עבור לתוכן העמוד
Menu

המעמד הייחודי של ואדי חומוס

מחוץ לירושלים, אך לבקשת התושבים -  בתוך גדר הבטחון, כשהוא מפוצל בין שטחי אי, ובי בשטח הרש"פ וסי שבשליטת ישראל

תקציר המאמר:

* שופט העליון מזוז שדחה את עתירת תושבי ואדי חומוס: ‘כל בינוי שנעשה בניגוד לצו איסור הבנייה, גם בשטחי אי ובי, הינו בלתי חוקי’.

* נתוני צה”ל: בשטח האסור לבנייה ב’מרחב גדר הביטחון’ הוקמו ב-8 השנים האחרונות 97 מבנים לא חוקיים.

* 3,430 דונם מתחום ירושלים ובהם כ-140 אלף תושבים, נותרו מחוץ לגדר.

* 9,690 דונם מתחום ‘הגדה’ ובהם כ- כ-7,000 איש הוכנסו אל תוך הגדר הביטחון  הירושלמית.

* בואדי חומוס שבו חיים כ-4000 נפש ‘הסיפוח’ אל תוך הגדר נעשה לפניית התושבים.

 

מפת אזור ואדי חומוס // מתוך: אתר "בצלם"
מפת אזור ואדי חומוס // מתוך: אתר “בצלם”

מה קורה בואדי חומוס? ביסוד המהומה, הסערה והחלטת בג”ץ, שאישר למדינת ישראל להרוס בשבוע שעבר  12 מבנים בואדי חומוס – שלוחה בלתי פורמלית של שכונת צור באכר במזרח ירושלים – עומד מעמד משפטי מעורפל ונדיר של השטח ודייריו.

ואדי חומוס אינו כלול בשטח המוניציפלי של ירושלים, אך צמוד אליו. המשפט, השיפוט והמינהל הישראלי לא הוחלו עליו, כפי שהוחלו על עשרות אלפי דונמים אחרים משטחי ירושלים הירדנית וכפרים באזור ירושלים. הללו ‘סופחו’ כידוע אחרי 1967 והפכו לירושלים הישראלית שבריבונות ישראל, מה שאין כן ואדי חומוס, שנותר מחוץ לגבולות ‘הסיפוח’:

 

המצב בואדי חומוס, שבדרום ירושלים, הוא תמונת היפוך של המצב במרחבי מחנה הפליטים שועפט וכפר עקב בצפון ירושלים. בעוד שבצפון, נותרו מרחבי מ.פ. שועפט וכפר עקב מחוץ לגדר הבטחון – למרות שהינם חלק מירושלים המוניציפלית, ולמרות שהריבונות הישראלית חלה בהם – הרי שבדרום, בואדי חומוס, המצב הפוך: ואדי חומוס, שאינו חלק מירושלים, ושהריבונות הישראלית אינה חלה בו, הוכנס לבקשת תושביו – שאף פנו לבג”ץ בעניין זה – אל תוך גדר הבטחון (‘עוטף ירושלים’), שישראל הקימה סביב ירושלים לנוכח גל המתאבדים והטרור בתקופת האינתיפאדה השניה.

איראן וחמאס סיכמו – חזית מאבק מתואמת נגד ישראל

גם בצפון וגם בדרום; גם באזורים הירושלמים שהוצאו מחוץ לגדר, וגם באזורים הלא ירושלמים שהוכנסו אליה, התרחש לאורך השנים תהליך של כאוס, ריק שלטוני, הזנחה, עבריינות, עוני והעדר פיקוח אפקטיבי על הבנייה. בשני המקרים הפכו האזורים המדוברים  למעין אזורי הפקר, ‘כלואים’ בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, שטחים שבהם אין דין ואין דיין.

 

בואדי חומוס, על שטח של כ-400 דונם,  גרים כיום על פי ההערכה כ-5000 תושבים, שהם בין שליש לרבע מאוכלוסיית צור באכר. לאורך השנים, כתוצאה מהבניה הענפה שם, התפתח המקום כשלוחה המזרחית של שכונת צור באכר, שבה עצמה, אפשרויות הבנייה מוגבלות ומועטות יחסית. מנקודת מבטם של תושבי צור באכר, הבנייה הרחבה בואדי חומוס הוא סוג של פתרון למצוקת הדיור והבנייה שלהם.

