עבור לתוכן העמוד
Menu

הסכם ז’נבה: המשמעות האמיתית

המאמר מנתח את הליקויים בהסכם ז'נבה עליו חתם צוות מו"מ ישראלי, ממונה מטעם עצמו, עם משלחת פלשתינאית.

 

  • צוות משא-ומתן ישראלי, ממונה מטעם עצמו, שהתיימר לדבר בשמם של רוב אזרחי ישראל, חתם על הסכם ז’נבה עם משלחת פלשתינאית. הצוות ויתר כמעט על כל סידורי הביטחון בגדה המערבית וברצועת עזה שאליהם חתרו ממשלות ישראל בעבר.
  • הסכם ז’נבה אינו משאיר לישראל שום רשת ביטחון למקרה שהפלשתינאים יפרו אותו. דומה שאדריכלי ההסכם הזה לא למדו דבר מקריסתם של הסכם אוסלו, לו היו שותפים.
  • אדריכלי ז’נבה הסכימו לגירושם של יותר מ-100 אלף יהודים ישראלים מהשטחים.
  •  הצוות הישראלי בז’נבה ויתר – בשמו של העם היהודי – על הר הבית, המקום הקדוש ביותר בהיסטוריה היהודית. דומה שהם לא היו מודעים כלל ועיקר להשלכות ארוכות הטווח של הוויתור על “ציון” לגבי “התנועה הציונית”.
  • לפי הסכם ז’נבה, הישראלים מכירים – זו הפעם הראשונה – ב”זכות השיבה” של פלשתינאים לישראל בגבולות 1967. בתמורה לכך הסכימו הפלשתינאים שלא כל הפליטים הפלשתינאים ישובו לישראל. מניסוח הסכם ז’נבה אי-אפשר להבין כמה מהם ייכנסו לשטח ישראל בסופו של דבר.
  • כל מי שדואג לביטחונה של המדינה היהודית ולעתידה צריך להתנגד למודל ז’נבה, הכולל למעשה מנגנון לגיטימי להמשך הסכסוך.

הסכם ז’נבה, שאולי מוטב לקרוא לו “הסכם ים המוות” או “הסכם ים המלח”, מפני ששם נוהל המשא-ומתן עליהם, אינו הסכם בין מדינות. אף-על-פי-כן, הישראלים שחתמו עליהם מציגים אותו כ”מודל” לאמנה שתיחתם בעתיד. בהקשר זה, מן הראוי לבחון מה בדיוק כולל הסכם זה ומה אין בו, כאילו היו חוזה שלום אמיתי, מפני שרק כך אפשר להגיע למסקנה לגבי המודל שהוא  מציע.

ברור מאד, גם למצדדי ההסכם, שהוא מבוסס  על ויתורים מוחשיים מאוד מצד ישראל בתמורה למה שמוצג כוויתור ממשי של הפלשתינאים על דרישתם ל”זכות השיבה”. האומנם? הדבר מחייב בחינה מדוקדקת.

הוויתורים של ישראל

הר הבית

על מה ויתר הצוות הישראלי בהסכם ה”מודל” הזה? ראשית, הישראלים עשו צעד ששום ממשלה בישראל לא עשתה מעולם: הם העבירו את הריבונות על הר הבית בירושלים לידי הפלשתינאים, ויצרו “ציונות בלי ציון”. זהו ויתור אידיאולוגי שהוא עניין של ערכים אישיים, משהו שכל אחד יכול להתייחס אליו לפי השקפת עולמו.

יהיו כאלה שיראו בוויתור זה נתק בין ישראל למורשתה ההיסטורית, ולפיכך מהלך השולל את עצם הלגיטימיות של חזרת העם היהודי לארצו. לפי השקפה זו, ז’נבה מעניקה לפלשתינאים את ניצחונם המוחלט בשאלה המרכזית שהועלתה מאז תחילתה של השיבה המודרנית לציון: האם העם היהודי חזר  למולדתו ההיסטורית, או שמא הגיע לכאן ככובש זר? אמנם כן, ישראל התקיימה בלי הר הבית בין 1948 ל-1967, אבל זו תהיה הפעם הראשונה שבה היא מוותרת בפועל על חזקתה וטענתה לריבונות בעיר דוד.

