עבור לתוכן העמוד
Menu

התירוצים של לנה דל ריי

ב-2014 הבינה כבר הזמרת מול מה היא עומדת כשהחליטה להופיע בישראל • שבועיים לאחר שהודיעה כי ההופעה שלה לא פוליטית הפכה את דעתה

ביטול ההופעה של לנה דל ריי בישראל: כשרוג’ר ווטרס הופיע בישראל, ואילץ את שוקי וייס להשמיד שדה חומוס מחוץ ליישוב דו-לאומי קטנטן בעל כביש גישה חד נתיבי, הוא השמיע דברי ביקורת כנגד ממשלת ישראל. רבים מ-55,000 האנשים בקהל מחאו לו כפיים.

חלקם מחאו כפיים כי הסכימו, חלקם מחאו כי לא הסכימו, אבל העריכו את העובדה שהאמן  טרח להגיע לישראל ולומר את הדברים. אחרים מחאו כפיים כי הם ימחאו כפיים לכל מה שווטרס יגיד. חלקם לא מחאו, סתם באו לשמוע מוזיקה.

ה-DNA הישראלי כולל רכיב בדלני מובהק. היסטוריה של רדיפות אנטישמית,  הבידוד הגיאוגרפי ממדינות האזור, האתוס של ‘עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב’, כל אלו מספקים לישראלים מסגרת להבנה ולפרשנות של ביטולי הופעות ושאר פעולות הדה-לגיטימציה המזוהים עם תנועת החרם רבתי. אולי אנחנו מוכנים לשמוע דברי ביקורת ממי שטורח לבוא ולומר אותם – אבל אין לנו סבלנות כלפי מי שמצטייר כמטיל בנו רפש ממעבר לים.

רובו המכריע של הציבור הישראלי לא קנה כרטיסים להופעה של לנה דל-ריי ולפיכך אינו מושקע, רגשית או כלכלית בהופעה. ציבור זה חווה את הביטול כיריקה בפרצוף – הוכחה נוספת לנרטיב לפיו ‘כולם נגדנו’. מבט חטוף על התגובות המופיעות בסוף הכתבות השונות המבשרות על הביטול וברשתות החברתיות מלמד על האופן בו מתקבל המהלך בציבור הישראלי. “לנה דל-מי?”, ו”שתלך להופיע בעזה”. באופן אירוני, החרם משיג את התוצאה ההפוכה מזו שהוא שואף לה, לכאורה, מול הציבור הישראלי: התבצרות ושכנוע עצמי במקום התבוננות פנימית-ביקורתית. אין עוררין על כך שלמדינת ישראל ישנן בעיות אקוטיות שעליה להתמודד עמן, אבל נכונותו של הציבור הישראלי לקבל טענה זו ממי שבחר להחרים את ישראל – שואפת לאפס.

אין ספק שהגברת דל-ריי זכאית לדעתה, גם אם היא שונה משלנו. אבל כיצד נוכל להתייחס ברצינות לדעתה עם דעה זו משתנה חדשות לבקרים? הרי לא עבר שבוע מאז הגיבה דל-ריי לפנייתו הסטנדרטית של רוג’ר ווטרס שקרא לה לבטל את השתתפותה בפסטיבל מטאור בישראל ואמרה כי “הופעתה בישראל אינה מהווה הצהרה פוליטית”? מה השתנה במהלך אותו השבוע? יתכן שלעולם לא נדע. מה שקרה – קרה מאחורי הקלעים, וכנראה שלאף אחד אין אינטרס לפרסם את מה שבאמת קרה. מה שכן ברור, הוא שהודעת הביטול של דל-ריי מעידה על חוסר ההבנה של הבעיה עמה נאלצה להתמודד.

התירוץ לפיו ‘לא היה ניתן להפיק הופעה נוספת בעבור פלסטינים’, כפי שטענה לנה דל-ריי בהודעת הביטול שלה, אינו רציני, ואף מעיד על חוסר הבנה של מטרת החרם.

הפלסטינים ביססו כבר מזמן את המשוואה לפיה מי שהופיע בישראל – לא יוכל להופיע בשטחים הפלסטינים. פשוט אין חיה כזו. התקנון של PACBI, ארגון הגג של החרם האקדמי והתרבותי, קובע כי לא ניתן לפצות על הנזק שנגרם כתוצאה מכך שאמן הופיע בישראל על ידי קיום הופעה מקבילה בשטחים הפלסטינים. ניסיון זה ליצור ‘איזון’ מהווה פגיעה בזכויות הפלסטינים.

ההישג הגדול של תנועת החרם באפיק התרבות הוא הפיכת השאלה ‘להופיע בישראל – כן או לא?’ לשאלה פוליטית. החרם מקדם למעשה תפישה של משחק סכום אפס: או ישראל – או פלסטין. על פי תפיסה זו פיתרון שתי המדינות הוא פסול מיסודו. קריאת התקנון של PACBI, או ספרו של עומר ברגותי שהניח את היסודות לתנועת הBDS, מובילים את הקורא למסקנה שעצם קיומה של מדינת ישראל הוא עוול שיש לתקן ולכן דינה של ישראל לחלוף מן העולם – וחובתו של כל בר דעת או מצפון לתמוך במטרה זו. ההתנגדות לכיבוש השטחים מאז 1967 משמש על פי המבנה הלוגי הזה ככלי לרתימת תמיכה ביעד הסופי. מסיבה זו, תנועת החרם לא מאפשרת לאמנים להופיע בשטחי הרשות לאחר שהופיעו בישראל, שכן הבעיה היא עצם קיומה של מדינת ישראל. טענתה של דל-ריי לפיה ביטלה את הופעתה בישראל מכיוון שלא תואמה לה הופעה גם בשטחי הרשות הפלסטינית פשוט לא עומדת במבחן המציאות.

בנוסף, דל-ריי ציינה גם את המחסור בזמן כסיבה לביטול. גם טענה זו צריכה לגרום לקורא הביקורתי להרים גבה.  הופעתה של דל-ריי בפסטיבל מטאור פורסמה אמנם לראשונה ב-19 לאוגוסט, בדף הפייסבוק של פסטיבל מטאור. כחלק מניסיון להתמודד עם מתקפות החרם, מפיקים ישראלים ממליצים לאמנים להמתין עם פרסום האירוע עד לדקה התשעים, על מנת לצמצם את זמן החשיפה של האמן למתקפה הבלתי נמנעת. אולם למרות הפרסום המאוחר – הופעות של אמנים בקנה המידה של דל-ריי  נסגרות זמן רב מראש. מחסור בזמן – לא היה.

תנועת החרם קבעה לעצמה למטרה לפגוע בממסד האקדמי, התרבותי והכלכלי של ישראל. מפיקי הופעות, בשונה מאוניברסיטאות ולשכות סחר, אינם נהנים מגישה מהירה אל מוקדי השלטון. הם נודדים לבד במדבר, מתמודדים עם בעיות שביסודן מנותקות מהעולם המקצועי שלהם. הגיבוי היחיד ממנו הם נהנים הוא זה של הקהל הישראלי ההפכפך.באופן אירוני – אפיק התרבות אחראי לרוב ההצלחות של תנועת החרם. אמן עם אמירה פוליטית – תמיד יביא כותרת. מדינת ישראל צריכה לעשות חושבים ולהחליט עד כמה חשוב האפיק הזה. אם הוא חשוב – הרי צריך להשקיע בו משאבים ו’למגן’ אותו מפני מתקפות דומות.