עבור לתוכן העמוד
Menu

ישראל והמזרח התיכון – אחרי 70 שנה ובמבט קדימה

נדמה כי המזרח התיכון עומד לפני שינויים גדולים • עתידה של ישראל ובמזל - הוא רק בידיה • תא"ל במיל. קופרווסר במאמר מיוחד

“אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.” (מתוך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל)

 רוב שכנותיה של ישראל בעת הקמתה לא היו מוכנות לקבל את קיומה ופעלו כדי למחוק אותה  מעל פני האדמה. זו היתה מטרת המלחמה שניהלו נגדה מיד עם הכרזת העצמאות ב- 14 במאי 1948. ההצלחות הישראליות בשדה הקרב במלחמת העצמאות, מאוחר יותר במלחמת ששת הימים, ובמידה פחותה גם במלחמת יום כיפור, שיכנעה את המנהיגות הערבית שישראל –לפחות לעת הזאת – הינה עובדה קיימת שאיתה יש לחיות. דבר זה הוביל לשחיקה מתמדת במדיניות הסירוב, שעוגנה בשלושת הלאווים עליהם הוחלט בועידת ח’רטום ב- 1967 (לא פיוס, לא הכרה, ולא משא ומתן), עד להסכם שלום עם שתי המדינות איתן חולקת ישראל את הגבולות הארוכים ביותר (מצרים וירדן), שיחות שלום משמעותיות עם סוריה, הסכם ביניים עם אש”ף – הסכם אוסלו – שבמסגרתו הכיר מנהיג אש”ף בזכותה של ישראל לחיות בשלום ובביטחון, וגישה ערבית חיובית הרבה יותר כלפי ישראל, שהתבטאה ביוזמת השלום הערבית שהתקבלה בפסגה הערבית ב- 2002.

אין זה אומר שהאזור קיבל את ישראל לשכונה כתושב קבע לגיטימי. אפילו עם מצרים וירדן יש שלום קר בלבד והציפיות ליחסים נורמליים לא התממשו: יוזמת השלום הערבית היא תכתיב הכולל רכיבים המאיימים על קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ועל ביטחונה, והפלסטינים דבקים בנרטיב השולל את זכותה של ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי, נרטיב שכולו נסוב על הצדקת המאבק המתמשך נגד הציונות. קבלת קיומה של ישראל נתפשת בדרך כלל כצורך בלתי נמנע לחיות עם מציאות לא רצויה, המתבטאת באופן ההתיחסות לישראל כמדינת כל אזרחיה – המכונה לעתים קרובות העם הישראלי – תוך המשך דחיית קיומו של עם יהודי ועימו שלילת זכותו של העם להגדרה עצמית ולמדינה משלו בארץ ישראל/פלסטין.

עם זאת, בשנים האחרונות, יותר מבעבר, החלו לעלות אל פני השטח קולות חדשים של מעצבי דעת קהל ערבים המוכנים להודות כי ישראל היא שחקן אזורי חיובי, אמין (בניגוד למעצמות), חזק, המוכן לפעול להגנה על עצמו ועל הכוחות הפרגמטיים נגד הרדיקליזם והקיצוניות, היכול לתרום תרומה משמעותית לרווחתם של שאר אזרחי האזור בתחומי הביטחון, הכלכלה והתשתיות. שיאה של מגמה זו, עד כה, היה פתיחת המרחב האווירי של סעודיה לטיסות מהודו לישראל, וכן הראיון שנתן נסיך הכתר הסעודי מוחמד בן סלמאן לג’פרי גולדברג במגזין “אטלנטיק” ​, שם התקרב נסיך הכתר יותר מכל מנהיג ערבי אחר להכיר בזכות העם היהודי למדינה משלו בארץ אבותיו (אם כי לא אמר זאת, ובכך הטעה הן את גולדברג והן את הפלסטינים שזעמו עליו על כך בעקבות הריאיון).

 

גולדברג: בוא נדבר על המזרח התיכון הרחב. האם אתה מאמין שלעם היהודי יש זכות למדינת לאום, לפחות בחלק מארץ אבותיו?

 

בן סלמאן: אני מאמין שלכל עם, בכל מקום, יש זכות לחיות במולדתו בשלום. אני מאמין שלפלסטינים ולישראלים יש זכות לארץ משלהם. אך צריך הסכם שלום שיבטיח יציבות לכולם ויחסים נורמליים.

 

גולדברג: אין לך התנגדות דתית לעצם קיומה של ישראל?

 

בן סלמאן: יש לנו דאגות דתיות לגבי גורלו של המסגד הקדוש בירושלים (אל-אקצא) ולגבי זכויות העם הפלסטיני. זה מה שיש לנו. אין לנו שום התנגדות לכל עם אחר.

 

גולדברג: ערב הסעודית באופן מסורתי היוותה מקום להפצת תעמולה אנטישמית רבה. האם הינך חושב שיש במדינה שלך בעיה של אנטישמיות?

 

בן סלמאן: למדינה שלנו אין בעיה עם יהודים. הנביא מוחמד התחתן עם אשה יהודייה. הוא לא רק היה לה ידיד – הוא נישא לה. הנביא שלנו, שכניו היו יהודים. תוכלו למצוא הרבה יהודים בערב הסעודית המגיעים מאמריקה, מאירופה. אין בעיות בין נוצרים, מוסלמים ויהודים. כמובן יש לנו בעיות כמו שאתה מוצא בכל מקום בעולם, בין אנשים. הבעיות הרגילות.

