עבור לתוכן העמוד
Menu

זרקאווי וישראל: איום חדש מהג’יהאד העולמי שיערער את היציבות בחזית המזרחית?

אם מנגנוני מדינה כלשהי נמצאים בתהליך של בנייה, אל-קאעידה משתדלת לערער את יציבותם על-ידי חיזוק ההתקוממות נגד השלטון.

 

  • זו הפעם הראשונה שמומחי ביטחון ישראלים קובעים כי ארגונים המזוהים עם אל-קאעידה גמרו אומר להשיג דריסת רגל מבצעית סמוך לגבולות ישראל. הסימן הדרמטי ביותר היה פיגוע ההתאבדות בשלושה בתי-מלון בעמאן, ב-9 בנובמבר 2005, על-ידי “אל-קאעידה בעיראק” – הארגון שבראשו עומד אבו מוסעב אל-זרקאווי. אתרי אינטרנט אסלאמיים מיליטנטיים הכריזו מיד אחרי ההתקפה בלבה של ירדן, כי “עד מהרה יהיה אפשר להגיע למטרות יהודיות בישראל”.
  • פעילותו של אל-קאעידה בסביבה של ישראל נעשית בולטת יותר ויותר. רקטות ששיגר הארגון באוגוסט 2005 לעבר נמל עקבה הירדני הגיעו גם לאילת. נוכחותו הגוברת של אל-קאעידה בחצי-האי סיני הובילה באוקטובר 2004 להתקפות על תיירים ישראלים בטאבה ובאתרי נופש אחרים לאורך החוף, ואחר כך, ביולי 2005, לפיגוע גדול במלון בשארם א-שייח’. חצי-האי סיני שימש גם כבסיס עורפי לתחילת נוכחותו של ארגון אל-קאעידה ברצועת עזה.
  • איימאן אל-זאוואהירי, סגנו של ראש אל-קאעידה, עודד את זרקאווי להרחיב את הג’יהאד שלו בעיראק גם למדינות השכנות (כלומר, ירדן וסוריה), שם כבר ניכרים סימנים גוברים והולכים לפעילות הג’יהאד. זאוואהירי צופה “התנגשות עם ישראל” בשלב הבא של המערכה. ראש אמ”ן, האלוף אהרון זאבי (פרקש), קבע לאחרונה כי “ישראל איננה בראש סדר-העדיפויות [של אל-קאעידה], אבל העדפתה כיעד הולכת וגוברת בעיני אל-קאעידה”.
  • מקורות מערביים רבים משוכנעים שזרקאווי אימן את אנשיו בשימוש בחומרים רעילים, וביניהם רעלים ונשק כימי, במחנה האימונים בהראט, אפגניסטן. בשנת 2004 הודה אחד מעוזריו של זרקאווי, עזמי אל-ג’אילוסי, שניסה לפוצץ מטען כימי במרכז עמאן, ליד מפקדת המודיעין הירדני, שהיה מסוגל להרוג 80 אלף איש. באפריל 2005 הזהיר המשרד לביטחון הפנים בארצות-הברית כי דוחות מודיעין אמריקניים חוזרים ונשנים מצביעים על כך שזרקאווי מנסה להשיג “חומר-נפץ רדיולוגי”.
  • ישראל תעשה שגיאה חמורה ביותר אם תסבור שלאחר המלחמה של ארצות-הברית בעיראק, תגבר היציבות בחזית המזרחית ולפיכך יכולה להסתכן ולוותר על נכסיה האסטרטגיים בגדה המערבית. זרקאווי חותר בשלב הנוכחי לערער את היציבות בירדן, אבל אין ספק שהוא מתכוון לפגוע גם בישראל. זרקאווי, בנימת לגלוג מופגנת בגדר הביטחון הישראלית, הכריז, כי: “חומת ההפרדה… תרגיש את נחת זרועם של המוג’אהידין”, כשהוא רומז לכך שישראל עלולה להיתקל באותם גלי מתנדבים לוחמי ג’יהאד שהסתננו לעיראק להילחם בכופרים. אם תיסוג ישראל מבקעת הירדן החיונית להגנה על מרכז הארץ ותעניק שליטה מלאה בגבול ירדן לרשות הפלשתינית, עלול המצב החדש להיות אבן שואבת למוג’אהידין שינסו לחדור לשטחי הרשות כדי להמשיך את הג’יהאד נגד ישראל מעמדה משופרת.

זו הפעם הראשונה שמומחי ביטחון ישראלים קובעים כי ארגונים המזוהים עם  אל-קאעידה – או הג’יהאד הגלובלי – גמרו אומר להשיג דריסת רגל מבצעית סמוך לגבולות ישראל.1  הסימן הדרמטי ביותר היה פיגוע ההתאבדות בשלושה בתי-מלון בעמאן, ב-9 בנובמבר 2005, על-ידי “אל-קאעידה בעיראק” – הארגון שבראשו עומד אבו מוסעב אל-זרקאווי, ירדני במוצאו המנהיג את מלחמת הג’יהאד נגד כוחות ארה”ב בעיראק. אתרי אינטרנט אסלאמיים מיליטנטיים הכריזו מיד לאחר מתקפת הטרור בלבה של ירדן, כי “עד מהרה יהיה אפשר להגיע למטרות יהודיות בישראל”.2  מתוך זלזול בערכה של גדר הביטחון הישראלית, הכריז אתר האינטרנט של זרקאווי כי “חומת ההפרדה… תרגיש את נחת זרועם של המוג’אהידין”.3 המשמעות היא שהמתנדבים המוג’אהידין שבהם הסתייע בעיראק יופעלו גם נגד ישראל.

קודם לכן, באוגוסט 2005, הגיעו הרקטות ששיגר הארגון לעבר נמל עקבה הירדני, בים סוף, גם לאילת. נוכחותו הגוברת של אל-קאעידה בדרומה של ישראל, בחצי-האי סיני, הובילה באוקטובר 2004 להתקפות על תיירים ישראלים בטאבה ובאתרי נופש אחרים לאורך החוף, ואחר כך, ביולי 2005, לפיגוע גדול במלון בשארם א-שייח’. אל-קאעידה ביסס תשתית מבצעית במרכז חצי-האי סיני, המשמש גם כבסיס עורפי לחדירת הארגון לרצועת עזה.