לעומת זאת, יהיו ישראלים לא מעטים שיתייחסו לסוגיית הר הבית במונחים מעשיים מאוד – הענקת מעמד פורמלי לריבונות הפלשתינאית היא רק הנצחה של הסידורים הקיימים היום, הקיימים על בסיס ארעי מאז 1967, מכיוון שהוואקף המוסלמי (שהיה במקורו ירדני וכיום – פלשתינאי), ולא מדינת ישראל, קובעים מה יקרה בהר הבית. מנקודת ראות זו, “פשרה טריטוריאלית” חייבת לכלול את ירושלים, ואת הר הבית בתוכה, ולוויתור זה אין שום משמעות נוספת להוציא את ההכרה שבלעדיו תיאלץ ישראל לחיות על חרבה לנצח. לפיכך, ראוי להגיע לפשרה כזאת בעניין של סמלים, כדי להגיע לעתיד טוב יותר.

המודל של ז’נבה מבטא את הגרסה הקיצונית ביותר של גישה זו, גישת הוויתור על כל סממן של טענה היסטורית לארץ ישראל- מפני שהוא מוותר על המקום הקדוש והחשוב ביותר בהיסטוריה היהודית. קשה למדוד את השפעתו של ויתור מסוג זה על ערך מרכזי הקשור לנשמתו הלאומית של עם, אבל יש להניח שהוא מזיק הרבה יותר ממה שאלה הבוחרים ללכת בדרך זו מסוגלים בכלל להעלות בדעתם. יתר על כן, הוויתור הזה בהסכם ז’נבה הוא ויתור מוחלט וכולל. למרבה האירוניה, ההסכם קובע כי הסמכות העליונה על הר הבית תכלול מדינות שונות, את האו”ם ואת האיחוד האירופי, וכן נציגים של ארגון המדינות האיסלאמיות, אבל נציגים יהודים לא יטלו חלק בגוף הבינלאומי המוצע. בעניין ירושלים זכו הפלשתינאים לניצחון בנוק-אאוט מוחלט.

הגדה המערבית ורצועת עזה

הוויתור השני הגדול שעשו הישראלים שחתמו על הסכם ז’נבה הוא נסיגה מוחלטת כמעט מהגדה המערבית (יהודה ושומרון) ומרצועת עזה.[1] בעניין השטח, הישראלים שחתמו על הסכם ז’נבה הרחיקו לכת הרבה מעבר לוויתורים שהציעה ממשלת ברק: מכל גושי ההתיישבות, ההסכם משאיר רק את אלה הסובבים את ירושלים. הוויתור שיאלץ את ישראל לסגת מאזור אריאל מגדיל במידה דרמטית את מספר האזרחים הישראלים שיפונו או יגורשו מבתיהם. הסכם ז’נבה כרוך גם בנטישה מוחלטת כמעט של השטחים השולטים על גוש דן ותל-אביב רבתי, ומשאיר את רצועת החוף המרכזית של ישראל, שבה מרוכזת רוב אוכלוסייתה ויכולתה התעשייתית, חשופה לחלוטין, ללא שום עומק אסטרטגי ראוי לשמו.

העברת בקעת הירדן לידי הפלשתינאים תשאיר את ישראל ללא כל יכולת להגן על עצמה מפני איומים ממזרח, אם יתממשו שנית אי-פעם בעתיד (איש אינו יודע מה יקרה בעיראק בטווח הארוך). מעבר לכך, הוויתור על בקעת הירדן יאפשר לפלשתינאים מגע ישיר עם המדינה הירדנית ולכן יגביר את יכולתם להתחמש בחשאי לצרכי טרור נגד ישראל וליצור את התנאים הנוחים להשתלטות על הממלכה האשמית בעתיד. לנסיגת ישראל מהגדה המערבית יש קווים משותפים עם הוויתורים שעשו אדריכלי ז’נבה בנוגע לירושלים גם בהיבט האידיאולוגי אם כי, עָצמת המשמעות ההיסטורית של הגדה המערבית קטנה יותר. אבל לנסיגה תהיה משמעות מעשית הן לעניין ביטחון ישראל והן למספרם הגדול של היהודים שיהיה צורך לפנותם. זאת ועוד; גם הוויתור הטריטוריאלי הפלשתינאי הזעיר ביותר מקבל פיצוי מלא בשטחים ריקים באותו הגודל בתוך מדינת ישראל. למעשה, הפלשתינאים אינם עושים אפילו ויתור טריטוריאלי קל ביותר לטובת ישראל, שוב ניצחון בנוק-אאוט לדרישות הפלסטיניות.

