עבור לתוכן העמוד
Menu

חשיבותם של הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות

לישראל יש הזדמנות לעבוד עם בשיתוף עם מדינות ערביות ולהשתמש בנורמליזציה כדי להשפיע על הפתרון של הסכסוך מול הפלסטינים

“ספקני השלום” בימינו מרבים להשתמש בטענה כי הסכמי השלום החדשים שנחתמו בוושינגטון אינם משמעותיים. עוד הם טוענים, כי הן איחוד האמירויות הערביות והן בחריין הן מדינות בהיקף אוכלוסייה ובגודל טריטוריאלי קטנטן.  כעת, לא מדובר בשנת 1978 עת ישראל ומצרים חתמו על הסכם קמפ דייוויד על מדשאת הבית הלבן, הסכם שהפך כעבור שנה, לחוזה שלום. מצרים הייתה מדינה בשטח של קצת יותר ממיליון קמ”ר; וכפי שדיווח השנה ה”ניו יורק טיימס” אוכלוסייתה מנתה בפעם הראשונה 100 מיליון בני אדם. לעומתה, איחוד האמירויות הערביות קטנה לאין ערוך: אוכלוסייתה מונה כ-9 מיליון תושבים, רובם תושבים זרים ושטחה נאמד ב-82,900 קמ”ר. בחריין קטנה אף יותר.

אך מה שפרשנים אלו מפספסים הוא שהפרמטרים הללו בעניין כוחה הסגולי של מדינה, הם מדד מתקופת “פרשי הסוסים”. וגם אז, פרמטרים אלו לא הצליחו לנבא בצורה מהימנה את כוחה האמיתי של מדינה כלשהי. איחוד האמירויות הערביות הוא מקרה המדגים כיצד מדינה קטנה יכולה לחולל שינוי עצום. מקרה הבוחן של איחוד האמירויות הערביות מהדהד זיכרונות אודות מעצמות קטנות אחרות במהלך ההיסטוריה שהביסו את יריביהן באמצעות טכנולוגיה מתקדמת. בקרב לפנטו (1571), וונציה הזעירה תרמה את ספינותיה לארמדה וזו הצליחה להביס את האימפריה העות’מאנית בים התיכון.

 

הנשיא טרמאפ לראשונה: האמירה שמסגד אל אקצא בסכנה – שקר ; ספר חדש של נדב שרגאי מתעד את השקר ואת תוצרי הטרור שלו

כיום, תוך כדי שאיראן כובשת שלושה איים השייכים לאיחוד האמירויות הערביות, סמוך לפיתחת המפרץ הפרסי, כדאי ללמוד ממקרי העבר. בעידן שלאחר המלחמה הקרה, כאשר מעצמות העל הגדולות ניסו לשחזר את מעמדן האימפריאלי במזרח התיכון, דוברים מטעם המשטר האיראני טענו ביחס לבחריין כי “הדרישה העיקרית של העם הבחרייני, המופרד מאיראן האיסלאמית, היא להחזירו לכור מחצבו, איראן”. עוד מגדילים לעשות מנהיגים איראנים בכינויים את בחריין ‘הפרובינציה ה-14 של איראן’, כפי שכינה בזמנו סדאם חוסיין את כווית ‘הפרובינציה ה-19 של עירק’. בסופו של דבר, למרות האיומים האיראניים, השתמשה בחריין במיומנות דיפלומטיות בכדי להגן על עצמאותה.

פרשנים שונים לענייני המזרח התיכון עוד לא הפנימו את השינויים הפוקדים את המרחב הגיאופוליטי באזורינו. איחוד האמירויות הערביות הציבה כוחות צבאיים בטריטוריות אחרות. מלבד תימן, הם חצו את ים סוף לעבר קרן אפריקה שם הקימו בסיסים צבאיים בסומלילנד ונוכחות ימית באריתריאה. הם פעילים בסכסוך בלוב, וסייעו לגנרל ח’ליפה חפתר להפעיל את יחידות צבאו אל מול הברית הטורקית עם “האחים המוסלמים”. לכן, אין זה מפתיע לאתר עקבות של מאבקי כוח של הנשיא ארדואן אל מול איחוד האמירויות הערביות ברחבי מרכז ומזרח אפריקה.

אך במוקד הבעיות המשותפות בקרב מדינות המזרח התיכון, נמצאת איראן וזו תישאר סוגייה מרכזית בזמן הקרוב. בשנים האחרונות איראן פלשה לכל חלק פרוץ במזרח התיכון ובאפריקה והרחיבה את התערבותה שם. במאי 2018 ניתקה מרוקו את היחסים הדיפלומטיים שלה עם איראן לאחר שנודע לה כי טהרן באמצעות שגרירות איראן באלג’יריה, מחמשת ומכשירה בסתר אנשי גרילה של הפוליסאריו. איראן, נהגה לחמש את החמאס באמצעות משלוחי נשק לפורט סודאן, עד שחרטום שינתה את מדיניותה, לאחר שזו ניתקה במלחמת תימן כל קשר עם הציר האיראני והעדיפה את הציר הסעודי במקום. יכולות תיאום בין מדינות המסוגלות לערער את ההתפשטות האיראנית הנה חיונית ליצירת מחסום להתערבותה ברחבי המזרח התיכון.

 

גובר בידודה של הרש”פ

המדינות שחתמו השבוע על הסכם השלום מבינות היטב את היקף האתגר העומד לפיתחן. כדי שמערכת יחסים חדשה זו תתקיים באפן האופטימלי, תמיכתן של מדינות אירופה בה היא חיונית. ניתן רק לקוות שגם הם הפנימו את האתגר שנמצא על הפרק.

המאמר פורסם במקור באנגלית בעיתון דיילי טרלגרף.