עבור לתוכן העמוד
Menu

ישראל מנסה להשיג הסכמת ארה”ב לקידום תוכנית הבניה בעטרות

מדובר ב-9000 יח"ד ב'אצבע הצפונית של ירושלים' על 1300 דונם אדמות יהודים במקום שבו שכן שדה התעופה הישן • התוכנית עוכבה מסיבות מדיניות שנים רבות • באישור נתניהו גם אותר שטח אחר לאיזור התיירות הפלסטיני, שאמור לקום בעטרות על פי 'תוכנית המאה' • במקביל: השקעה של 40 מליון שקל נוספים באיזור התעשייה הוותיק במקום, שבו מועסקים יחדיו אלפי יהודים ופלסטינים • ההיסטוריה של המקום מרחיקה עד ראשית המאה הקודמת ונפילת עטרות במלחמת העצמאות בידי הצבא הירדני

רהמ”ש בנימין נתניהו מנסה בימים אלה לתאם מול ארה”ב את קידום אחת מתוכניות הבניה הגדולות ביותר עבור יהודים, בצפון ירושלים – תוכנית הבנייה לבניית כ-9000 יח”ד, ו-290 אלף מ”ר של שטחי תעסוקה ומסחר, על שטח של כ-1300 דונם, אדמות יהודים, בעטרות.

התוכנית ‘מתגלגלת’ במוסדות התכנון כבר תקופה ארוכה, ובפועל עוכבה לאורך שנים, על רקע לחצים והתנגדות לבנייה שם, של האיחוד האירופי ושל ארה”ב בתקופת הנשיא אובמה וכמובן של הפלסטינים. גם לאורך שנות כהונתו של הנשיא טראמפ בוושינגטון, התוכנית לא קודמה.

השלב הבא שאותו צריכה לעבור התוכנית, הוא שלב ההפקדה להתנגדויות בוועדה המחוזית לתכנון ובניה של אזור ירושלים, אולם האישור המדיני לכך מתעכב כבר כמה שנים.

במקביל מפעילים שדולת א”י בכנסת וגורמים בימין לחץ על נתניהו בעניין זה. אחת התוצאות של פעילות השדולה בעניין עטרות הביאה קודם הבחירות האחרונות בארה”ב, להבהרה מצד שגריר ארה”ב בישראל דיויד פרידמן ומצד בכירים אמריקנים, כי לאחר הבחירות בוושינגטון, אין לארה”ב התנגדות שישראל תקדם את התוכנית, יהיו תוצאות הבחירות שם אשר יהיו.

בהמשך להבהרה זו, עתה, בתקופת הביניים שבין שני ממשלים בוושינגטון, שלהי כהונתו של טראמפ, וערב כניסתו של ביידן לבית הלבן, גברה הפעילות בסוגיית עטרות. בפגישתו האחרונה עם מזכיר המדינה האמריקני פומפאו – לאחר שעשרות חכי”ם מהליכוד מהמפלגות הימניות והחרדיות חתמו על מכתב לרהמ”ש בעניין זה – העלה נתניהו את עניין עטרות בפני מזכיר המדינה.

במקביל אישר נתניהו בחודשים האחרונים לאנשיו לבדוק מיקום אפשרי לאזור התיירות הפלסטיני, שעל פי עסקת המאה, ישראל אמורה לאפשר לפלסטינים את הקמתו בעטרות, עבור תיירות מוסלמית לקודשי האסלאם. הבדיקה נעשתה ואותר שטח עבור התיירות הפלסטינית – במיקום שלא יתנגש לכאורה עם התוכנית להקמת השכונה היהודית הגדולה בעטרות.

השכונה היהודית מתוכננת לקום על קרקעות שדה התעופה הישן והמושבת של עטרות, שבמהלך האינתיפאדה השנייה נסגר על ידי ישראל, בשל ירי פלסטיני עליו, ולא נפתח מחדש.

בבנייה בעטרות תומכים ראש עיריית ירושלים משה לאון, שר השיכון יעקב ליטצמן וכן יו”ר ש”ס, השר ארייה דרעי. (השכונה החדשה, אם וכאשר תקום תיקרא כנראה על שמו על הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש”ס, שהלך לעולמו לפני כשבע שנים). התוכנית נהנית גם מתמיכתם של עפר ברקוביץ, ראש סיעת התעוררות, הסיעה הגדולה במועצת עיריית ירושלים, וכן מתמיכתו של עו”ד יאיר גבאי, יו”ר פורום ירושלים רבתי בליכוד.

