מחמד מורסי איש האחים המוסלמים אף שופרו היחסים למרות שחמאס המשיך להרחיב את רשת המנהרות שבנה בין הרצועה לסיני והגביר את ההברחות לרצועה. נראה שהסולידריות של קהיר עם הבעיה הפלסטינית והצורך לשמר את מעמדה בעולם הערבי במיוחד מול ישראל ולמרות השלום עימה גברו.

מבט מהיר על פעילותו של חמאס מול ישראל ומסכת היחסים המורכבים בין מצרים לחמאס בתקופתם של שלושה נשיאים מלמדת אותנו כי חמאס הוא המכתיב את מגבלות האינטרסים של כל הצדדים. לגבי ישראל הדברים חד משמעיים: חמאס מנהל נגדה מלחמת טרור בלתי פוסקת, פועל ללא הרף להתעצמותו ומאלץ אותה להגיב ביד קשה. חמאס יורה כאשר הוא רוצה ומחזיק את תושבי עוטף עזה כבני ערובה. לישראל אין תשובה החלטית והיא ממשיכה לאותת כי אין בכוונתה לכבוש את הרצועה, לשלם מחיר בנפש ולהסתבך בניהולה מבחינה כלכלית וביטחונית.

לגבי מצרים הבעיה לא פחות מורכבת. חמאס הצליח להפוך את סיני לבסיס טרור דה פקטו נגד ישראל המסכן גם את ביטחונה של מצרים. הארגון הקים מערכת מנהרות ענפה להברחת טילים, חומרי נפץ ומחבלים מסיני לרצועה וגם רשת סיוע של בדויים תושבי סיני לארגון ההברחות בתחילה מאיראן דרך סודאן ואחר כך מלוב. ללא שת”פ עם הארגונים הג’יהאדים בסיני שהתאחדו תחת הכותרת אנצאר בית אל מקדס ולאחר מכן נשבעו אמונים לאבו בכר אלבגדאדי והפכו למחוז סיני של המדינה האסלאמית לא ניתן היה לנהל מערכת מסועפת כזו.

עוד ב- 2008 שנה אחרי שחמאס תפס את השלטון בעזה וגרש משם את הרשות  הפלסטינית פרצו פעיליו, בהנהגתו של אימאן נופל, מפקד מרכז הרצועה, את הגדר עם מצרים במטרה לחדור לסיני, להקים שם בסיסי התארגנות ופעולה נגד ישראל בסיוע הבדויים ובכך לשתף את מצרים במלחמתו של הארגון נגד ישראל. אמנם מצרים עצרה רבים מהם ובין השאר את אימאן נופל (שנשפט ונכלא) ואת השאר החזירה לעזה. מאידך מובארק נמנע מהתמודדות ישירה עם חמאס וסבר כי האחריות על הנעשה ברצועת עזה מוטלת על ישראל. היה בכך המשך למדיניותו של סאדאת שסרב לקחת את הפיקוח על הרצועה בזמן המו”מ על הסכם השלום וראה בה חלק מן הסכסוך הישראלי פלסטיני שישראל צריכה להתמודד עימו.

באותה תקופה התגבש שת”פ מעשי בין חמאס לתנועת האחים המוסלמים במצרים שקיבל ביטוי מוחשי במהלך ההפגנות שהביאו להדחתו של מבארק בראשית 2011. פעילי חמאס סייעו לגורמי האחים המוסלמים להגביר את הכאוס בקהיר בזמן ההפגנות וגם השתתפו, בסיוע קבוצות בדויים מאומנים היטב ומצוידים בנשק וכלי רכב מודרניים, בהתקפות על בתי הסוהר לשחרור אלפי אסירים למטרה זו. בין השאר שוחררו מבית הסוהר מרג בצפון קהיר אימאן נופל וסמי שיהאב ראש תא חיזבאללה שהסתנן למצרים כדי לבצע פיגועים בתעלת סואץ ופעיליו נחשפו ונעצרו. מחמד מורסי, פעיל האחים ולימים נשיא, שנעצר זמן קצר לפני פרוץ ההפגנות, שוחרר בהתקפה על כלא ואדי נטרון.

הוועדה העליונה של הצבא שניהלה את המדינה אחרי הדחתו של מבארק שיתפה פעולה עם האחים המוסלמים וראתה בהם כוח פוליטי מאורגן שיכול להחזיר את היציבות למדינה. היא התייחסה ביד רכה לאירועים החמורים בסיני שבמהלכם פוצץ צינור הגז לישראל וירדן שתים עשרה פעמים, הותקפו תחנות משטרה והיה אף ניסיון להקים אמירות אסלאמית בשייח’ זווייד. נראה שבפעולות נגד צינור הגז הייתה מעורבות של פעילי חמאס.