הריסת הבתים בואדי אל חומוס
הריסת הבתים בואדי אל חומוס

לצד זאת התקבלה לפני כ- 17 שנה, בתקופת כהונתה של ממשלת שרון, ההחלטה על בניית ‘גדר הבטחון’ ( עוטף ירושלים) ההחלטה התקבלה בשעה שפיגועי טרור והתאבדות רבים התרחשו בכל רחבי הארץ, ובפרט בירושלים. תוואי הגדר שמקיף את ירושלים, הוגדר הן כ’בטחוני’ וכן ככזה שנועד ‘לשמר את האינטרס הישראלי בו’. אורך התוואי תוכנן ל-168 ק”מ, אך רבים מקטעיו בתחומי איו”ש טרם הוקמו. לעומת זאת קטעי העוטף בתחום ירושלים, על קו השיפוט שלה, או מעט בסמוך לקו השיפוט הזה – הוקמו ברובם המכריע.

 

באיזור צור באכר תכננה המדינה להעביר את גדר הבטחון על תוואי גבול השיפוט, אולם פעילות שדולה נמרצת, כולל עתירה לבג”ץ של תושבים שהתנגדו לניתוק ואדי חומוס מצור באכר, הביאה לשינוי ההחלטה. ואדי חומוס הוכנס אפוא  לתוואי הגדר, למרות שאינו חלק מירושלים.

 

חלק מתושבי ואדי חומוס הם  במקור מצור באכר ומחזיקים בתעודות תושב ישראליות. אחרים הם משטח ‘הגדה’, ואינם ‘תושבים’ ישראלים. כך נוצר סבך משפטי ובירוקרטי, כאשר ואדי חומוס, שטח שבו מאות דונמים בלבד – מוקף בגדר ישראלית; אינו חלק רשמי מירושלים; והוא כולל שטחים משלשה סוגים:  סי, בי ואי. בשטח סי השליטה הביטחונית והאזרחית הרשמית היא של ישראל. בשטח בי: השליטה הביטחונית היא של ישראל והאזרחית של הרשות הפלסטינית. בשטחי אי: השליטה הביטחונית והאזרחית היא של הרשות הפלסטינית.

 

גם בתי המשפט התקשו במשך השנים ‘לבלוע’ את התמהיל הזה ואף פרסמו פסיקות סותרות. כך למשל ב-2009 ניתנו באותו יום, על ידי  שני שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים, פסיקות סותרות בעניינם של תושבי ואדי חומוס. שופטת אחת הכריעה כי לאוכלוסייה שם מגיע לקבל  זכויות של תושבי ישראל, בעוד שופט שני קבע שלאוכלוסייה שם לא מגיעות זכויות כאלה.[1]  בפסיקה נוספת קיבל בג”ץ את עמדת המדינה וקבע שהתושבים בואדי חומוס שמחזיקים בתעודות מטעם הרש”פ, אינם זכאים למעמד של תושבי קבע ירושלמים ולכן הם מחויבים לחדש מדי ששה חודשים את היתרי השהייה שלהם בבתי מגוריהם שלהם, שבתחומי ואדי חומוס.[2] בפועל, עיריית ירושלים – שפורמלית, ואדי חומוס אינו מצוי בשטחה –  מספקת למקום שירותים מינימליים, למשל פינוי אשפה, אולם אין לה שם סמכויות תכנון ורישוי. מנגד, גם הרש”פ שרוב שטחו של ואדי חומוס מצוי בשטחה, מתקשה לתקשר עם התושבים שנמצאים מעבר לגדר, בסוג של מובלעת ישראלית.

 

בסוף 2011, כשש שנים לאחר שהוקמה גדר ההפרדה באזור, הוציא הצבא צו האוסר על בנייה ברצועה שרוחבה נע בין 100 ל-300 מטרים משני צידיה של גדר ההפרדה. על פי ‘בצלם’ ומקורות נוספים, “צו זה נדרש כדי ליצור ‘מרחב חיץ פתוח’ הנחוץ לפעולתו, שכן אזור ואדי חומוס מהווה ‘נקודת תורפה למעבר בלתי חוקי’ משטח הגדה אל תוך ירושלים’. על פי נתוני הצבא, בעת הוצאת הצו, כבר ניצבו בשטח שסומן כאסור בבנייה 134 מבנים. מאז, נבנו עשרות מבנים נוספים ונכון למחצית 2019 היו בו כבר 231 מבנים”. חלק מהמבנים הללו הם רבי קומות חלקם שלדי בניין בלבד, שהוקמו במרחק של עשרות מטרים מהגדר, והם מפוזרים בין שטחים המוגדרים: אי, בי, וסי.[3]

 

בסוף 2016 הרס צה”ל שלשה מבנים בשכונה והודיע על כוונתו להרוס עוד 15 מבנים שם. ב-2017 התושבים עתרו לבג”ץ. הם טענו שרובם קיבלו היתר בניה מהרשות הפלסטינית, שבאופן פורמלי אחראית לשטח שבו הוקמו המבנים. במהלך ההתדיינות בבג”ץ הודיעה המדינה שארבעה מהמבנים יהרסו באופן חלקי בלבד, וצווי ההריסה של שניים נוספים – יבוטלו. לפני חודשים אחדים דחו שופטי בית המשפט העליון מני מזוז, עוזי פוגלמן ויצחק עמית את עתירת התושבים, ואישרו למדינה לבצע את ההריסה.