במקביל מקדמת ישראל את הרחבתו ושדרוגו של איזור התעשייה הוותיק של עטרות, שבו מועסקים כבר שנים, אלה לצד אלה, אלפי עובדים יהודים ופלסטינים. השבוע יצא לדרכו פרויקט הפיתוח הגדול של אזור התעשייה עטרות, עם התחלת עבודות הפיתוח ושדרוג המרחב הציבורי שם. את העבודות מבצעים יחדיו עיריית ירושלים, הרשות לפיתוח ירושלים ומנהלת עטרות באמצעות חברת מוריה. ההשקעה הכספית בפרויקט החדש היא 40 מיליון שקל. השקעה זו מצטרפת להשקעה הכספית בהקמת אזור התעשייה החדש, עטרות ג’, שנחנך לפני כשנה וחצי בעלות של 45 מיליון שקל. במסגרת הפרוייקט החדש מתוכננת עתה הסדרת ושיפור התנועה במקום, הסדרת ככרות, שיקום כבישים, הסדרת מקומות חניה, ושיפור תשתיות חשמל, תאורה ואדריכלות נוף.

ה’אצבע’ הצפונית של ירושלים

יהיו אשר יהיו ההחלטות בעניין הבנייה בצפון ירושלים – סיפור עטרות הוא סיפור היסטורי מרתק. שילובה של עטרות ב’עסקת המאה’ מספק הזדמנות לספרו מחדש. הנה אפוא בקצרה תקציר הפרקים הקודמים בקורותיה של עטרות:

ב-1967 ישראל משחררת את ירושלים, ומספחת’ גם את איזור עטרות לשטחה. גבול השיפוט של ירושלים מצפון משורטט כאצבע מוארכת, הכוללת את אדמות עטרות שבתחום העיר. תחילה משמש השדה לתעופה צבאית ולטיסות אימון בלבד, אך בתחילת שנות ה – 70 נחנך אולם נוסעים והמסלולים מוארכים לקליטת מטוסים גדולים יותר. אלא ששדה התעופה עטרות, מושם כמעט עם הפעלתו, במצור מדיני. העולם מסרב להכיר בעטרות כשדה תעופה בינלאומי, והניסיונות ליזום קווי תעופה בינלאומיים מירושלים ואליה נכשלים פעם אחר פעם.

כך קורה למשל עם הקווים מאיטליה וממזרח אירופה. מרבית מדינות העולם מגדירות את הנקודה הצפונית ביותר בתוך גבולות השיפוט של ירושלים כ’שטח כבוש’. עטרות נותרת עם טיסות האימונים של התעופה הצבאית והאזרחית ועם טיסות פרטיות וטיסות פנים ארציות. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה דועכות גם הטיסות הללו. הנוסעים מאילת לירושלים, חוששים להגיע לעטרות, וארקיע מפסיקה גם את הטיסות הללו, שהיו מקור החיים הכמעט אחרון של השדה.

אחד המקרים הבודדים שבהם ‘חגגו’ בעטרות של אותן שנים טיסה בינלאומית, התרחש כאשר מטוס באוינג של אל על שהיה בטיסה מוורשה, התקשה לנחות בנתב”ג בגלל ערפל והופנה לעבר השדה הקטן שבצפון ירושלים. 24 עובדי השדה הסתערו על המטוס, כמעט בחדווה, אבל הרגעים הללו בעטרות היו נדירים והתבררו כשירת הברבור של השדה. הפלסטינים חתכו את גדרות המסלולים שוב ושוב. מדי פעם היו יריות, ובאזור התעשייה הסמוך נרצחו בשנות במהלך האינתיפאדה השנייה, ארבעה אנשים במהלך פיגועי טרור.

“שבוי שמחכה לשיבה הפלסטינית”

עם השבתת השדה גאו כמעט במקביל תקוות הפלסטינים לקבלו לידיהם. הפלסטינים ראו מאז ומתמיד בעטרות ובשדה התעופה שלה, שטח כבוש, שעתיד לעבור לשליטתם בהסדר הקבע.

