עבור לתוכן העמוד
Menu

התגלית שנשכחה: בור המים מתקופת בית ראשון

מאז ומתמיד האמינו החוקרים כי מעיין הגיחון היה מקור המים היחידי של בית המקדש וירושלים • ממצאים שנחשפו לפי מספר שנים מוכיחים אולי אחרת

במעמקי האדמה – למרגלות הפינה הדרומית של הכותל המערבי,  נסתר  מן העין ומידיעת רבים – חבוי בור מים נדיר שהשתמר בשלמותו מתקופת בית המקדש הראשון. רשות העתיקות חשפה אותו כבר לפני שבע שנים, אבל הגישה הקשה אליו עדיין אינה מאפשרת לציבור לבקר בו. הוא נעול ואינו כלול בתוכניות הסיורים השונות שעורכים אנשי עיר דוד ומורי הדרך באיזור, למרות שחשיבותו המחקרית והארכיאולוגית של הבור – שבממדיו מתקרב למאגר מים קטן – היא עצומה:

כך פועל מנגנון הפיגועים של חמאס בגדה

גילוי הבור, מערער את התפישה המחקרית רבת השנים,  כי בימי הבית הראשון ירושלים התקיימה ממימי מעיין הגיחון בלבד. כבר חמשה עשורים שהארכיאולוגים מחפשים לשווא אישוש ארכיאולוגי לעדות ההיסטורית-מקראית, השזורה בנאומו של רבשקה, שר צבאו של סנחריב מלך אשור. רבשקה, שניסה לשכנע את חזקיהו מלך יהודה ואת תושבי ירושלים להיכנע, הבטיח לנצורים בירושלים, שאם רק ייכנעו – ישובו לאכול ‘איש גפנו ואיש תאנתו’, ואף לשתות ‘איש מי בורו’. (ישעיהו ל”ו)

 

שנים ארוכות חיפשו הארכיאולוגים את בורות המים מנאומו של רבשקה, אך לשווא. מאגרי מים מימי בית שני התגלו לרוב, אך את אלו של ימי בית ראשון – כאילו בלעה האדמה. ההנחה הרווחת לפיכך הייתה כאמור, כי בימי הבית הראשון ירושלים התקיימה ממימי מעיין הגיחון בלבד. אלא שב-2012 נפל דבר:

 

במהלך ניקוי תעלת הניקוז ההרודיאנית ( שמתחת לרחוב ההרודיאני –’דרך עולי הרגל’) – התעלה עולה מאיזור בריכת השילוח עד למרגלות הכותל הדרומי של הר הבית, – התגלה מאגר המים הסודי.

 

הארכיאולוג אלי שוקרון שיחד עם הארכיאולוג פרופ’ רוני רייך, אחראי לרבות מהתגליות הארכיאולוגיות בעיר דוד, פיקח באותם ימים על קבוצת פועלים שעסקה בניקוי  שני מקוואות מתקופת בית שני – שאותם חוצה תעלת הניקוז ההרודיאנית. בשלב מסוים הבחין אחד הפועלים,  כי אחד מלוחות הריצוף של תעלת הניקוז מתנדנד. מבט מדוקדק יותר העלה, כי בנקודה זו – מתחת לריצוף המתנדנד של תעלת הניקוז –  מסתתר חלל.

 

למקום הובאו פנסים. האבן המתנדנדת הוסטה ממקומה, והפועלים האירו פנימה אל תוך חלל חשוך. בזהירות, באמצעות סולם, ירדו הפועלים ושוקרון אל קרקעית החלל ומצאו עצמם בתוך מאגר מים ציבורי חצוב בסלע ( שגדול בהרבה מבור מים רגיל) . המאגר  היה מצופה בטיח אוטם בצבע חום – צהבהב שאופייני לתקופת בית ראשון. בפעם הראשונה התגלה רמז לפתרון חידת המים של ימי בית ראשון בירושלים ובית המקדש.