סדרי העדיפות המשתנים של אל-קאעידה

עד לאחרונה לא הייתה ישראל מטרה בעדיפות גבוהה בעיני  אל-קאעידה והארגונים המסונפים אליו, שאימצו את יעדיו בעניין הג’יהאד העולמי. ארגון אל-קאעידה הוקם באפגניסטן אחרי תבוסת הסובייטים ב-1989 על-ידי כמה קבוצות של  מוג’אהידין ששאבו חיזוק מניצחונן על מעצמת-על, וניסו עכשיו להרחיב את מלחמתם גם לזירות אחרות. אולם עקב מיקומו הגיאוגרפי, היה  אל-קאעידה מעורב תחילה במאבקים איסלאמיים מיליטנטיים בצ’צ’ניה, בקשמיר ונגד יריבי הטאליבאן האפגני בברית הצפונית, אבל לא במלחמה נגד ישראל. לאחר ששליטים ערבים בלב המזרח התיכון הצליחו לדכא תנועות איסלאמיות מיליטנטיות, החל  אל-קאעידה לתכנן פגיעות “באויב המרוחק” (קרי: ארצות-הברית), מפני ש”האויב הקרוב” (המשטרים הערביים) היה עדיין חזק מדי.4  לאחר שאוסאמה בן-לאדן התמכר מאז שנות התשעים לרעיון של גירוש ארצות-הברית מערב הסעודית, נעשתה אמריקה עד מהרה למטרתו העיקרית. ישראל, לדברי ברנרד לואיס, היתה במקרה הטוב בעדיפות שלישית.5

ההתמקדות החדשה של אל-קאעידה  בישראל

מצב זה החל להשתנות לאחר שאל-קאעידה ביצע בנובמבר 2002 פיגוע בבית-מלון והתקפת טילים על מטוס של חברת ארקיע הישראלית במומבסה, קניה. אולם הגורם העיקרי שגרם להתמקדות החדשה של הג’יהאד הגלובלי בישראל היה המלחמה בעיראק בהנהגתו של אבו מוסעב אל-זרקאווי, שגיבש מרכז חדש למיליטנטיות האיסלאמית הקיצונית במזרח התיכון עצמו. וכך כתב זרקאווי ב-2004: “אחד המרכיבים החיוביים הגדולים ביותר של זירה זו [עיראק] מצוי בכך שזהו  ג’יהאד בלב לבה של האדמה הערבית”. לדעת זרקאווי, הקרב העיקרי של המיליטנטיות האיסלאמית צריך להתנהל באזור זה, ולא בהרי הינדו-קוש הגובלים בפקיסטן, בהודו, בסין ובאפגניסטן: “הקרב האמיתי והמכריע בין הכופרים לאיסלאם הוא בארץ זו, כלומר, בסוריה [הגדולה] ובסביבותיה”. איש ממשל אמריקני העוסק בפעילות נגד טרור הגיע למסקנה שיעדו האמיתי של זרקאווי הוא להקים מדינה מוסלמית אחת בכל רחבי הלבאנט, מטורקיה עד מצרים.6  כמו ארגונים איסלאמיים קיצוניים אחרים, הוא מהווה חלק מתנועה השואפת לערער את היציבות ואחר כך להחליף את המשטרים הערביים הנוכחיים בכליפות חדשה. יעדיו של זרקאווי התמזגו עם יעדי  אל-קאעידה לאחר שהצהיר אמונים לאוסאמה בן-לאדן באוקטובר 2004, והפך את  ג’מעה אל-תווחיד ואל-ג’יהאד שלו לחלק מהרשת הטרור הגלובלית של  אל-קאעידה.

העתקת המוקד של זרקאווי ללבו של המזרח התיכון קיבלה את ברכתה המלאה של הנהגת  אל-קאעידה. ב-11 באוקטובר 2005 פרסם הממונה על המודיעין הלאומי בארצות-הברית, השגריר ג’ון נגרופונטה, מכתב מ-9 ביולי 2005 שיורט, שנכתב על-ידי איימאן אל-זאוואהירי, סגן ראש  אל-קאעידה, אל אבו מוסעב אל-זרקאווי בעיראק. זאוואהירי משבח את העתקת הג’יהאד הגלובלי ללבה את האדמה הערבית, ומתווה לזרקאווי את השלבים הרצויים הבאים של הג’יהאד בעיראק, מנקודת ראותה של  אל-קאעידה. אחרי שיביס את ארצות-הברית, זאוואהירי רוצה לראות את זרקאווי “מרחיב את הג’יהאד למדינות החילוניות, שכנותיה של עיראק (כלומר, ירדן וסוריה)”. ואכן, כעבור כמה חודשים, באוקטובר 2005, נמסר לשלטונות הירדניים כי מסמכים שנמצאו על גופתו של אחד מאנשי זרקאווי בעיראק הצביעו על כך שניתנו הוראות להתחיל לחדור למדינות השכנות.7

אבל האסטרטגיה שעליה המליץ זאוואהירי לא מסתיימת בכך. הוא צופה, בשלב הבא, “התנגשות עם ישראל”.8  מתוך התנהגותו של זרקאווי עצמו בעבר, אנו למדים שהתמקדות חדשה זו בישראל כבר התממשה באמצע 2001, כאשר קיבל, לדברי משרד האוצר האמריקני, כספים מן החיזבאללה, כנראה, “לצורכי עבודה בפלשתין”, ובכלל זה “מציאת מנגנון שיאפשר ליותר מפַגעים מתאבדים להיכנס לישראל”.9  זו אין זה מפתיע אפוא שהמשטרה הטורקית תפסה שני פלשתינאים וירדני שנשלחו על-ידי זרקאווי לבצע פיגועים בישראל.10  נוסף על כך, אל-קאעידה הגביר, ברמה הגלובלית, את ההתעניינות שלו בהתקפות על ישראל. כמו שאמר לאחרונה ראש אמ”ן, האלוף אהרון זאבי (פרקש): “איננו בראש סדר-העדיפויות [של  אל-קאעידה], אבל העדיפות שלנו בעיניהם הולכת ועולה”.11

זרקאווי הירדני

אבו מוסעב אל- זרקאווי, כפי שמשתמע משמו, נולד ב-1966 בעיר הירדנית אל-זרקא, כ-24 ק”מ צפונית-מזרחית לעמאן. שמו האמיתי היה אחמד פאד’ל אלנזאל; הוא אימץ לעצמו את השם אל-זרקאווי בתקופת שהותו השנייה באפגניסטן. משפחתו משתייכת לשבט אל-ח’לאילה, פלג של בנו חסאן, שבט בדואי עבר-ירדני  גדול הידוע בנאמנותו למשפחת המלוכה ההאשמית.12  הוא לא היה פלשתינאי, כפי שטוענים כמה דיווחים מוקדמים. ההקצנה של הבדואים הפרו-האשמים בגדה המזרחית ובסאלט הסמוכה לעבר האיסלאם המיליטנטי, יוחסה על-ידי משקיפים ערבים לשליטה במשרד החינוך הירדני שהוענקה על-ידי חוסיין המלך לאחים המוסלמים, לאות הוקרה והערכה על תמיכתם בבית המלוכה ההאשמי בימי ההתנגשויות עם אש”ף ב”ספטמבר השחור”, ב-13.1970