עד כדי כך היו הפלסטינים בטוחים שזאת תהיה השורה התחתונה של פרשת עטרות, שהם דחו בעבר הצעה לניהול משותף של המקום. (במהלך שיחות קמפ דיויד 2000). גם בתקופת ממשלת אולמרט הוצע שדה התעופה עטרות לפלסטינים. בטאון הרשות , אל חיאת אל גדידה כתב באותם ימים כי “שדה התעופה קלנדיה – ירושלים, הוא שבוי המחכה לשיבה הפלסטינית’, ואילו תא”ל פאיז זיידאן, לשעבר ראש מנהלת התעופה האזרחית ברש”פ, הודיע כי ארגון התעופה העולמי השייך לאו”ם , יטיל חרם על כל חברת תעופה שתשתמש ב’שדה הכבוש’, להמראות או לנחיתות בינלאומיות.

 

האינתיפאדה השנייה שינתה את המציאות בעטרות. בימים טובים יותר לישראל שם, הקפיד רהמ”ש לשעבר מנחם בגין, כי כל טיסותיו למצרים ( אחרי חתימת הסכם השלום עימה) תצאנה משדה התעופה שבצפון ירושלים. בגין ייחס חשיבות מדינית וסמלית לעובדה שהוא יוצא לביקורים ממלכתיים במצרים משדה תעופה הממוקם בירושלים המאוחדת, גם אם מדובר בשכונת קצה שלה, אלא שעם פרוץ האינתיפאדה השנייה, חדל למעשה שדה התעופה מלהתקיים.

ראש הממשלה מנחם בגין עם עזר ויצמן, בנמל התעופה של ירושלים, לאחר חזרת רה"מ מאלכסנדריה. // קרדיט: HERMAN CHANANIA  לע"מ
ראש הממשלה מנחם בגין עם עזר ויצמן, בנמל התעופה של ירושלים, לאחר חזרת רה”מ מאלכסנדריה. // קרדיט: HERMAN CHANANIA לע”מ

המצור על עטרות

ההיסטוריה של עטרות, לא החלה ב – 1967. ב – 10 למאי 1948 הודיע שאול לוזינסקי באמצעות קשר האלחוט, למפקדת ההגנה בירושלים, כי הוא ועשרות מחבריו, אנשי מושב עטרות הסמוך, השתלטו על שדה התעופה עטרות, והם מחזיקים בו.

חודשים ספורים קודם לכן, החזיקו אנשי עטרות מעמד אך בקושי, מול גל המתקפות והמצור שהטילו הערבים על הנקודה המבודדת מצפון לירושלים.

העובדה שהצליחו להשתלט על שדה התעופה, רק הגבירה עוד את גאוותם. רבה הייתה איפוא תדהמתם של לוזינסקי וחבריו, לנוכח התגובה הצוננת של המפקדה הראשית. מפקד מחוז ירושלים של ההגנה דוד שאלתיאל, הודיע ללוחמים כי עליהם לפנות את שדה התעופה ואת הישוב ולסגת לנווה יעקב הסמוכה.

בחירוק שיניים הם נאלצו לציית להוראה, וצפו במשקפת כיצד הערבים בוזזים את ישובם ומעלים אותו באש. הלגיון הערבי הסתער על הנקודה הריקה ואחר כך תקף גם את נווה יעקב, אליה פונו מגיני עטרות. גם נווה יעקב נפלה. אנשי עטרות עברו לוילהלמה, מושבת הטמפלרים ליד נתב”ג של ימינו וייסדו בה את בני עטרות.

‘הקבוצה’ של אשכול וברל כצנלסון

את אדמת עטרות רכש הד”ר רופין בשמה של ‘הכשרת הישוב’. בקבוצת העבודה הראשונה של הנקודה הכמעט נשכחת הזאת היו חברים לוי שקולניק (אשכול, לימים ראש ממשלת ישראל), מאיר רוטנברג, ברל כצנלסון, יעקב פת ואחרים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נטשה הקבוצה את המקום, אבל האדמות המשיכו להיות מעובדות. רק ב – 1919, עלתה קבוצת העבודה לעטרות בפעם השנייה, והקימה במקום מושב עובדים. הבריטים הפקיעו חלק מאדמות המטעים של המושב הצעיר, והקימו עליהם שדה תעופה.

