עבור לתוכן העמוד
Menu

הצהרת עבאס: עילה לביטול הסכמי אוסלו?

מבלי שישראל נקטה אפילו צעד אחד בשטח, החליט עבאס לבטל את שיתוף הפעולה עם ישראל בצורה חד צדדית • הקהילה הבינלאומית צריכה לשאול את עצמה מה ערכן של אמנות עליהן חתומים הפלסטינים אם הם מפרים את ההסכמים עליהם הם חתומים בצורה חד צדדית

בהצהרתו מיום 18 במאי 2020 הודיע מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית ויושב ראש אש”ף, כי “הארגון לשחרור פלסטין ומדינת פלסטין משוחררים מכל ההסכמים וההבנות עם הממשלות האמריקאית והישראלית, ומכל ההתחייבויות המבוססות על ההבנות וההסכמים הללו, כולל אלו העוסקות בביטחון.” [1]

התפרצות הזעם האחרונה של עבאס והפעולות הנובעות מכך כמו הפסקת  שיתוף הפעולה עם ישראל בתחומי ביטחון, בריאות ותחומים אחרים, מעלות מספר שאלות משפטיות ופוליטיות מעניינות בנוגע לאמיתות ולאמינות של כל התחייבות פלסטינית, בין אם במסמכים השונים הכוללים את הסכמי אוסלו, ובין בהתחייבויות בינלאומיות אחרות של הפלסטינים. 

אם ההנהגה הפלסטינית אכן משוכנעת בדבר יכולתה לשלול באופן מידי ובחופשיות את מחויבויותיה בהסכמים חתומים, עליהם חתומים כעדים גם מנהיגים בינלאומיים, וזאת רק בגחמה של עבאס והיועצים הקרובים שלו, שאינם אוהבים, ואף מתנגדים לנאומים או להצהרות מדיניות ישראליות, אפשר לשאול לגבי מידת האמינות של כל מחויבויות פלסטיניות הן מן העבר, בהווה או בעתיד?

המסקרן, ואפילו העצוב שבהצהרה ובמעשים של עבאס, הוא העובדה שהם אינם לכאורה תגובה לפעולה ישראלית של ממש, העשויה להתפרש כהפרתם של ההסכמים הללו. ההיפך, בהתאם למחויבויותיה מכוח הסכמי אוסלו, ישראל לא ביצעה כל שינוי חד-צדדי במעמד השטחים.

הפעולות הפלסטיניות הן רק תגובה לאימרה שבהסכם הקואליציה הממשלתית הישראלית, ובנאום ראש הממשלה בכנסת, בדבר כוונות אפשריות להחיל את החוק הישראלי או את הריבונות בחלקים מהשטחים, במועד מאוחר יותר. אך פעולות אלו לא בוצעו בפועל ועדיין לא ברור אם, ואיך הן אכן תתממשנה.

להיפך, תכנית השלום של הנשיא טראמפ מזמינה את ההנהגה הפלסטינית להיות מעורבת במשא ומתן למימוש התכנית, עם תמריצים כספיים וכלכליים משמעותיים שיתרמו רבות לאוכלוסייה הפלסטינית. אך לאחר שדחה את התוכנית בצורה בוטה, ולאחר שהוציא את עצמו משולחן המשא ומתן, עבאס אינו נמצא בעמדה לאיים או ללחוץ על ישראל וארה”ב.

קופרווסר: נטלו מהפלסטינים את הוטו על התהליך

לעבאס אין זכות וטו.

לאור הצהרת עבאס המשחררת את הפלסטינים מכל מחויבויותיהם, עולה השאלה האם הצהרת שחרור זאת, כמו גם ההפרה החד-צדדית המעשית של הסכמי אוסלו ע”י ההנהגה הפלסטינית, תוך מניעה והפרעה אקטיבית של השיתוף פעולה הביטחוני ולצורות אחרות של שיתוף פעולה דו-כיווני, אינה מהווה הפרה מהותית של הסכמים אלה, הגורמת לתסכולם והמונעת כל אפשרות של מימושם, ובכך מאפשרת לישראל להכריז עלים כבטלים?

אפשר אפילו לשאול את הקהילה הבינלאומית מה הערך שבקיבעון הפלסטיני המתמשך בהצטרפות לאמנות בינלאומיות, תוך הפרת התחייבויות שלהם מכוח הסכמי אוסלו, כאשר הם מפגינים באופן כה בוטה, שהם יכולים להפר בחופשיות כל התחייבות באמנות ובהסכמים אלה, ללא סיבה מבוססת.

עבאס מצדיק את מעשיו נגד ארה”ב וישראל על בסיס סלידתו העמוקה כלפי תכנית השלום של טראמפ, כלפי ההכרה של ארה”ב בירושלים כעיר הבירה של ישראל, והסלידה האישית שלו לנשיא טראמפ עצמו. אבל תכנית השלום של טראמפ, כשלעצמה, אינה פוגעת בשום הסכם. היא רק מציעה מסגרת אפשרית לשלום בין הפלסטינים לישראל, כולל הקמת מדינה פלסטינית והענקת הטבות כלכליות משמעותיות לעם הפלסטיני.

