חאג’ אמין אל-חוסייני, אחד ממתנגדי הציונות החריפים ביותר, היה המופתי של ירושלים ונשיא המועצה המוסלמית העליונה בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת – אז החל להפיץ עלילת כזב בשם “אל אקצא בסכנה”. לפי העלילה, היהודים הציוניים פועלים כדי למוטט את מסגדי הר הבית ולבנות תחתיהם את בית המקדש השלישי.
“בריאיון שנתן המופתי (חאג’ אמין אל חוסייני) לאליהו ששון בשנת 1928, התבקש המופתי להסביר את כל העניין של ‘אל אקצא בסכנה'”, אומר לי נדב שרגאי, עיתונאי וחוקר ב”מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה”. “ששון שאל אותו האם הוא באמת מאמין בסכנה הזאת והמופתי ענה לו בדברים חמורים ומדהימים: ‘במלחמתי נגד הציונים מותר לי להשתמש בכל הטענות שיש להן או אין להן אחיזה במציאות’. זה מעניין כי היום מיליוני מוסלמים מאמינים בסיפור הזה ללא צל של ספק”.
בספרו החדש “טרור אל אקצא” (2020), שרגאי מראה כיצד לאורך השנים אותה עלילה הפכה לחלק בלתי נפרד מהנרטיב הפלסטיני שמטרתו “להציל את אל-אקצא”. הוא גם טוען שאותו נרטיב הוא מניע עיקרי למאות פיגועים שהתרחשו בשנים האחרונות. בספרו הוא קובע כי ב-93% מהפיגועים שהתרחשו בירושלים בין אוגוסט 2014 למאי 2016 – כולל אלו שסוכלו או לא צלחו – נכח סיפור אל אקצא והר הבית, לצד מחאה נגד הכיבוש וסיבות אישיות.
כלומר מכל הסיבות לפיגועים, טרור אל אקצא הוא המשמעותי ביותר.
“כן, לכן הקדשתי לו ספר. יש אירוע שנחרט בזיכרוני שהתרחש בערך לפני 15 שנה. אוטובוס התפוצץ בצומת פת בירושלים וכעיתונאי הלכתי לבית החולים לראיין את הפצועים. היו בהם גם סטודנטים ערבים שלמדו במכללת דוד ילין וחבריהם. ציפיתי לשמוע מהם גינוי לפיגוע שבו הם נפצעו בעצמם יחד עם עוד חפים מפשע, אבל הם לא היו מוכנים לגנות את הפיגוע. אחד מהם לחש לי באוזן: ‘אנחנו לא יכולים לגנות את הפיגוע בגלל שהוא בשביל אל אקצא’. זה היה מוזר ולא נעים לשמוע”.
שרגאי מביא בספרו דוגמאות רבות נוספות. הוא כותב למשל על מסבאח אל-סביח (39), פלסטיני שחי במזרח ירושלים. באוקטובר 2016, הוא נסע ברכבו מכיוון צומת הגבעה הצרפתית לאזור גבעת התחמושת והחל לירות לעבר אנשים שעמדו בתחנת הרכבת הקלה בשדרות בר לב. לבנה מליחי, בת 60, תושבת ירושלים, נהרגה מהירי. אל-סביח המשיך במסע הרצח שלו כשנסע לכיוון שכונת שייח’ ג’ראח ושם ירה באישה שנהגה ברכבה. לבסוף, הוא עצר את רכבו כדי להשיב אש לעבר צוות לוחמי יס”מ שנסעו אחריו באופנועים. אחד השוטרים, יוסף קירמה בן ה-29 שניסה לעצור את המחבל, נפגע באורח אנוש מהירי ולאחר מכן נפטר מפצעיו.
פוסטים רבים שפרסם אל־סביח בדף הפייסבוק שלו לפני האירוע חושפים את סיבותיו של הטרוריסט לצאת למסע ההרג. בפוסט שהעלה יומיים לפני הפיגוע, במלאת 26 שנה לאירועים האלימים שנערכו בהר הבית באוקטובר 1990, כתב אל־סביח כי “מסגד אל־אקצא שותת דם”, וכי הוא מקנא בשהידים, ורוצה להגיע למקומם. אל־אקצא נשרף מדי יום במשך 47 שנה וממתין למישהו שיכבה אותו”.
אם תיאורטית היו מצליחים לבטל את התפיסה שאל אקצא בסכנה, האם זה היה מפחית את כמות הפיגועים?
“אי אפשר לכמת את זה, אבל זה בוודאי היה מוריד תירוץ או סיבה מהותית פופולרית אחת. זה היה ממקד את הסכסוך למישור הטריטוריאלי-לאומי ופחות למישור הדתי. אי אפשר לבטל לחלוטין את המרכיב הדתי של הסכסוך, כי האסלאם רואה אותנו כדת נחותה בהשוואה לדת העליונה שזו הם. צריך להתמודד עם המציאות הזאת ולנהל אותה בצורה חכמה, כלומר, על ידי תיאום אינטרסים, על ידי הידברות ופתרון בעיות מקומיות. זה לא משהו שאפשר לפתור”.
כלומר, אתה לא חושב שאפשרי בכלל לבטל את התפיסה הזו גם אם היו רוצים.
“לא ניתן לבטל, אבל אפשר לפזר יותר מידע. יש בספר פרק הנקרא ‘קולות של תקווה’ המביא קולות מתונים בעולם הערבי ואת סיפוריהם של טרוריסטים לשעבר ששינו את דעתם המספרים איך עשו להם שטיפת מוח.
“נוסף לכך, יש בספר נספח עשיר במקורות מוסלמים של חכמי דת מאלף השנים האחרונות, שהם מקובלים ומכובדים בחברה הדתית המוסלמית וקשובים למורשתם. הם מכירים בכך שבית המקדש שכן בהר הבית. בכך הם מפריכים את הכזבים החדשים המופצים שליהודים אין שום זיקה להר הבית – טענות המחזקות את העלילה ונותנות עוד לגיטימציה לטרור. חשוב שמקורות כאלו יגיעו לידיעת המוסלמים, אף על פי שהם אוטמים את עצמם מלהקשיב”.
הספר “טרור אל אקצא” פוקח עיניים. הוא מחקר רחב ומעמיק הכתוב בצורה רהוטה, כולל עשרות דוגמאות, ציטטות ומקורות המצייר את הסכסוך כמאבק דתי אלים בין שני נרטיבים.
פורסם ב"אפוק טיימס"