עבור לתוכן העמוד
Menu

ווטרס לומד שהאבנים בחומה לא תמיד נופלים איך שרצה

הניסיון של סולן ה"פינק פלויד" ללחוץ על להקות לא להגיע לישראל ממשיך • אולם אפילו להקת קאברים מבריטניה הצליחה לא ליפול במלכודת התרבותית שלו

הדיון סביב ביטולי הופעות בישראל הוא דיון סוער וטעון מבחינה פוליטית ורגשית. זה למעשה סוד כוחו של אפיק התרבות של תנועת ה-BDS. אולם כשהעננים מתפזרים מצטיירת לעיתים תמונה שונה מזו שמציגה תנועת החרם ולעיתים מתברר שמאחורי הביטול לא עומדת תמיכה או הזדהות עם סבלם של הפלסטינים אלא משהו אחר לגמרי. The UK Pink Floyd Experience, אחת מלהקת המחווה הרבות המבצעות משירי PINK FLOYD, הודיעה לאחרונה על ביטול הופעותיה המתוכננות בישראל. הודעה זו באה לאחר הפניה הסטנדרטית מרוגר ווטרס – חבר PINK FLOYD המקורית וממובילי תנועת החרם נגד ישראל, להימנע מלהופיע בישראל.

אבל ווטרס שוב חטא בחטא ההיבריס ופרסם הודעת תמיכה בלהקה המבטלת, מה שכנראה גרם לעסק להתפוצץ לו בפרצוף. ווטרס פרסם בחשבון הפייסבוק שלו כי הוא “מאוד שמח שהם ביטלו את הופעתם בישראל” ושהוא “מברך אותם עם הצטרפותם ל-BDS”. לפי התשובה של DAVID POWER, סולן ומנהל להקת המחווה, שמחתו וברכותיו של ווטרס אינן במקום. במקום לעשות כמנהגם של אמנים רבים – להקריב את ההופעות בישראל ולהתענג על החשיפה והפרסום הוודאי שיבוא בעקבותיו – פאואר בחר לענות לווטרס ולהעמיד דברים על דיוקם וכך כתב בעמוד הפייסבוק שלו:

“רוג’ר, כפי שכבר הסברתי לך, הדאגה שלי היא לשלומם של חברי הלהקה, שנתונים כרגע לאיומים והטרדה כתוצאה מהפוסט המקורי שלך [הקורא לביטול ההופעה, א.ש.]. דאגה זו הייתה ונותרה הסיבה העיקרית לביטול ההופעה שלנו. אנחנו לא תומכים בשום צד”.

ביטול ההופעה לא נבע אם כן משיקולים אידיאולוגים ולא מתמיכה בפלסטינים. ההופעה בוטלה בגלל פחד. פאואר קושר קשר ישיר בין המתקפה לביטול ולא מותיר מקום לספק או למניפולציה תקשורתית: הביטול הוא תוצאה של איומים והאיומים הם תוצאה של פעילותו של רוג’ר ווטרס.

לא מן הנמנע שלהקת מחווה המוקדשת כולה לשירי פינק פלויד – רבים מהם נכתבו על ידי ווטרס – תלך בתלם האידיאולוגי שמכתיב ווטרס. בהרבה מקרים המוזיקה והאידיאולוגיה – חד הם. ריקי האוארד מלהקת המחווה האוסטרלית לפינק פלויד (כן, יש כמה וכמה) כתב גם הוא באותו הפוסט והודיע שהלהקה “לא הופיע השנה בישראל ולא מתכננת להופיע בעתיד”. בדיון שהתפתח לאחר מכן האוארד מסביר כי הוא מקבל עליו את התכתיב של ווטרס להימנע מהופעות בישראל כתכתיב טכני ולא מתוך הסכמה אידיאולוגית. קרי, הנושא הישראלי-פלסטיני כנראה לא מהווה שיקול בתהליך קבלת ההחלטות.

 

ווטרס מנסה כבר כעשור לבנות ‘חומה’ מבודדת סביב ישראל. אך כשהלבנים נופלות מהקיר הם לא בהכרח נופלות לאותו הכיוון.

התקרית המדוברת לא זכתה לתהודה משמעותית בעיתונות הבינלאומית או אפילו בעיתונות המקצועית של עולם המוזיקה, בשונה מרוב ביטולי ההופעות שהתרחשו בעבר. הפררוגטיבה של עיצוב השיח הציבורי שמורה לרוב לאמנים שמחזיקים בכמות מספקת של קרדיט אמנותי על מנת שיהיה ניתן להמיר אותו בקרדיט חברתי-פוליטי.

ניק קייב לדוגמא אינו ידוע בהכרח כאמן פוליטי, אך ההתבטאויות הפוליטיות שלו נגד החרם תפשו מקום של כבוד בשיח הפנימי של קהילת האמנות. קייב העלה לאחרונה לאתר האינטרנט שלו את התכתובת בינו לבין בריאן אינו, אחד האמנים הבולטים בפעילות ה-BDS. בעוד אינו מבקש מקייב שיתמוך בחרם, ענה לו קייב כי לדעתו החרם על ישראל הוא פחדני ומביש: “אני מופיע בישראל לא מתוך תמיכה בישות פוליטית כלשהי אלא מתוך עמדה עקרונית כנגד אלו המבקשים להטריד, לבייש ולהשתיק מוזיקאים. אין בכוונתי להיכנס לדיון מפורט על איך החרם יכול להיתפש כאנטישמי, מה עוד שהוא כלל אינו עובד.”

אולם מה שחשוב יותר מאשר ניסיון להביא לביטול הופעה זו או אחרת בישראל הוא הדינמיקה של השיח שמאפיין כיום את קהילת האמנים וכך כתב קייב: “כמה התרחקנו מטבעה של המוזיקה כסוכן לשינוי – שזה מוצדק בעינינו להשתמש במוזיקה כנשק להענשת אזרחים ישראלים בעבור פעולות הממשלה שלהם? בנוסף, מה הביא אותנו לנקודה בא מוזיקאים מסויימים מרגישים שיש הצדקה אידיאולוגית לעשות שימוש בשיטות של כפייה והפחדה בצורה של מכתבים פומביים כלפי מוזיקאים אחרים שאינם שותפים לדעתם”?

אלו הן שאלות שראוי שאמנים, כמו גם צרכני תרבות ישאלו. החרם התרבותי ככל הנראה לא ישנה את ישראל, אך נשאלת השאלה איך הוא ישנה את עולם התרבות.