סידורי ביטחון

הוויתור השלישי בהסכם ז’נבה הוא אבדן “סידורי הביטחון” שהיו חלק חיוני בכל ההצעות הקודמות של ישראל. אם נבחן את תוצאות המשא-ומתן, מעורבותם של אנשים שהיו בעבר קציני צבא ישראליים בכירים היתה מיותרת לחלוטין. הסכם ז’נבה אינו כולל שום רשת ביטחון, בשום צורה שהיא. קיימות ראיות למעורבותם של אנשי חיל-האוויר הישראלי לשעבר בניסוח ההסכם, מפני שהסידור היחיד הנוגע לביטחון הוא הזכות שנשארה לחיל-האוויר הישראלי לערוך תרגילים צבאיים במרחב האווירי הפלשתינאי.

אמנם נותרו לכאורה כמה מרכיבים שרידים שיצחק רבין, ראש-הממשלה לשעבר, התעקש עליהם, שהרי תפיסתו הייתה ש”הגבול הצבאי של ישראל חייב להיות לאורך בקעת הירדן במובנה הרחב”. כך הסכם ז’נבה מאפשר לישראל להחזיק שתי תחנות התרעה, אבל לאמיתו של דבר מדובר בתחנות מבודדות ולכן חסרות כל ערך. כל שאר סידורי הביטחון שדרש רבין נשמטו או יישמטו מהסכם ז’נבה – מיד או בתוך שלוש שנים. סידורי הביטחון בהסכם ז’נבה נסוגו אפילו ממה שנכלל בטיוטה שהפלשתינאים הסכימו לה בתקופת ברק.

מבחינה מהותית, כמעט כל סידורי הביטחון של ישראל הוחלפו ברעיון של פריסת נוכחות צבאית זרה שתהיה בפיקוח ועדה בינלאומית, שתוקם כדי לפקח על יישום ההסכם. הוויתור על צורכי הביטחון של ישראל נעשה גם בתמורה להצהרות נבובות על שיתוף-פעולה בין מנגנוני הביטחון של הפלשתינאים ושל ישראל. יש לזכור כי, בתחום זה הרי יש לנו ניסיון של ממש, שהרי כל שיתופי הפעולה אחרי אוסלו נכשלו לחלוטין. על-פי ההיגיון של הסכם ז’נבה, אפשר לפרק את צה”ל, מפני שעל פי ההסכם המוצע הוא אינו ממלא שום תפקיד במלחמה בטרור ובהגנה על מדינת ישראל. אחריות זו, בהתאם להסכם ז’נבה, תוטל מעכשיו על הכוח הבינלאומי המוצע. “השורה התחתונה” תהיה שהחלטות בעניינים חיוניים ביותר לריבונות ישראל ולביטחונה יופקדו בידי ועדה בינלאומית. כידוע, מאז סוף 1947, ועדות כאלה התייצבו בקביעות נגד ישראל. לפי הסכם ז’נבה, תעבור האחריות לביטחון ישראל לידי האיחוד האירופי, האו”ם ואחרים.

בהסכם אין, למשל, שום הוראה בנוגע לפריסת כוחות ישראליים בבקעת הירדן אם יתפתח איום מפורש ממזרח. לישראל לא תהיה שום שליטה, ואפילו לא שום נוכחות, בגבול בין ירדן למדינה הפלשתינית העתידית כדי לסכל הסתננות של טרוריסטים לשטח הפלשתינאי. בנקודות הכניסה הבינלאומיות, או בנמלי התעופה והים הפלשתינאיים, לא תהיה כל נוכחות ישראלית כדי למנוע הברחת נשק בלתי חוקי (ובשנות אוסלו כבר נעשו ניסיונות כאלה). גם אם המשטר הפלשתינאי או הכוח הבינלאומי שיפרוס בשטח לא ינקוט צעדים תכליתיים נגד הטרור המתמשך, לישראל לא תהיה שום זכות לפעול נגד תאי טרור המגיחים מהשטח הפלשתינאי או לפעול נגד מחבלים שהם “פצצה מתקתקת”. למעשה, ישראל אחראית למנוע כל פעילות נגד הטרור אם הוא נעשה בשטח פלסטין העתידית. הזכות היחידה שיש לישראל היא להתלונן על רשלנותם של אלה האמורים להגן על ביטחונה.