ואכן, ניתן לשאול כיצד, מבחינה משפטית ומדינית, תשרת הצהרתו של עבאס, ושלילת המחויבויות הפלסטיניות, את האינטרסים של ההנהגה הפלסטינית עצמה, ואת האוכלוסייה הפלסטינית?

באותו ההקשר, ניתן לשאול, למעשה, כיצד מתכוונים עבאס ועמיתיו לשחרר את עצמם מהתחייבויות כגון אלה שניתנו בספטמבר 1993 בחילופי מכתבי הכרה הדדית בין יו”ר אש”ף יאסר ערפאת בשם העם הפלסטיני, לבין ראש ממשלת ישראל רבין, לפיה הכריז ראש אש”ף ש”כל הסוגיות הלא-גמורות הנוגעות למעמד הקבע ייפתרו באמצעות המו”מ”.[2]

באופן דומה, מתעוררת השאלה כיצד ישפיע ביטול המחויבויות לשיתוף פעולה ביטחוני, על ההתחייבויות הפלסטיניות המרכזיות והחיוניות שבהסכמי אוסלו, “לנקוט בכל האמצעים הנחוצים על מנת למנוע מעשי טרור, פשע ומעשי איבה”[3].  באותו הקשר, ההתחייבויות הספציפיות שלהם למנוע, ולהיאבק כנגד הסתה ותעמולה עוינת, וכן לשתף פעולה במניעת פעילות פלילית, סחר בסמים וכדומה, אשר כולן מהוות מחויבויות מרכזיות (ככל שלא הופרו על-ידי הפלסטינים), מהוות רכיבים בסיסיים במערכת היחסים הישראלית-פלסטינית.[4]

ההשלכות של הפגיעה בהתחייבויות כאלה יכולות להיות משמעותיות וחמורות ביותר בהיותן מייצגות את לב היחסים בין הפלסטינים לבין הישראלים. 

הביטול הרשמי שלהם ע”י ההנהגה הפלסטינית, ללא כל סיבה ברורה או מוצדקת, אכן יכול להתפרש כהפרה יסודית של הסכמים, דבר אשר יקנה לישראל את האופציה לראות בהם כבטלים, ולפעול לממש את האינטרסים הביטחוניים והטריטוריאליים שלה מבלי להיות מוגבלת בהתחייבויות שמקורן בהסכמי אוסלו. דבר זה משמעותי במיוחד ביחס להוראות העוסקות באבטחת המרחב האווירי והביטחון לאורך קו החוף של רצועת עזה, וכן ההוראות בדבר הענקה לבכירים פלסטינים זכויות של VIP ומעבר של שוטרים פלסטינים.[5]

אף ברשימה הארוכה של תחומי שיתוף פעולה ותיאום שבנספח האזרחי להסכם הביניים[6], כולל בריאות, חקלאות, מים וביוב, טלקומוניקציה, דייג, דלק, מחצבות, תיירות ותחבורה, כמו גם את הפרוטוקולים האחרים המכסים שיתוף פעולה משפטי, ויחסים כלכליים ופיננסיים, עלול הביטול הגחמני של עבאס של המחויבויות שבהסכמים עם ישראל לגרום לפגיעה ניכרת באוכלוסייה שלו.

ההצהרה הפלסטינית חסרת האחריות והלא-הנבונה צריכה להילקח ברצינות רבה, הן על-ידי ישראל, על-ידי ארה”ב והן הקהילה הבינלאומית, כאשר לכולם יש אינטרס מובהק בשמירה על שלמות תהליך השלום.

[1] http://english.wafa.ps/page.aspx?id=heMx1Ba117154132029aheMx1B

 

[2] https://mfa.gov.il/mfa/foreignpolicy/peace/guide/pages/israel-plo%20recognition%20-%20exchange%20of%20letters%20betwe.aspx

 

[3] הסכם הביניים מ-28 ספט’ 1995, סעיף 14(1) תחת הכותרת “מניעת מעשים עוינים” https://mfa.gov.il/mfa/foreignpolicy/peace/guide/pages/israel-plo%20recognition%20-%20exchange%20of%20letters%20betwe.aspx.

ראו  גם הפרוטוקול בדבר סידורי בטחון (נספח ראשון להסכם הביניים) סעיף 2 תחת הכותרת “מדיניות ביטחונית למניעת טרור ואלימות”

[4] שם, סעיף 22(1)

 

[5] שם, סעיפים 8 ו-9

[6] https://mfa.gov.il/MFA/ForeignPolicy/Peace/Guide/Pages/THE%20ISRAELI-PALESTINIAN%20INTERIM%20AGREEMENT.aspx