מהלכים אלה הכשירו את הקרקע, כעבור עשר שנים, להתפשטותן של הקבוצות הסלפיות בצפון ירדן, הידועות בהתנגדותן העזה לכל חידוש במה שנחשב, לדעתן, כאיסלאם הטהור מהמאה השביעית, והידועות גם בגישה האנטי-מערבית הקיצונית שלהן, שהולידה את אימוץ האלימות על-ידי רבים מגידולי הפרא שלהן. הסלפיזם הוא המונח הגנרי יותר לכל התנועות הללו, לרבות הווהאבים,  האחים המוסלמים,  חיזב או-תח’ריר וארגונים צפון-אפריקניים דומים. זרקא, למשל, הפכה לבסיס של מטיפים קיצוניים כגון שייח’ נאצר א-דין אל-אלבני, שחונך בסוריה, אך נעשה מלומד ידוע שם באוניברסיטה האיסלאמית במדינה, בערב הסעודית, שם קיים קשרים הדוקים עם הממסד הווהאבי על אף כמה חילוקי-דעות בשאלות של טקס.14

כשזרקאווי יצא לאפגניסטן בפעם הראשונה, ב-1989, כדי להצטרף למאבק של המוג’אהידין נגד ברית-המועצות, אבל כשהגיע לשם, המלחמה כבר הסתיימה כמעט. אף-על-פי-כן, הוא נשאר שם עד 1993. המהלך הדתי המשמעותי שהתחולל בו היה פגישתו עם שייח’ אבו מוחמד אל-מקדיסי בפקיסטן, שנעשה לחונך הרוחני החשוב ביותר שלו. מקדיסי היה פלשתינאי שהיגר מהגדה המערבית לכוויית, וכחסיד צעיר של הסלפיזם הגיע לבסוף לערב הסעודית. הוא הועסק במֶכָּה על-ידי “הליגה המוסלמית העולמית”, ארגון הצדקה הגלובלי הווהאבי הגדול.15   מקדיסי לא הצליח לחזור מאפגניסטן לכוויית, מפני שהאוכלוסייה הפלשתינאית של כוויית, שמנתה 250 אלף איש, גורשה משם אחרי מלחמת המפרץ ב-1991. יותר מ-150 אלף פלשתינאים מכוויית עברו לזרקא, הביאו עמם לירדן מסורות דתיות שמרניות מאזור המפרץ, ושינו את פני האוכלוסייה.16

זרקאווי עשה יד אחת עם מקדיסי בירדן וביקש לגייס ותיקי מלחמה ירדנים שלחמו באפגניסטן: שניהם נאסרו ב-1994 מפני שהחזיקו ברשותם נשק בלתי חוקי. אחרי חנינה מלכותית שהעניק עבדאללה המלך לאחר הכתרתו ב-1999, שוחררו שניהם מהכלא אחרי שהספיקו עוד בעודם יושבים בכלא רשת  ג’יהאדית בירדן. בתקופת מאסרם, הצליח זרקאווי לגרוף תמיכה גדולה יותר ממקדיסי מצד חסידי   ג’יהאד ירדנים צעירים; זרקאווי נהג לטעון שהוא עבר-ירדני טהור, ולא פלשתינאי כמו מקדיסי, ולכן קריאת התיגר שלו על בית המלוכה ההאשמי זוכה ללגיטימיות גדולה יותר בירדן. מקדיסי נהג למתוח ביקורת על זרקאווי מפני שהתרחק מהעניין הפלשתינאי והעדיף סדרי-עדיפויות  ג’יהאדיים אחרים.17

זרקאווי לא נשאר בירדן, אלא חזר לפקיסטן, ובסופו של דבר – לאפגניסטן, ב-1999. ב-2001 הצהיר אמונים לאוסאמה בן-לאדן, אבל דומה שלאחר מכן פרצה מריבה גדולה בינו לבין אל-קאעידה סביב סוגיות דוקטרינריות.18   אל-קאעידה רצה לפתוח בג’יהאד עולמי נגד “האויב המרוחק” (קרי: ארצות-הברית). זרקאווי , לעומתו, העדיף למקד את המאמצים נגד “האויב הקרוב” במזרח התיכון, ובייחוד נגד ממשלת ירדן. מנהיג הטאליבאן, מולא עומר, ביקש מזרקאווי להקים את מחנה האימונים שלו ליד העיר האפגנית הראט, הסמוכה לגבול עם אירן, ובמרחק גדול למדי ממחנות האימונים של   אל-קאעידה, שהיו קרובים יותר לפקיסטן.

במחנה האימונים בהראט הקים זרקאווי את הארגון שלו,  ג’ונד א-שאם (“צבא הלבאנט”), אשר שמו מסגיר את המוקד הטריטוריאלי של תחום העניין שלו.19  בניגוד למחנות האימונים של  אל-קאעידה, שכללו בעיקר סעודים, תימנים ומצרים, באו מגויסיו של זרקאווי ממדינות הלבאנט, דהיינו: מירדן, מסוריה, מלבנון ומהשטחים הפלשתינאיים.20  רבים מאנשיו הירדניים הגיעו מזרקא או מסאלט. אלה הפכו לגרעין רשת הטרור של זרקאווי. מטרותיו ההתחלתיות, לבד מהדחת בית המלוכה ההאשמי, היו תקיפת ישראל ומטרות יהודיות באירופה.21

טרור לא-קונוונציונלי

ראוי לציין שני קווים מאפיינים נוספים בתקופת שהותו השנייה של זרקאווי באפגניסטן. ראשית, מקורות מערביים רבים משוכנעים שכבר במחנה האימונים בהראט גילה זרקאווי עניין באימון אנשיו בשימוש בחומרים רעילים, וביניהם רעלים ונשק כימי.22  על עניין זה חזר קולין פאואל, שר-החוץ לשעבר של ארצות-הברית, ב-5 בפברואר 2003, בדבריו במועצת הביטחון של האו”ם. לדברי פאואל, אחרי שארצות-הברית הביסה את הטאליבאן, העביר זרקאווי את מחנה האימונים שלו, עם התמחותו ברעלים, מהראט לכורדיסטן העיראקית, שם עשה יד אחת עם הארגון האיסלאמי הכורדי הקיצוני  אנצאר אל-איסלאם.

פאואל דיווח במפורש שבמחנה עובדים עם ריצין, חומר ביולוגי רעיל. הוא הוסיף שפעיל נוסף של זרקאווי, שנתפס בגבול עיראק-סעודיה הודה שאומן בשימוש בציאניד בהראט. פאואל טען עוד שחלק מאנשי הרשת של זרקאווי נמלטו מאפגניסטן למעבר פנקיסי ולצ’צ’ניה, והסביר כי הם “מתכוונים להרוג רוסים בחומרים רעילים”.23  הוועדה הנבחרת של הסנאט למודיעין מצאה אמנם לאחר מכן פגמים בהיבטים שונים בנאומו של פאואל בקשר למודיעין שהיה לארצות-הברית לפני המלחמה בעיראק, אבל לא תקפה את החלקים בנאומו שעסקו בטרור.