מובן מאליו שאם הטרור הפלשתינאי לא ייפסק, ישראל תמצא את עצמה בלי היכולת הדרושה למנוע התקפות כאלה ולשים להן קץ. יתר על כן, ישראל תאבד את חופש הפעולה שלה, גם אם תיאלץ להתעלם ממחויבויותיה לפי ההסכם, מכיוון שבשטח יהיה כוח בינלאומי. זאב שיף, הפרשן לענייני ביטחון בעיתון  הארץ, כבר ציין שאם הסכם כמו זה שנחתם בז’נבה יתמוטט מסיבה כלשהי אחרי יישומו, ישראל תמצא את עצמה במצב קשה הרבה יותר מאשר אחרי אוסלו. הערכת האיום הביטחוני הנשקף לישראל בתרחיש כזה צריכה לכלול ירי קבוע של “קטיושות” על תל-אביב, התקפות טרור בלתי מרוסנות בכל שטחי ישראל ושימוש בנשק מתוחכם הרבה יותר מכפי שהופעל בעבר. השיפור באיכות הנשק בצד הפלשתינאי יקשה מאוד על צה”ל להתמודד אתו.

מי שקורא את הסכם ז’נבה מתרשם כי אלה שניסחו אותו שכחו לחלוטין שכבר חווינו “תהליך שלום” שהחל באוסלו והתמוטט, והוא נמשך בצורה של מערכת טרור אכזרית, הנתמכת בידי אותם פלשתינאים שחתמו על הסכם אוסלו. ה”תרגיל” של ז’נבה אינו מבוסס על שום ניסיון רציני להפיק לקחים כלשהם מקריסת הסכם אוסלו: מה יהיה אם חלום השלום לא יתממש מפני שכוונותיו ויכולתו של הצד השני לא הוערכו כראוי? כשהמודיעין הישראלי הזהיר שהסכם אוסלו עלול להסתיים בירי של “קטיושות” על אשקלון, זה נראה לאדריכלי ההסכם ולחותמיו כדבר לא הגיוני.[2] יש לשאול קצינים ישראלים לשעבר מדוע הרשו לעצמם להתעלם מאפשרות זו, אפילו כיום,  אחרי שרקטות ה”קסאם” כבר פגעו באשקלון ובשדרות. הניסוח של זכויות ישראל בהסכם ז’נבה המשאיר לה רק אפשרות להתלונן, גם אם היא מגלה תנועות של טנקים ורכב משוריין במסדרון הפלשתינאי שיוקם בין הגדה המערבית ורצועת עזה, הוא בגדר אירוניה עגומה. גישה זו מגלמת, את הטיפול הבלתי אחראי בביטחון ישראל בהסכם ז’נבה.

ויתורי הפלשתינאים

מה נותנים הפלשתינאים בתמורה לוויתור ישראל על ריבונותה בהר הבית, לנסיגה המוחלטת כמעט מהגדה המערבית [ומרצועת עזה][3] ולאבדן כל סידורי הביטחון המשמעותיים? אדריכלי ז’נבה הישראלים אומרים שהפלשתינאים ויתרו על תביעתם ל”זכות השיבה” של הפליטים הפלשתינאיים, לגבולות ישראל שקדמו ל-1967. עניין זה מחייב בדיקה מדוקדקת, מפני שלהוציא את סרי נוסייבה, אף איש ציבור פלשתינאי בולט לא העז לדבר על ויתור על “זכות השיבה”. אדרבא, ככל שהמשא-ומתן התקדם, התברר יותר ויותר שהפלשתינאים עדיין מתעקשים על דרישתם ל”שיבה”.

מנקודת ראותם של הפלשתינאים, “זכות השיבה” כוללת שני מרכיבים:

1.      העניין העקרוני – כלומר, ההכרה בקיומה של זכות כזאת.

2.      שיטת היישום – כלומר, כמה פלשתינאים ינצלו זכות זו בפועל, אם היא תינתן להם.