בתקופתו של הנשיא מורסי, המשיך חמאס לשכלל את רשת המנהרות שלו בסיני ולפתח את הקשרים עם ארגוני הג’יהאד בצפון סיני ואף הואשם ע”י התקשורת המצרית בהשתפות של הרג 16 החיילים המצרים ברפיח באוגוסט 2012 וחטיפתם של אחרים, אך הנשיא, איש האחים המוסלמים, העדיף להתעלם מכל זאת. היו אף שטענו כי פעילות זו של חמאס נועדה בהסכמתו של מורסי להביא לסילוקו של שר ההגנה מחמד טנטאווי ולהחלפתו בעבד אלפתח אלסיסי מתוך אמונה מוטעית כי בהיותו מוסלמי אדוק ישתף פעולה עם האחים המוסלמים ויבטיח את תמיכת הצבא בתנועתם. אלא שסיסי התגלה כמתנגד להקמתה של מדינה אסלאמית בשלטון האחים ואף דרש ממורסי כי יתיר לצבא לבצע פעולה רחבת הקף בסיני נגד הארגונים הג’יהאדים וחדירתו של חמאס. מורסי סרב ובכך תרם רבות להתרחבותו של הטרור הג’יהאדי בסיני.

אין להתפלא שכבר בתחילת שלטונו של סיסי בשנים  2014/15 הורעו היחסים בין מצרים לחמאס. בעקבות סילוקם של האחים המוסלמים מן השלטון והכרזתם ארגון טרור הגיע תורו של חמאס. במשפטים שנערכו על רקע אירועי 2011 התבררה לציבור מעורבותו של חמאס בענייני הפנים של מצרים והשת”פ שלו עם האחים המוסלמים. על רקע זה אסרו בתי דין על פעילות חמאס במדינה, הורו להחרים את משרדיו והכריזו עליו ארגון טרור. שלושה מפעילי עז אלדין אלקאסאם אף נדונו למוות שלא בפניהם יחד עם הנשיא מורסי. אלא שכמה חודשים לאחר מכן ביטל בית דין אחר את ההחלטה וקבע שאין לו סמכות לדון בנושא ומעמדו של חמאס במצרים נותר מעורפל.

מצרים התמקדה בעיקר במאבק נגד המדינה האסלאמית בצפון סיני ומטרתו של סיסי הייתה להביא לניתוק בין חמאס לארגון הג’יהאדי שמצא בעזה מקום למנוחה ללוחמיו ולטיפול רפואי לפצועיו וגם לניסויי כלים מול הצבא המצרי. זאת בתמורה לסיוע המדינה האסלאמית בהברחות לחמאס. ליישום מטרה זו פעל סיסי בנחישות. הוא הטיל סגר על עזה והשתמש במעבר רפיח כאמצעי לחץ על חמאס. המעבר נסגר ונפתח בהתאם למצב היחסים עם מצרים עד שרק לאחרונה נשאר פתוח כדי לעודד את חמאס להגיע להסכם רגיעה עם ישראל. הצבא המצרי סתם כאלף מנהרות בהזרקת מי ביוב ואחר כך במי ים והקים אזור חיץ לאורך הגבול עם הרצועה בעומק של חמישה ק”מ. חמאס התקפל, ניתק את קשריו עם המדינה האסלאמית וגם הקים אזור חיץ בצידה של הרצועה. בתגובה סגר הארגון הג’יהאדי את המנהרות המשותפות עם חמאס, אך נראה שעל אף כל זאת נמשך שת”פ מסוים ביניהם.

אחרי שרשרת ארוכה כזו של עימותים נראה שסיסי הגיע למסקנה כי עימות חזיתי עם חמאס לא יקדם את האינטרסים של מצרים ובעיקר יקשה עליה לשמש כמתווך ולהביא לפיוס בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס ולרגיעה בין ישראל לחמאס. מכל מקום למצרים לא הייתה ואין שום כוונה לשגר את צבאה לרצועה ולהפיל את חמאס או לתכנן מהלך צבאי כלשהו עם ישראל.

יחסי מצרים עם חמאס קיבלו לכן מפנה ב-2017. המצרים ארחו בינואר את איסמאעיל הניה וביוני את יחיא סינוואר. לאחר מכן התחילו להגיע לקהיר משלחות חמאס לעיתים מזומנות לפגישות עם ראשי המודיעין לדורותיהם כדי לדון באפשרויות למציאת הבנה בין רמאללה לבין עזה על בסיס הסכם היסוד לפיוס בין שני הצדדים שנחתם בקהיר עוד ב- 2011 ומשמש כנקודת ייחוס לשיחות בין שני הצדדים. בסופו של דבר אחרי שחמאס הודיע על התנתקותו מן האחים המוסלמים, וקיבל את עיקר תנאיה של הרשות הכוללים העברת סמכויותיו האזרחיות בעזה אליה וקביעת מועד לבחירות לפרלמנט ולנשיאות הושג הסכם שנחתם ב- 10 באוקטובר. אולם אבן הנגף העיקרית לא הוסרה. חמאס סרב להעביר את המסגרת הביטחונית של הרצועה לרשות. הזרוע הצבאית שלו, עז אלדין אלקאסאם, לא פורקה והוא לא התחייב להכיר בהסכמי הרשות עם ישראל. הסכם הקהיר החדש לא מומש אפוא כשאר ההסכמים הקודמים בתימן, מכה, דוחא ועוד.