היו סיבות טובות שחייבו להתייחס ברצינות להאשמות העיקריות בעניין הטרור מצדו של פאואל. ב-2004 העיד אחד מעוזריו של זרקאווי, עזמי אל-ג’אילוסי, בבית-משפט ירדני: “בהראט התחלתי להתאמן בשביל אבו מוסעב. האימונים כללו טיפול בחומרי נפץ ולימוד על רעלים. אחר כך הצהרתי אמונים לאבו מוסעב אל-זרקאווי והסכמתי לעבוד אתו בלי לשאול שאלות”.24

אולם מה שהפך את ההצהרה הזאת לחשובה במיוחד היה שג’אילוסי הודה שניסה לפוצץ מטען כימי במרכז עמאן ב-24 באפריל 2004, ליד מפקדת המודיעין הירדני GID)). ההערכה היתה שהפיצוץ היה מסוגל להרוג 80 אלף איש. במילים אחרות, העניין שגילה זרקאווי בנשק כימי וביולוגי, שהחל עוד בהראט, יהפוך כעבור שנים לסימן ההיכר של הרשת שלו.

נוסף על כך, היו ראיות חוזרות ונשנות שהרשת של זרקאווי מחפשת מתקנים גרעיניים או רדיולוגיים לצורכי טרור. ב-20 באפריל 2005 פרסם המשרד לביטחון פנים בארצות-הברית “התרעה ארצית על טרור”: “דוחות מודיעין חוזרים ונשנים אומרים שהטרוריסט אבו מוסעב אל-זרקאווי מאל-קאעידה השיג מתקן גרעיני, או מכין חומר-נפץ רדיולוגי – או פצצות מלוכלכות – לצורכי התקפה, לדברי אנשי ממשל בארצות-הברית, שאומרים כי אינם יכולים להעריך את מידת האמינות של מקורות המידע”.25

ואכן, בינואר 2005 עצרו אנשי ביטחון גרמנים שני פעילים של  אל-קאעידה, באשמת תכנון כביכול של התקפת מתאבדים עם “פצצה מלוכלכת”. לדברי התובע הפדרלי של גרמניה, אחד הטרוריסטים ניסה להשיג אורניום מארגון מסוים בלוקסמבורג.26  אבל לא פורט אם הפעילים האלה היו קשורים לארגון  אל-קאעידה הגלובלי או רק לרשת של זרקאווי.

בניסיונותיו להפעיל נשק להשמדה המונית פעל זרקאווי בצורה שעלתה בקנה אחד עם ארגון האם שלו, שהרשת שלו היתה מסונפת אליו – אל-קאעידה. דוח הוועדה על אירועי 11 בספטמבר, שמכל בחינה אחרת מתח ביקורת על חלק מההנחות של ממשל בוש בעניין המלחמה נגד הטרור, הזהיר בכל זאת: “לאל-קאעידה היתה תכנית שאפתנית לגבי נשק ביולוגי, ולפני 11 בספטמבר התקדם ביכולתו לייצר אנתרקס”. בדומה לכך, הדוח על המודיעין הבריטי שקדם למלחמה, שנכתב על-ידי לורד באטלר, ביטא בפירוש את חששותיו של הממסד הביטחוני הבריטי כי תאים רדומים של זרקאווי בבגדד, שהוקמו לפני הפלישה בהנהגתה של ארצות-הברית, ישתדלו להתחמש בנשק כימי וביולוגי.27  אין ספק שזרקאווי מתקדם בכיוון של הפעלת טרור לא-קונוונציונלי.

זרקאווי ואירן

וישנו מאפיין שני לשהותו של זרקאווי באפגניסטן עד 2001, שמן הראוי לשים אליו לב. מכיוון שהוא נמצא בעיקר בהראט בזמן שכוחות ארצות-הברית והברית הצפונית הביסו את משטר הטאליבאן, הרי בניגוד לרבים מפעילי אל-קאעידה שנמלטו מזרחה, לפקיסטן, עשה זרקאווי את דרכו מערבה, אל המדינה הגובלת הקרובה ביותר – אירן, כנראה מפני שהחליט להקים מרכז מבצעים חדש באזורים המרוחקים וההרריים של מזרח כורדיסטן העיראקית. זו לא היתה הפעם הראשונה שמישהו הקשור ברשת של  אל-קאעידה מקבל מעבר בטוח דרך אירן; דוח הוועדה על אירועי 11 בספטמבר גילה כי עשרה מתוך 19 חוטפי המטוסים שהיו מעורבים בהתקפות של 11 בספטמבר עברו דרך אירן בין אוקטובר 2000 לפברואר 28.2001 חלקם נפגשו גם עם אנשי  חיזבאללה בכירים בביירות.29  וכך, על אף הפער האידיאולוגי הרחב שהיה קיים הטרוריסטים הסלפיים למשטר השיעי המהפכני באירן, התאפשר תיאום מסוים ביניהם.

המידע על קשרים אלה הוא בדרך כלל מקוטע, אבל כמה גילויים על התקופה שבה שהה זרקאווי באירן דווחו בעיתונות הערבית. כך נטען כי בזמן שהותו באירן ביקר זרקאווי במחנות אימונים שנוהלו בידי הצבא של כוהני הדת האירניים – “משמרות המהפיכה” (IRGC), והם קיבלו סיוע לוגיסטי מהיחידה הצבאית למחצה שלהם, “כוח קוֹדס”. גילויים אלה, שנמסר כי הגיעו מעומר ביזאני, אחד מאנשי המפתח של זרקאווי שנעצר על-ידי כוחות הביטחון העיראקיים, מציגים את הרשת של זרקאווי כטרור המתחרה באל-קאעידה, כשתפקידו באזור, לפי ניתוח זה, מקבל עידוד פעיל ומוזן על-ידי אירן.30  כתב-העת הפוליטי הגרמני,  קיקרו, השתמש במסמכים של המשרד הפדרלי לחקירות פליליות בגרמניה (BKA) ובמידע נוסף משירותי מודיעין אחרים, ותמך בטענה זו כאשר קבע כי אירן “סיפקה לאל-זרקאווי סיוע לוגיסטי בשם המדינה”.31  חקירות אחרות, שנוהלו בספרד, באיטליה ובגרמניה, בפעולותיה של רשת זרקאווי באירופה לפני שנים אחדות הובילו לטהרן, לפי מסמכים שונים שהוגשו לבית-המשפט.32

אחרי שעזב את אירן בסוף 2002, החל זרקאווי לשתף פעולה במשך זמן מה עם  אנצאר אל-איסלאם, הארגון האיסלאמיסטי המיליטנטי ששכן בריכוז כפרים באזורים ההרריים של כורדיסטן, לאורך גבול אירן-עיראק. אחרי שהכוחות המיוחדים של ארצות-הברית החריבו את המחנות של אנצאר אל-איסלאם במרס 2003, ברחו אנשיו לאירן, שם התאמנו ותכננו מבצעים מעבר לגבול העיראקי. לדברי מקורות מודיעין כורדיים, אירן המשיכה לתמוך באנצאר אל-איסלאם ובבן בריתה בעל, אבו מוסעב אל-זרקאווי, באמצעות הברחת הספקה ללוחמי הג’יהאד נגד ארצות-הברית ושותפיה לקואליציה.33 בצורה זו נשמר הקשר בין זרקאווי לאירן מאז נסיגתו מאפגניסטן ועד בואו לעיראק.