אדריכלי ז’נבה הישראלים טוענים כי ההישג העיקרי שלהם קשור במרכיב השני של זכות השיבה, מפני שהם טוענים שהגיעו להסכם שיאפשר לישראל לשלוט במספר השבים. אולם עצם ההכרה במרכיב הראשון, עקרון “זכות השיבה” המבוסס על הישענותו המפורשת של הסכם ז’נבה על החלטת העצרת הכללית של האו”ם 194 משנת 1948 ועל החלטות ועידת ביירות הערבית מ-2002, היא טעות היסטורית שאין גדולה ממנה. היא מבססת את עצם קיומה של ישראל על מעשים של אי-צדק יסודי, שאחרי ז’נבה אי-אפשר יהיה להפריך עוד את אי דיוקו ההיסטורי. קיצורו של דבר, היא מערערת את עצם זכותה של ישראל להתקיים.

מתוך בחינת הסכם ז’נבה עולה בבירור שההישג העיקרי שלו לכאורה מבחינת ישראל – חסימת “זכות השיבה” של הפלשתינאים –  רחוקה מלהיות הרמטית. אמנם כן, הפלשתינאים מוותרים על דרישתם הבלתי מסויגת להרשות לכל הפליטים להגר לישראל. אולם הם השיגו הכרה מצד ישראל ב”זכות” לממש אותה במספרים גדולים. מספרם הממשי של ה”שבים” אמור להיות מחושב לפי מספר הפליטים הממוצע שיימנה בכל העולם. מצד אחד, ההסכם קובע שהפליט הפלשתינאי עצמו יחליט היכן הוא רוצה להתיישב (בפלשתינה, בישראל או במדינה שלישית). מצד אחר, ההסכם מכיר בזכותה הריבונית של ישראל להחליט על כניסת הפליטים. סתירה פוטנציאלית זו עתידה להביא ללחצים בינלאומיים בלתי פוסקים על ישראל לפתוח את שעריה. אין זה צריך להפתיע שאנו מוצאים את כאדורה פארס, חבר בית-המחוקקים הפלשתינאי שהיה אחד מראשי הצוות הפלשתינאי בים המלח ובטקס בז’נבה, כשהוא אומר באמצע אוקטובר 2003 לעיתון הלונדוני (בערבית), אל-חייאת, שבהסכם ז’נבה הפלשתינאים לא ויתרו על “זכות השיבה”. קבלת עקרונות מסמך ז’נבה בתחום חזרת הפליטים למדינת ישראל היא הכרה בזכות השיבה   ולכן מתכון בטוח לחיסול המדינה היהודית.

הצעות ז’נבה בעניין הפליטים הפלשתינאים הן מלכודת לישראל, מפני שאם ממשלה ישראלית תסרב לבצע במלואן את החלטות הוועדה הבינלאומית בקשר ל”שיבה” של עשרות אלפי – או מאות אלפי – פליטים לשטח ישראל, תהיה לפלשתינאים הזכות, לפי הסכם ז’נבה, להמשיך במאבק נגד ישראל, כפי שנהגו לפני חתימת ההסכם. זו נוסחה מובהקת לתוהו ובוהו בעתיד. הסעיף בעניין הפליטים מסתיים במחויבותה של ישראל להנציח את זכר הכפרים הפלשתינאיים הישנים שהיו קיימים לפני פלישתן של מדינות ערב ב-1948. האם פרויקט כזה לא יחזק אחת ולתמיד את מודעות הפלשתינאים למעמדם כפליטים? זה יהיה הישג פלשתינאי עצום.

סוגיות נוספות העולות מהסכם ז’נבה

הניתוח דלעיל סוקר אמנם את הסוגיות העיקריות הנכללות בהסכם ז’נבה, אבל ישנם גם היבטים נוספים של המודל המוצע שיש לבחון אותם בקפדנות.

התניה והדדיות

בלוח-הזמנים ליישום הסכם ז’נבה אין שום התניה. לפי ההסכם, ישראל חייבת לסגת נסיגה מלאה גם אם הטרור נמשך. כן, כמובן, לישראל יש זכות להתלונן בפני הוועדה הבינלאומית, אבל היא אינה רשאית להפסיק את הנסיגה, גם אם יהיו לה הוכחות חותכות שהרשות הפלשתינאית אינה נוקפת אצבע כדי להיאבק בטרור, או אם יש ידיעות מודיעיניות שהיא מושיטה סיוע מוחשי לארגוני טרור. גם בתנאים אלה, ישראל נדרשת להעביר שטחים חיוניים לביטחונה הלאומי ולוותר על יכולה להיאבק בטרור.