אנשי עטרות ניסו להיאבק בהפקעה, אבל השדה צמח בהדרגה על חשבון מכסות הקרקע של עטרות. במשך 15 שנה קנה מושב העובדים את המים שלו, מי מעיינות ובורות מערביי הסביבה. רק בתרפ”ט, עם פרוץ מאורעות הדמים בארץ ישראל, והידרדרות הקשר עם ערביי האזור, חובר עטרות לקו המים ירקון – ירושלים.

מאורעות תרפ”ט לא פסחו גם על עטרות. הישוב כבר היה על סף חורבן. הנשים והילדים פונו, אבל מגיני עטרות שלעזרתם נחלצו מתנדבים מירושלים וסטודנטים יהודיים אנגלים ששהו באותה תקופה בארץ (‘האוקספורדים’), הצליחו במאמצים רבים להדוף את המתקפה.

שנים אחדות לאחר מכן, במהלך מאורעות 36-39 (תקופת המרד הערבי הגדול) התמקד עיקר הקושי של אנשי עטרות בתנאי התעבורה אל הנקודה הזעירה, שהפכו קשים וכמעט בלתי אפשריים. הכנופיות באזור ריכזו את התקפותיהם על התחבורה לעטרות. קווי המים חובלו שוב ושוב, והמושב עטרות שמנה אז 24 משפחות, שכל חמישה מחבריו. במלחמת השחרור, כבר היה המצור על עטרות מלא.

שיירת משוריינים של ההגנה, שניסתה להגיע לישוב הותקפה, ו – 14 מאנשיה נהרגו. בעטרות עוד הספיקו לחגוג חצי יובל לקיומם, ולהציג בגאווה את עדר הפרות ההולנדיות המשובח בארץ, אבל זה כבר היה כמעט הסוף. הישוב עוד ניסה להצניח לעטרות מזון ונשק קל ממטוסים, אך הבריטים קטעו זאת בטענה שהדבר מפריע לעבודת שדה התעופה הסמוך. הבריטים, הם שהציעו ראשונים לאנשי עטרות להתפנות לירושלים, אך נענו בסירוב נעלב.

כשעזבו הבריטים מיהר כאמור קומץ מגיני עטרות התשוש לתפוס את שדה התעופה הסמוך, אבל קיבל כאמור את פקודת הפינוי. עטרות הועלתה באש, והנקודה נבזזה ונהרסה.

עד לפני שנים אחדות עוד הפעילו ותיקי הישוב אתר אינטרנט (עמותת מורשת עטרות), שממנו בקעו צלילי מילות השיר הישן ‘עטרות הקטנטנה”. את המילים התמימות, שהיו לפני למעלה מ-70 שנה המנון הישוב, שרה יעל גולדברגר, שסבה נפל בשיירת ה – 14 לעטרות, חודשים אחדים לפני פינוי הישוב במאי 1948. השיר נכתב על ידי המורה לאה גולוביצקי, שלימדה את הילדים בישוב המבודד את “‘היי שלום עטרות. זכרך ינעם לנו מאד, ועוד נשוב להתראות”.

מטוס ושמו ירושלים

לעטרות יש גם מורשת של תעופה, ולא רק מורשת של גבורה. בארכיונים מצהיבים משנות השלושים של המאה הקודמת, מתועד הטקס המרשים, שהתקיים בעטרות לפני כ-90 שנה, בערב חג הפורים תרפ”ז.

הבריטים ערכו אז בשדה התעופה עטרות טקס רב רושם, שבו הוענק שם לאחד המטוסים שפעלו באותם ימים בקו לונדון הודו. את חניית הביניים שלו, ביצע אותו מטוס בשדה התעופה עטרות, והשם שניתן למטוס, היה ייחודי וסמלי: “העיר ירושלים”. העיתונות העברית של אותם הימים ניסחה את השם מעט אחרת: “קריית ירושלים”. בטקס השתתפו אז הנציב העליון סר הרברט סמואל, ראשי ההנהלה הציונית, נציגי עיריית ירושלים, חברי הועד הלאומי, ואנשי המועצה המוסלמית העליונה. להקת יונים צחורות הופרחה מתוך המטוס, שחג מספר פעמים בשמי העיר. העיתונאי והחוקר חגי הוברמן פרסם לפני עשר שנים ב’קובץ יהודה ושומרון כרך שני’, פרק שלם על קורותיו של השדה. הוברמן מרחיב בו על הטקס שבו הוענק לאחד המטוסים שמה של ירושלים.