הנקודה המכרעת היא שקיימות ראיות למכביר כי זרקאווי כונן  כנראה קשרים עם אירן לסיוע פיננסי ולוגיסטי. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה הושיטה אירן השיעית יד לארגוני טרור סוניים קיצוניים. אירן פרסה את חסותה במשך שנים על הארגונים האיסלאמיים הפלשתינאיים, ובייחוד הג’יהאד האיסלאמי אבל גם החמאס. לאירן היה עניין קבוע להושיט יד מעבר לקהילות האיסלאמיות השיעיות במזרח התיכון, לעבר העולם המוסלמי הסוני הרחב הרבה יותר, ולזרקאווי היו צרכים אובייקטיביים שאירן יכלה לספק אותם. בניגוד לאוסאמה בן-לאדן, שיכול היה להיעזר בעושר של משפחתו ובגיבוי של קרנות צדקה סעודיות ואנשים מערב הסעודית, זרקאווי בא מרקע עני בירדן. כדי לנהל את מערכת הטרור שלו, הוא היה זקוק לגיבוי של מדינה כלשהי. ואכן, במאי 2004 כתב העיתון  אל-שארק אל-אווסאט כי האירנים הציעו לזרקאווי כ-900 אלף דולר וחומרי-נפץ.34  אותו מקור ערבי דיווח באוגוסט כי בריגדיר-גנרל קאסם סוליימני, ממשמרות המהפכה, נשאל מדוע אירן תומכת בזרקאווי, נוכח ההתקפות שלו על השיעים. נמסר כי סוליימני השיב שמעשיו של זרקאווי משרתים את האינטרסים של אירן מפני שהם חותרים תחת הקמתה של ממשלה פרו-אמריקנית בעיראק.35

העיתונאים לא היו היחידים שהתעקשו כי קיים קשר אירני לזרקאווי ולג’יהאד הסוני. בסוף דצמבר 2004 האשים גם חאזים אל-שעלאן, שר הביטחון הזמני של עיראק, כי אירן וסוריה מסייעות לכוחות ההתקוממות של זרקאווי בעיראק.36  אל-שעלאן הסביר לאל-שארק אל-אווסאט כי חקירתם של הפעילים הראשיים של אל-קאעידה שנתפסו בעיראק, העלתה כי האנשים המתגייסים לאל-קאעידה עוברים אימונים צבאיים באירן על-ידי משמרות המהפכה; הפעיל של אל-קאעידה שנתפס טען כי פעל כמתווך בין אל-קאעידה באירן לבין זרקאווי בעיראק, והעביר אליו מסרים.37  בקשר בין זרקאווי לאירן היה גם היגיון בסיסי נוסף. ציר ההספקה של הג’יהאד במשולש הסוני בעיראק עבר בבירור דרך סוריה. המתנדבים היו מגיעים לדמשק ואחר כך היו מעבירים אותם דרך הגבול בין סוריה לעיראק. כיצד יכול אחד מראשי הג’יהאד בעיראק, זרקאווי, ליהנות מיחסים מבצעיים הדוקים עם דמשק, אבל אין לו יחסי עבודה דומים עם בעלת-הברית הראשית של סוריה, אירן?

קשה לקבוע את אמיתותם של כל הדיווחים על הקשר בין זרקאווי לאירן. דוח של שירות המחקר של הקונגרס מ-15 בנובמבר 2005, הנקרא “השפעתה של אירן בעיראק”, מאת קנת כצמן, לא הגיע למסקנה חותכת בעניין זה. מצד אחד, בדוח נאמר כי “הסיוע האירני למתקוממים מוסלמים סונים בעיראק, כגון מתנדבים זרים בפיקודו של אבו מוסעב אל-זרקאווי, לא מסתדר עם האסטרטגיה הפוליטית של אירן בעיראק”. אבל אחר כך נאמר בדוח: “מצד אחר, יש סבורים שאירן מעוניינת לסייע למתקוממים הסונים אך ורק במטרה לגרום נזק לצבא ארצות-הברית בעיראק”.

מה שברור הוא כי לזרקאווי ולאירנים היו בעבר הזדמנויות רבות לקיים ביניהם קשרים ישירים, ויכלו להקים שותפות אסטרטגית אילו חשבו שתשרת את האינטרסים שלהם. חשוב לזכור שמבחינה היסטורית, ארגוני טרור והמדינות התומכות בהם הם בני-ברית אמיתיים רק לעתים נדירות. מערכות-היחסים ביניהם הן בדרך כלל טקטיות, ורוויות חשדות הדדיים למכביר. עד כה ניצלה אירן את החיזבאללה השיעי ואת ארגוני הטרור הפלשתינאיים הסוניים, כגון  הג’יהאד האיסלאמי והחמאס כדי לנהל נגד ישראל מלחמה על-ידי שליחים. תהיה זו שגיאה להוציא מכלל חשבון את האפשרות שאירן תחתור לפתוח חזית נוספת מול ישראל ממזרח, ותשתמש לשם כך ברשת הטרור של זרקאווי. אם יתפתח מצב כזה, תעמוד ישראל מול מצב אסטרטגי שונה לחלוטין בגבולה המזרחי.