סוגיית המים

בהסכם ז’נבה לא נכללה שום הבנה בין הצדדים בשאלת משאבי המים. ובכל זאת, הפלשתינאים השיגו מקדמה משמעותית בתחום זה: הכרה מפורשת מצד ישראל בריבונות פלשתינאית על משאבי המים בשטחם. אין שום התייחסות לעובדה שמשאבי מים אלה הם חלק מהאקוויפר ההררי ומאקוויפר החוף המשתרעים לתוך ישראל, ושהם מהווים את המקור העיקרי של מים לישראלים המתגוררים במרכז ישראל. לא ברור מדוע יצר הצוות הישראלי – אפילו בעניין לא מסוכם זה של המשא-ומתן – נחיתות מובהקת לישראל, כבר מההתחלה.

מסדרונות

הפלשתינאים עתידים לקבל מסדרון מרצועת עזה אל הרי חברון, החוצה את שטח ישראל. לעומת זאת, במקרים שמסדרונות כאלה עשויים להביא תועלת לישראל, כמו למשל מסדרון מירושלים לעין-גדי, או לאורך כביש 443 המחבר את תל-אביב לירושלים דרך בית-חורון, אין לישראלים זכויות מעבר כאלה.

ישראל כמדינה יהודית?

גם מה שהיה צריך להיות, לכאורה, עניין עקרוני בסיסי – שהפלשתינאים מכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית –  מנוסח ברשלנות ובצורה המאפשרת פרשנויות שונות. ניסוח זה מאפשר לפלשתינאים להעניק לסעיף זה משמעות שונה בתכלית, ואין כל דרך לראות בלשון המפורשת שננקטה בהסכם ז’נבה כהישג לישראל. לפי ההסכם, ישראל מכירה במדינה פלשתינאית, ואופייה הלאומי מוגדר, אבל “פלשתין” מכירה רק בישראל, ללא שום התייחסות לאופייה. ואכן, כאדורה פארס, איש צוות המשא-ומתן הפלשתינאי, אמר לאל-חייאת כי במסמכי ז’נבה הפלשתינאים לא הכירו בישראל כמדינה יהודית. זאת ועוד; נוכח הסעיפים על “זכות השיבה” בהסכם ז’נבה, הפלשתינאים יכולים לנהל מערכה לשינוי ההרכב הדמוגרפי של ישראל אך להישאר נאמנים לחתימתם על ההסכם.

קיצורו של דבר, ניתוח המודל של ז’נבה מלמד כי הוא מוטה לחלוטין לצד הפלשתינאי. זה הסכם שאינו מכיל למעשה שום הישג ישראלי שהוא, בהשוואה לוויתורים המוחשיים שהיא עושה לטובת הפלשתינאים: בעיקר נטישת הר הבית ואבדן סידורי הביטחון שישראל התעקשה עליהם עד כה, ושחשיבותם הומחשה מחדש, מאז חתימת הסכם אוסלו ובעיקר לאור וכישלונו החרוץ. בהסכם זה ישראל מאבדת חלק חשוב מריבונותה הלאומית לטובת ועדה בינלאומית, והיא מוותרת על היכולת להגן על עצמה לטובת כוח בינלאומי. נוסף על כך, ישראל תיאלץ להתמודד עם “זכות השיבה” ולקלוט פליטים רבים בשטחה, בתוך “הקו הירוק”, מפני שההחלטה על מספרם של הבאים אינה נתונה בידה.

על תושבי ישראל לשפוט את המודל שהוצג בהסכם ז’נבה לפי מה שכלול בו ומה שאין בו, ולא להתפתות למצג שווא. ניתוח זה חשוב הרבה יותר מהטקסים החגיגיים ומהשתתפותם של מנהיגים זרים בטקסים אלה.

[1]    המאמר נכתב לפני הפינוי החד-צדדי של רצועת עזה בספטמבר -אוקטובר 2005.

[2]    בשבועות האחרונים של דצמבר 2005 הולך וגובר ירי רקטות לעבר אשקלון, והן כבר הגיעו לאזור התעשייה הדרומי של העיר, הכולל מתקני תשתית רבים.

[3]    פינוי הרצועה נעשה, כאמור, חד-צדדית, ללא כל תמורה.