The underground reservoir dating back to the First Temple in Jerusalem found on the edge of the Temple Mount. (Israel Antiquities Authority, Vladimir Neychin)
The underground reservoir dating back to the First Temple in Jerusalem found on the edge of the Temple Mount. (Israel Antiquities Authority, Vladimir Neychin)

גם היום, שבע שנים אחרי, שוקרון מניח,  שאם רק יחפשו – ימצאו עוד בורות דומים מאותה התקופה. התיאורים המקראיים מספר מלכים של מעשה בניית המקדש על ידי שלמה מתעדים את ‘ים הנחושת’ – מיכל מים ענק עשוי נחושת שהוצב בחצר המקדש הראשון ואת עשר הכיורים, שקיבולת כולם יחד במושגי ימינו מגיעה לכ-120 אלף ליטר.

 

הארכיאולוג ד”ר צביקה צוק ופרופ’ שמואל אביצור שעסקו כל אחד בנפרד  בענייני המים של ירושלים  העלו לאחר חישובים שונים, כי לבית המקדש הראשון נדרשה כמות של כמה עשרות אלפי מ”ק מים ליום לצרכים שונים ומגוונים.

 

אלא שהמרחק בין מעיין הגיחון להר הבית הוא כ-800 מטרים. כדי להוביל  מ”ק אחד בלבד של מים (1000 ליטרים) דרושים 13 מסעות חמור, שיכול לשאת בכל פעם כ-75 ליטר מים. יוצא אפוא, שכדי למלא בור של 100 מ”ק דרושים 1,300 מסעות חמור. התיאוריה  שלאורך שנים גרסה, ש’על הגיחון לבדו’ חייתה ירושלים בימי הבית הראשון, לא ממש עומדת במבחן החישוב הזה, אבל באין ממצאים אחרים, היא שרדה שנים רבות.

 

בור המים מתקופת הבית הראשון, סדק, שלא לומר ערער את התיאוריה הזאת. הגילוי המסעיר, שפורסם על ידי רשות העתיקות ואנשי עיר דוד לפני כשבע שנים, נשכח עם השנים. ירושלים עודה ממתינה לגילוי בורות נוספים מתקופת הבית הראשון, שיאששו ההיסק, ש’לא על הגיחון לבדו’, חייתה העיר באותם הימים.

Charles Warren’s exploration: “Fallen Voussoirs of Robinson’s Arch. Jerusalem” (Palestine Exploration Fund, painting by W. Simpson, 1869)
Charles Warren’s exploration: “Fallen Voussoirs of Robinson’s Arch. Jerusalem” (Palestine Exploration Fund, painting by W. Simpson, 1869)

גובה המאגר שבו ביקרתי לאחרונה הוא 4.5 מ’. רוחבו כ-5.5 מ’ ואורכו כ-12 מ’. בתקרתו קבועים שני פתחים. האחד ראשי, שדרכו שאבו את המים. השני – משמש כיום כפתח כניסה למאגר, באמצעות סולם ברזל ארוך, שיורד עד קרקעיתו. קיבולתו המשוערת היא כ-250 מ”ק מים.

 

בורות דומים, שאפשרו תיארוך של הבור למרגלות הר הבית, התגלו בשנות ה-90 של המאה הקודמת בתל באר שבע ובתל בית שמש. כמו המאגר הזה, גם המאגרים בערים ההן אינם סימטריים וממרכזיהם מסתעפים תאים וחדרים נוספים. גם המאגר שלמרגלות הר הבית הוא ‘מסתעף’, יתכן שאף מזרחה אל מתחת למתחם הר הבית של היום, עד לאיזור שמתחת למוזיאון האסלאם, אולם חלק זה חסום, ולא ניתן כמובן להגיע אליו.

Map prepared by Jerusalem engineer and explorer Ermete Pierotti and published in 1888 posthumously.2
Map prepared by Jerusalem engineer and explorer Ermete Pierotti and published in 1888 posthumously.2

יצויין, כי בהר הבית עצמו, באיזור שלישראל אין תוכניות לחפור בו, מופו עד היום ( בעיקר על ידי צ’רלס וורן במאה ה-19) 49 בורות ו-42 תעלות שהובילו אליהם מים. לפני שנים אחדות הגה ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, שייח ראאד סלאח רעיון לייבא את מימי מעייין הזמזם הקדוש ממכה, כדי לרומם עוד יותר את מעמדו של הר הבית בעבור המוסלמים ואולי גם את מעמדו שלו. ישראל וירדן הצליחו לטרפד את תוכניתו.