 

בהחלטתו, כתב בין היתר השופט מזוז, כי  “סמכותו של המפקד הצבאי להפעיל את סמכויותיו מטעמי בטחון, לרבות הטלת הגבלות בנייה הנגזרות מצרכים צבאיים ביטחוניים, חלה אף בשטח אי ו-בי”.[4] מזוז ציין ש”כל בינוי שנעשה בניגוד לצו איסור הבנייה, גם בשטח אי ובי, הינו בלתי חוקי וברי כי אין בקיומו של היתר אזרחי מטעם רשויות התכנון הפלסטיניות, כדי לגרוע מסמכותו של המפקד הצבאי בעניין זה”. על פי מזוז, “העותרים עשו דין לעצמם כאשר החלו והמשיכו בבניית המבנים מושא העתירות בלא קבלת היתר מיוחד מהמפקד הצבאי ותוך התעלמות מהצו’[5]

 

הסיפור של ואדי חומוס כמו סיפורם של אזורי כפר עקב ומחנה הפליטים שועפט בצפון, שופך אור על הפער וחוסר ההלימה שנוצרו בין הגבול המוניציפלי של ירושלים לבין גדר הביטחון (עוטף ירושלים). למעשה, נוצרו שני סוגים של “מובלעות”: הראשון, שטחים ירושלמיים שמחוץ לגדר הביטחון, והשני, שטחים שנמצאים בתוך הגדר אך מחוץ לגבולות שיפוט העיר. דוד קורן לשעבר יועץ ראש העיר ניר ברקת לענייני מזרח העיר סיכם לאחרונה בדו”ח משלו את הנתונים של חוסר ההלימה הזה:[6]

 

מובלעות בולטות שמחוץ לתוואי הגדר ובתוך גבול השיפוט המוניציפלי הן:

  • אזור וואלג’ה בדרום העיר – שטח של כ-500 דונם הכולל מגורים.
  • שטח גדול הכולל את כל שכונות מחנה הפליטים שועפט, ראס חמיס, ראס שחאדה ושכונת השלום. השטח, כ-900 דונם, בנוי בצפיפות רבה, וכולל מבנים רבים.
  • שטח הכולל את כל כפר עקב, אלמטר, זע’יר וקלנדיה בצפון העיר הכולל כ-1,300 דונם.

 

סך כל  השטחים הנמצאים מעבר לגדר הביטחון, אך בתוך תחום השיפוט של עיריית ירושלים, מוערך בכ-3,430 דונם, ומספר התושבים בשטחים אלו נע בין  120 ל- 140 אלף.

סוג שני של מובלעות הן אלו הנמצאות מחוץ לגבול השיפוט של ירושלים אך כלולות בתוך הגדר. הבולטות שבהן הן:

  • הר גילה וכל השטח העוטף אותו שכולל את כל היישוב, בשטח של כ-700 דונם
  • ואדי חומוס (בקרבת דיר אלעמוד ודיר אלמונטר בדרום מזרח העיר), שגודלו כ-400 דונם
  • שטח ממזרח לנווה יעקב הכולל כ-1,500 דונם

סך כל  השטחים הנמצאים מעבר לגבול המוניציפלי אך בתוך תחום הגדר הוא כ-9,690 דונם. מספר התושבים הערבים שחיים בשטחים אלו מגיע לכ-7,000 נפש.

 

 

 

 

[1].11.3.2009 להרחבה בעניין זה ראו: מיכל גרינברג, ‘התסבוכת המשפטית של תושבי ואדי חומוס’, אתר אנ.אר.גי

[2] המידע לקוח מתוך הקובץ: ‘ההריסות בואדי אל- חומוס…’ אתר ‘בצלם’ 22.7.2019

[3] אתר בצלם. שם.

[4] ג’קי חורי, יותם ברגר ונעה לנדאו, ‘תושב צור באהר…’, אתר הארץ, 22.7.2019

[5] אתר הארץ. שם.

[6] דוד קורן, השכונות הערביות שבין גדר הבטחון לבין הגבול המוניציפלי של ירושלים, אתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ובטחון, 2.1.2019.