ההקצנה בירדן והשלכותיה

התפתחות הטרור הקשור באל-קאעידה טומנת בחובה השלכות רבות משמעות לגבי ישראל בעתיד, כפי שאפשר ללמוד מההתקפות רשת הטרור של זרקאווי בירדן. אחרי פיגועי ההתאבדות בנובמבר 2005 בשלושה בתי-מלון בעמאן, הדגיש המלך הירדני עבדאללה שזו היתה מלאכתם של עיראקים, ולא של ירדנים. העיתונות המערבית יצאה מגדרה כדי להדגיש כיצד פנתה דעת-הקהל הירדני נגד ארגוני הטרור המוכנים לרצוח אזרחים ירדניים חפים מפשע. אולם ניתוחים אלה נוטים לטשטש את ההקצנה שחלה במגזרים שונים בחברה הירדנית כתוצאה מהמלחמה בעיראק. אפילו, ראש הממשלה החדש של ירדן, מערוף אל-בחיט, הכריז בבית המחוקקים הירדני באמצע דצמבר 2005, כי ירדן חייבת ליזום “מכה מקדימה” נגד התרבות ה”תקפירית” בממלכה, שעל פיה מחבלים מגדירים מוסלמים אחרים ככופרים ומתירים בכך את הריגתם. על ידי כך, בחיט מעיד כי קיימת בירדן בעיה פנימית של הקצנה אסלאמית מלטנטית.

סקר שנערך על-ידי Pew Global Attitudes Project באמצע 2005, למשל, העלה כי 60 אחוזים מהירדנים הביעו אמון רב או אמון מסוים באוסאמה בן-לאדן.38 במרוקו, לשם השוואה, הגיבו בצורה כזאת 26 אחוזים בלבד, ובלבנון היו רק שני אחוזים מוכנים להביע תמיכה בבן-לאדן. אולם מדאיג יותר היה הממצא שהאהדה לבן-לאדן  הולכת וגוברת בהשוואה לממצאים של Pew בשנת 2003, ואילו האהדה הזאת במרוקו, בלבנון ובטורקיה  פחתה בתקופה הזאת.39

ההקצנה של דעת-הקהל הירדני נובעת ממקורות רבים. יש המייחסים אותה למלחמת עיראק; אם זה אכן המצב, כי אז ככל שמלחמת הג’יהאד הסונית בעיראק נמשכת, יש להניח שתהליך ההקצנה יימשך, גם אם מסתמנת ירידה בולטת אחרי הפיגועים שהיו בנובמבר בעמאן. אבל גם לפני פלישת ארצות-הברית לעיראק, זרקאווי לא היה תופעה יחידה במינה בצפון ירדן. בסוף שנות התשעים נמסר כי 500 איש מזרקא וממחנות הפליטים הפלשתינאיים הסמוכים היו באפגניסטן ונלחמו עם הטאליבאן.40  סאלט השכנה הוציאה מקרבה יותר  מוג’אהידין מבני זרקא שנהרגו בעיראק, וביניהם המתאבד שרצח 125 שיעים בפיגוע אחד, ב-28 בפברואר 41.2005 כמו כן, איש הכספים של רשת זרקאווי, בילל מסור אל-היארי, נולד בעיר סאלט. מה שמעורר תשומת-לב הוא שרבים מהמתנדבים האלה באו מאותו רקע בדואי עבר-ירדני כמו זרקאווי.

אתגרים קיצוניים למשטר ההאשמי צמחו בעבר מקרב האוכלוסייה הפלשתינאית בירדן. עם התפשטות המיליטנטיות האיסלאמית בירדן, בית המלוכה ההאשמי ניצב עכשיו בפני איום פנימי נוסף מכיוונם של אלה שהיו עמודי התווך החשובים ביותר של התמיכה בו. כמובן שעבר-ירדנים היו פעילים באחים המוסלמים בעבר, אבל היו פעילים בעיקר באגף הפרגמטי, ששיתף פעולה עם ממשלת ירדן.42 מה שהשתנה היה הצטרפותם לעולם אנשי הג’יהאד הסלפיים. תופעה זו החלה להתבלט ב-1993, כשכוחות הביטחון הירדניים חשפו מזימה של חיזב אלתחריר, לרצוח את חוסיין המלך. פעילים אסלאמיים קיצונים הניחו ב-1994 פצצות בבתי קולנוע בעמאן ובזרקא.43

אבל עכשיו נוצרה סכנה שפעילות זו תתפשט עוד יותר. אנשי ביטחון ירדניים העריכו ש-500 ירדנים נעצרו לאחרונה בגלל קשריהם עם אל-קאעידה.44 לאמיתו של דבר, לפי דוח שפורסם ב-London Sunday Times, מקורות ביטחוניים ירדניים סבורים שהמתאבדים העיראקיים שתקפו את עמאן קיבלו סיוע מחיילים ירדניים.45 אם הדוח הזה נכון, המשמעות היא שרשת הטרור של זרקאווי חדרה לממסד הביטחוני הירדני בצורה המזכירה את אנשי המשמר הלאומי הסעודי שגויסו לאל-קאעידה.

רשתות ג’יהאדיות  בערב הסעודית ובסוריה: ערעור יציבותה של החזית המזרחית

קיצורו של דבר, ירדן ניצבת בפני כמה וכמה אתגרים לביטחונה. היא מארחת קרוב לחצי מיליון פליטים מעיראק, שאת חלקם אפשר לגייס לפעולות  ג’יהאד. גבולה עם החלקים הסוניים של עיראק מחורר יחסית.46  נוסף על כך, אין ספק שירדן תושפע מההתפתחויות בשתי שכנות נוספות – סוריה מצפון וערב הסעודית מדרום. ההתנגשויות של הסעודים עם תאים מקומיים של  אל-קאעידה הפכו לאירועים שגרתיים מאז מאי 2003. סוריה, המשמשת כצינור המעבר העיקרי של המוג’אהידין המנהלים את ההתקוממות בעיראק, משלמת מחיר תמורת תפקידה זה. דיווחים על התנגשויות בין כוחות הביטחון הסוריים לבין ארגונים איסלאמיים כגון  ג’ונד א-שאם נעשים תכופים יותר.47  ג’ונד א-שאם סומן לאחרונה על-ידי ראש אמ”ן, האלוף אהרון זאבי (פרקש), שתיאר אותו כ”אל-קאעידה הסורי”.48  אולי אין זה מקרה שזה בדיוק היה שֵם ארגונו של זרקאווי במחנה האימונים שלו באפגניסטן, בשנת 2000.

למעשה, זרקאווי בילה כמה חודשים בסוריה, בין מאי לספטמבר 2000, הקים רשתות  ג’יהאד והשתמש בהן כבסיס עורפי לפעילות באזור.49  רצח הדיפלומט האמריקני לורנס פולי בשנת 2002 אורגן כנראה על-ידי הרשת של זרקאווי מסוריה, שהיתה גם מקור מאמצי החדירה החוזרים ונשנים לממלכת ירדן מצד קיצונים שהעבירו חומרי-נפץ וכלי-נשק; סורים מהרשת של זרקאווי היו מעורבים בניסיון לערוך התקפה כימית בעמאן, באפריל 2004. באוגוסט האשים ראש-ממשלת ירדן את הסורים בגלוי ביצירת מצב “שאין להשלים אתו”.50  לאחר שהמשטר של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, נעשה מבודד יותר ונתון ללחצים כבדים מצד הקהילה הבינלאומית עקב מעורבותו ברצח רפיק אל-חרירי, ראש-ממשלת לבנון לשעבר, אין להוציא מכלל חשבון שגורמים איסלאמיים מיליטנטיים שהתפתחו בעקבות המעורבות הסורית בעיראק, יקבלו חיזוק. לכל הדברים האלה יהיו השלכות על ירדן.