שיפור היחסים של מצרים עם חמאס התקבל במורת רוח ברמאללה שם רואים ביחסים הישירים שמנהלת מצרים עם חמאס “פגיעה בריבונותה” של הרשות הפלסטינית. יוזכר גם שאבו מאזן דחה עוד ב- 2016 את יוזמתו של סיסי למפגש פיסגה עם נתניהו בקהיר. ניסיון מצרי לקרב בין מחמד דחלאן אויבו של אבו מאזן לבין חמאס במטרה להציגו כיורשו אשר יביא לפיוס החריף את יחסי הרשות עם מצרים. עם זאת גם חמאס וגם הרשות הפלסטינית ממשיכים עדין לראות במצרים את המתווכת המרכזית ביניהם.

התיווך הפעיל של מצרים בין ישראל לחמאס בכל סבבי הלחימה וכיום בעניין ההסדרה מהווה ביטוי לאינטרס הבסיסי שלה. חששה הגדול של מצרים הוא כי פעולה צבאית ישראלית רחבת הקף תביא לפריצת הגבול וחדירתם של עשרות אלפי פלסטינים לשטחה שבהם היא תצטרך לתמוך ואשר עלולים להקים מוקדי טרור ולשתף פעולה עם המדינה האסלאמית. יחד עם זאת, מצרים אינה מוכנה לשלם שום מחיר להקלת גיבושו של הסדר שלום עם הפלסטינים או להשגת הסדרה. היא חזרה והודיעה כי אין לה כל כוונה להעמיד חלק משטחה הריבוני בסיני לשיכון הפלסטינים במסגרת הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים ואף דחתה רעיון לבנות באל עריש נמל לייצוא מעזה כדי לסייע לרווחת תושביה. מצרים רואה את היחסים עם חמאס רק מבחינת ביטחונה ומעמדה באזור הערבי. ביטחונה של ישראל חשוב פחות והוא מטופל באספקלריה של האינטרס המצרי.

לגבי ישראל התיווך של מצרים חשוב מאד מכיוון שהוא מעניק לה נושא בעל חשיבות אסטרטגית לשת”פ עם קהיר על רקע הסכם השלום שממשיך להיות מבוסס בעיקר על שת”פ ביטחוני הממוקד בעיקר במאבק בטרור האסלאמי בצפון סיני בעוד תהליך הנורמליזציה בין שני העמים אינו מתקדם. בהקשר זה יוזכר כי גם ההסכם לייצוא גז למצרים אינו מקדם רבות את הנורמליזציה מאחר שהוא נותר הסכם בין חברות ישראליות לבין חברות מצריות ללא שום מעורבות עממית מצרית. סיסי, היוזם והמבצע תוכניות גדולות ומגוונות ובכללם בתחומים בהם  ישראל היא בעלת יתרון משמעותי כמו בהתפלת מים, בפיתוח חקלאי ובנושאי חדשנות שונים, אינו משתף אותה ושומר על מסגרת יחסים כפי שהתגבשה בזמנו של מובארק.

בישראל הדעות חלוקות לגבי היתרון שבגיבוש הסדרה עם חמאס לטווח הארוך שתכלול הקלות רבות קבועות בתחומי התשתיות והכלכלה כגון הספקת חשמל ומים, בניית אי מלאכותי מול הרצועה בו יפעלו נמלי ים ואויר שיאפשרו, תחת פיקוח ביטחוני, פיתוח כלכלי משמעותי לרווחת התושבים. אומנם ניתן יהיה לצפות כי שיפור רמת החיים בעזה יתרום לרגיעה עם ישראל אלא שפתרון כזה ישחרר את חמאס מדאגה לתושבים ויאפשר לו להמשיך להתחמש ואף אולי להגיע לרמת התעצמות הדומה לזו של חיזבאללה. על כן נשארת פתוחה השאלה האם ישראל תוכל להשיג בתמורה את פירוזה של עזה – כנראה שלא.

אם נשפוט את מהלכיה של מצרים בשנה האחרונה כמו לגבי “תהלוכות השיבה”, הפרחת בלוני תבערה ובמיוחד את המו”מ המתמשך על הסדרה אפשרית הרי ברור שלהשפעתה של מצרים על חמאס יש מגבלות ונראה שחלקן נובע ממדיניותה המסורתית שאין זה מתפקידה להגן על גבולה של ישראל אלא אם מדובר בבעיה הנוגעת גם לביטחונה.

בשלב זה נראה לכן שסבך היחסים ההדדיים בין ישראל, מצרים וחמאס, המוכתב מכורח המציאות הפוליטית והצבאית אינו משאיר מקום לאופטימיות למציאת הסדר ארוך טווח. חמאס עדין מהווה חוליה מרכזית שיש להתחשב בה ונראה שיש כאן מלכוד שאינו ניתן לפירוק בשלב זה.