 

גולדברג: האם אתה חושב שאיראן מקרבת ביניכם לבין ישראל? ללא איראן, האם אתה יכול לדמיין מצב שבו היו לך אינטרסים אחרים משותפים עם ישראל?

 

בן סלמאן: ישראל היא כלכלה גדולה ביחס לגודלה וכלכלה צומחת. כמובן שיש לנו אינטרסים משותפים רבים עם ישראל, ואם יהיה שלום, יהיה הרבה עניין לשיתוף פעולה בין ישראל לבין מדינות המפרץ (GCC) ומדינות כמו מצרים וירדן. כמה גורמים מובילים מגמה זו:

בראש ובראשונה נמצאים החששות הביטחוניים מפני המתנגדים: הן רדיקלים ריאליסטיים כמו האחים המוסלמים בקרב הסונים, והנשיא רוחאני והמחנה הרפורמיסטי השיעי המנהיג את איראן, והן הפלגים הקיצוניים כמו דאע”ש ואל-קאידה הסונים ומשמרות המהפכה באיראן. איום זה משותף לישראל ולמוסלמים פרגמטיים ומקרב אותם זה לזה.

 

שנית, המודעות הגוברת בקרב המוסלמים הפרגמטיים לכך שהנרטיב הפלסטיני של מאבק נצחי נגד הציונות מנוגד לאינטרסים שלהם, ולכן אם הפלסטינים יתעקשו לדבוק בה, הם לא יוכלו לסמוך על המוסלמים הפרגמטיים למרות תמיכתם הבסיסית של אלה באחיהם הערבים והמוסלמים.

 

שלישית וחשובה ביותר היא המודעות הגוברת במערב לכך שהנרטיב הפלסטיני המזויף והבלתי-מתפשר הוא המכשול האמיתי לשלום בין ישראל לפלסטינים. מודעות חדשה זו באה לידי ביטוי בהכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל ובהעברת שגרירות ארה”ב אליה; באימוץ על ידי הקונגרס האמריקני ונשיא ארצות הברית את חוק טיילור פורס, שקיצץ בסיוע האמריקאי לרשות הפלסטינית עד אשר היא תפסיק לשלם משכורות לטרוריסטים; בדחייה תקיפה של חרמות  BDS על ידי כל הממשלות המערביות; הקפאת חלק מהסיוע האמריקני לאונר”א; והחלטת הפרלמנט האירופי להפסיק את מימון מערכת החינוך של הרשות הפלסטינית עד שתפסיק את ההסתה שלה כנגד הציונות.

 

לנוכח מודעות חדשה זו ותוצאותיה המדיניות והכלכליות, בחרו הפלסטינים במדיניות של התרסה הנובעת מתסכולם ומחוסר נכונותם לשנות את הנרטיב שלהם, ומתקוותם שההתפתחויות הנוכחיות הן זמניות ושהלחצים שיעמדו בפניהם יתפוגגו איכשהו. עם זאת, אם הלחצים יימשכו ויגדלו, ייתכן שהם ייאלצו לבחון מחדש את מדיניותם, כפי שעשו מספר פעמים מאז 1974. עד כה הם הצליחו לשטות בעולם ובישראלים רבים על ידי שכנועם בשינויים קוסמטיים ובשינויים טקטיים שוליים אותם הציגו כשינויים משמעותיים המצדיקים מחוות משמעותיות כלפיהם.

 

הפעם נראה כי יהיה קשה יותר לפלסטינים לחזור על תרגיל זה בגלל המודעות הבינלאומית והישראלית הגוברת לכוונה האמתית מאחורי דבריהם.

 

על כל פנים, המחנה הרדיקלי, הן בקרב הסונים והן בקרב השיעים, נותר מחוייב למאבק בציונות וממשיך לנסות לבנות יכולות שיהפכו מטרה זו לבת-השגה. המאמץ העיקרי הוא תוכנית הגרעין האיראנית ומעליה בנייה מתמשכת של כח צבאי של הכוחות הרדיקלים בעזה, בלבנון, בסוריה (איראן, חזבאללה וארגונים רדיקליים סונים), חצי האי סיני ובמקומות אחרים במזרח התיכון. בשנים האחרונות השיגו האיראנים הצלחות משמעותיות בהרחבת השפעתם באזור, בשל חולשת המערב, בעיקר של ארה”ב.

 

לכן על ישראל להישאר חזקה כדי שתוכל להגן על עצמה בעצמה נגד האיומים הללו, ובה בעת ליצור בריתות עם הקהילה הבינלאומית ועם הכוחות הפרגמטיים כדי שתוכל להכיל ולהחליש את הקיצוניים המאיימים לא רק על ישראל, אלא על היציבות והסדר הבינלאומי.

 

ניסיון 70 השנים הראשונות הוא מאוד מבטיח, גם אם ההצלחות הושגו במחיר כבד. יש סיבה להאמין שנכונה לנו בעתיד הצלחה רבה עוד יותר. יחד עם זאת ,זה תלוי בנו – הישראלים.