ירדן מחזיקה את אחד משירותי המודיעין הטובים ביותר בעולם הערבי, בייחוד בכל הנוגע לאתגרים פנימיים. אבל כאשר האיום על היציבות המקומית מגיע מחוץ לגבולותיה המחוררים עם עיראק או עם סוריה, או אפילו עם ערב הסעודית, ירדן תתקשה הרבה יותר להתמודד עם איומי הטרור. בעבר יכלה ישראל לסמוך על הממלכה ההאשמית שתמנע את ניצול שטחה ע”י ארגוני למתקפה נגד ישראל. עם התפשטות הטרור הקשור באל-קאעידה בכל רחבי המדינות שהן שכנותיה של ירדן, ייתכן שיכולתה של הממלכה לחסום התקפות כאלה תיפגע.

דוקטרינת הביטחון הלאומי של ישראל התייחסה לבקעת הירדן במשך עשרות שנים כחיונית לביטחון ישראל, כרצועת מגן מפני איומים בחזית המזרחית שלה. אם תבצע ישראל נסיגה טריטוריאלית מהשטח האסטרטגי הנמצא בשליטתה בבקעת הירדן (שכבר נשקלה פעם בקמפ דייויד, בשנת 2000), ייתכן מאוד שפגיעותה של ישראל תמשוך גורמי ג’יהאד גלובליים נוספים לירדן, שינסו להשתמש בממלכה כבסיס לחדירה לגדה המערבית ואחר כך לפגיעה בתשתית האזרחית של ישראל. אלה המטיפים לנסיגה כזאת מקבלים כמובן מאליו שירדן תישאר אזור חיץ יציב שיוכל לסכל איומים ביטחוניים מבית וממנה לשטח ישראל. היציבות בירדן היא אינטרס גלובלי של כל הברית המערבית. אפשר רק לקוות שמדינה נצורה זו תקבל את המשאבים הדרושים לה מארצות-הברית ומבעלות-בריתה, כדי שתוכל להתמודד עם סביבת האיום החדשה הניצבת לפניה.

פרשת זרקאווי מלמדת כי הסיכונים הכרוכים בחוסר יכולת למנוע את התקפות הטרור הולכים וגדלים. הטרור היה כרוך בעבר במטעני צד בדרכים ומפעם לפעם בפצצות שהוטמנו בשווקים מלאי אדם. ישראל סבלה התקפות חוזרות ונשנות של מתאבדים בבתי-קפה, בדיסקוטקים ובחדרי אוכל של בתי-מלון. האסטרטגיה של זרקאווי מבוססת על הסלמה משמעותית של כוחן ההרסני של התקפות טרור: מפיצוץ מפקדת האו”ם בבגדד ועד הניסיונות להרוס בתי-מלון שלמים במקומות אחרים. מה שמדאיג ביותר הוא נכונותו להשתמש גם בנשק להשמדה המונית ללא כל מגבלות מוסריות. התחכום של רשת הטרור שלו צפוי להמשיך ןלהתפתח. לישראל צריך להיות אינטרס ראשון במעלה להכיר באיום המשתנה של הטרור, כאשר רשת הטרור של זרקאווי מאיימת לפעול במאבק הישראלי-פלשתינאי.

האסטרטגיה הגלובלית של  אל-קאעידה התמקדה בחיפוש אחר החוליה החלשה ביותר באזור על מנת להבקיעה ולהקים בה שלטון אסלאמי. אל-קאעידה פורחת ומשגשגת במדינות חלשות או כושלות כגון סודן, אפגניסטן, כורדיסטן העיראקית המרוחקת לפני פלישת ארצות-הברית ב-2003, או בצ’צ’ניה. אם מנגנוני מדינה כלשהי נמצאים בתהליך של בנייה, אל-קאעידה משתדלת לערער את יציבותם על-ידי חיזוק ההתקוממות נגד השלטון. זה היה היעד העיקרי של הרשת של זרקאווי בעיראק, ויש להניח שהיא תהיה האסטרטגיה הפוליטית העיקרית שלו בסוריה ובירדן. כל הדברים האלה מצביעים על כך שהאזור ממזרח לישראל עומד להיכנס כנראה לתקופה של חוסר יציבות גדולה יותר.

*   *   *

הערות

•1.      Reuven Paz, “Al-Qaeda’s Search for New Fronts: Instructions for Jihadi Activity in Egypt and Sinai,” Project for Research of Islamist Movements (PRISM) Occasional Papers, Vol. 3, No. 7 (October 2005); http://www.intelligence.org.il/eng/eng_n/new_front.htm. ראו גם:Margot Dudkevitch, “Al-Qaida Strike on Israel Coming,” Jerusalem Post, November 10, 2005.

  • 2. ג’קי חוגי, “אל-קאעידה מאיים: נתקוף את ישראל, הקמנו בסיס בירדן”, מעריב, 13 בנובמבר 2005.
  • 3. “A Statement from Al-Qaeda in Iraq Providing Additional Details of the Attacks in Amman,” Site Institute, November 11, 2005; http://siteinstitute.org/bin/articles.cgi?ID=publications118805 &Category=publications&Subcategory=0.
  • 4. Fawaz A. Gerges, The Far Enemy: Why Jihad Went Global (Cambridge: Cambridge University Press, 2005), p. 65.
  • 5. Bernard Lewis, “License to Kill: Usama bin Ladin’s Declaration of Jihad,” Foreign Affairs,November/December 1998.
  • 6. Douglas Jehl, “Bombing in Jordan: Intelligence: Iraq-Based Jihad Appears to Seek Broader Horizons,” New York Times, November 11, 2005.
  • 7. “One Thousand Foreign Fighters in Iraq,” United Press International, October 2, 2005; http://www.washtimes.com/upi/20051002-110701-9762r.htm.
  • 8. ראו: http://www.dni.gov/release_letter_101105.html.
  • 9. Matthew Levitt, Testimony before the Joint Hearing of the House Committee on International Relations, Subcommittee on Europe and Emerging Threats, April 27, 2005, Washington Institute for Near East Policy, http://www.washingtoninstitute.org/templateC07.php?CID=234W.
  • 10. Matthew Levitt, “Networks of Relationships Case Study: Abu Musab al Zarqawi,” SAIS Review, Vol. 24, No. 1 (Winter-Spring 2004):38-40.
  • 11. “מודיעין צה”ל: אל-קאעידה פועל כבר בעזה”, מעריב, 17 באוקטובר 2005.
  • 12. Loretta Napoleoni, Insurgent Iraq: Al Zarqawi and the New Generation (London: Constable and Robinson, 2005), p. 30.
  • 13. Nimrod Raphaeli, “‘The Sheikh of the Slaughterers’: Abu Mus’ab al-Zarqawi and the al-Qa’ida Connection,” MEMRI, Inquiry and Analysis Series – No. 231, July 1, 2005; http://memri.org/bin/ articles.cgi?Page=subjects&Area=jihad&ID=IA23105.
  • 14. International Crisis Group, “Jordan’s 9/11: Dealing With Jihadi Islamism,” Middle East Report, No. 47, November 23, 2005; http://www.crisisgroup.org/home/index.cfm?id=3801&l=1 .
  • 15. Jean-Charles Brisard, Zarqawi: The New Face of Al-Qaeda, (New York: Other Press, 2005), p. 18.
  • 16. Raphaeli, “Sheikh of the Slaughterers”.
  • 17. International Crisis Group, “Jordan’s 9/11”.
  • 18. המומחים ממשיכים להתווכח אם הרשת של זרקאווי היא חלק מאל-קאעידה או גוף נפרד. לדברי כמה אנליסטים, המימון למחנה בהראט הגיע מאל-קאעידה. אחרים טוענים שזרקאווי מומן תחילה על-ידי הטאליבאן. לוויכוח יש בעיקר השלכות פוליטיות בשאלה אם היה קשר בין אל-קאעידה לצדאם חוסיין כשזרקאווי נמלט לעיראק אחרי נפילת אפגניסטן בידי ארצות-הברית.
  • 19. Raphaeli, “Sheikh of the Slaughterers”.
  • 20. International Crisis Group, “Jordan’s 9/11”.
  • 21. שם.
  • 22. Matthew Levitt, “The Zarqawi Node in the Terror Matrix,” National Review, February 6, 2003; http://www.nationalreview.com/comment/comment-levitt020603.asp.
  • 23. “U.S. Secretary of State Colin Powell Addresses the U.N. Security Council,” February 5, 2003; http://www.whitehouse.gov/news/releases/2003/02/print/20030205-1.html.

•24.  Brisard, Zarqawi, p. 77.

  • 25. “Reports Reveal Zarqawi Nuclear Threat,” Terror Alerts Newsletter, National Terror Alert Resource and Information Center, April 20, 2005.
  • 26. Ben Aris, “Germans Hold Two Suspected of Dirty Bomb Plot,” Guardian, January 24, 2005.
  • 27. לפי דוח באטלר, ועדת המודיעין המשותפת של בריטניה (JIC) “הבהירה שמתקנים הקשורים באל-קאעידה באזור הכורדי של אנצאר אל-איסלאם היו מעורבים בייצור חומרים כימיים וביולוגיים, אבל הם היו מחוץ לשליטתו של המשטר העיראקי”. דוח באטלר מוסיף, בלי למתוח ביקורת, שהניתוח של JIC מ-12 במרס 2003, שלפיו “העמית הבכיר של אל-קאעידה, אבו מוסעב אל-זרקאווי, הקים תאים רדומים בבגדד, שיופעלו בזמן שהאמריקנים יכבשו את העיר. תאים אלה מתכוננים כנראה לתקוף מטרות אמריקניות באמצעות מכוניות תופת וכלי-נשק אחרים (כן אפשרי שהם יקבלו חומרים כימיים וביולוגיים מטרוריסטים ב-KAZ [האזור בניהול כורדי]”. The Rt. Hon. Lord Butler of Brockwell KG GCB CVO, Chairman, Review of Intelligence on Weapons of Mass Destruction: Report of a Committee of Privy Counsellors (London: The Stationary Office, July 14, 2005), p. 120; http://www.butlerreview.org.uk/report.
  • 28. The 9/11 Commission Report: Final Report of the National Commission on Terrorist Attacks upon the United States (New York: W.W. Norton, 2004), p. 240.
  • 29. שם.
  • 30. Al-Mustaqbal (Beirut), October 5, 2004, cited in Eurasia Security Watch, No. 53, American Foreign Policy Council, Washington, D.C., October 7, 2004.
  • 31. Dan Darling, “The Cicero Article,” Weekly Standard, November 10, 2005.
  • 32. Michael Ledeen, “The Terror Masters Revisited,” National Review, August 16, 2004; http://www.nationalreview.com/ledeen/ledeen200408160834.asp.
  • 33. Thanassis Cambanis, “Along Border, Kurds Say, Iran Gives Boost to Uprising,” Boston Globe, November 7, 2004.
  • 34. Dan Darling, “Meet Brigadier General Qassem Suleimani, the Commander of Iran’s Anti-American Qods Force,” Weekly Standard, October 5, 2005.
  • 35. שם.
  • 36. Alastair Macdonald, “Iraq Minister Blasts Iran, Syria, Says Aid Zarqawi,” Reuters, December 15, 2004; http://www.siteinstitute.org/bin/articles.cgi?ID=news53204&Category=news& Subcategory=0.
  • 37. Mohammed al-Shafey, “Former Defense Minister: Politicians Fully Aware of Iranian Interference,” Al-Sharq al-Awsat, October 7, 2005.
  • 38. “Islamic Extremism: Common Concern for Muslim and Western Publics – Support for Terror Wanes Among Muslim Publics,” Pew Global Attitudes Project, July 14, 2005; .http://pewglobal.org/reports/display.php?ReportID=248
  • 39. שם.
  • 40. International Crisis Group, “Jordan’s 9/11”.
  • 41. שם.
  • 42. Sabah al-Said, Between Pragmatism and Ideology: The Muslim Brotherhood in Jordan, 1989-1994 (Washington: Washington Institute for Near East Policy, 1995), pp. 12-13.
  • 43.  Asher Susser, “Jordan,” in Ami Ayalon and Bruce Maddy-Weitzman (eds.), Middle East Contemporary Survey, (Boulder: Westview Press, 1996), p. 437.
  • 44. Bill Powell, “A War Without Borders,” Time, November 21, 2005.
  • 45. Marie Colvin and Uzi Mahanaimi, “Jordanian Soldiers ‘Aided’ Suicide Attacks,” Sunday Times, November 13, 2005.
  • 46. Powell, “War Without Borders”.
  • 47. “Syrian Security Forces Kill Five Militants in Clash,” Al-Sharq al-Awsat, September 4, 2005.
  • 48. “Israel and the Middle East 2005, A Strategic Overview,” Strategic Assessment, Jaffee Center for Strategic Studies, Vol. 8, No. 3 (November 2005); http://www.tau.ac.il/jcss/sa/v8n3p1Far.html.
  • 49. Brisard, Zarqawi, p. 87.
  • 50. שם, עמ’ .189