עבור לתוכן העמוד
Menu

ה’מפגעים המצוקתיים’ והיחס ברש”פ

מותו של המחבל בן ה-50, חאזם אל-ג'ולאני בשערי הר הבית ביום שישי האחרון, הפנה זרקור לשורה ההולכת ומתארכת של 'מפגעים מצוקתיים', הסובלים מבעיות נפשיות. הם מבקשים לצאת ממשבצת המנודה והבעייתי בחברה הפלסטינית ולקבל לגיטימציה, 'להשתייך מחדש'. החברה הפלסטינית הופכת רואה בהם שהידים 'כשרים', הופכת אותם לנורמטיביים ומכניסה אותם בשערי פנתיאון הזכרון הלאומי והדתי שלה

המחבל בן ה-50, חאזם אל-ג’ולאני, מנהל מכללת ריאן לרפואה משלימה, שהסתער על שוטר ביום שישי האחרון ליד שער המג’לס (אחד משער הר הבית) כשסכין בידו, אינו עונה לפרופיל הנפוץ של מפגעים דוקרים.

חאזם אל-ג'ולאני
חאזם אל-ג’ולאני

רוב המחבלים הדוקרים, בירושלים וברחבי הארץ, הם צעירים בשנות העשרים לחייהם, לא פעם מחוסרי תעסוקה והשכלה, שהוסתו להאמין שאחרי המוות ממתינים להם ‘התגמולים’, שבהם זוכה השהיד על פי המסורת המוסלמית.

אל-ג’ולאני, שנורה למוות, היה לעומת זאת בעל השכלה רחבה, מבוסס כלכלית, מבוגר ושונה ממרבית הדוקרים. לפחות לפי פרסום עיתונאי אחד, ג’ולאני נדחף למעשהו מכוח מצוקה נפשית שמקורה אינו ברור. עניין זה עדיין צריך ליבון, אבל בין אם יש בפרסום אודות המצוקה שג’ולאני סבל ממנה ממש, ובין אם לאו, הסיפור שלו מפנה זרקור לשורה הולכת ומתארכת של ‘מפגעים מצוקתיים’ שתיעלו בשנים האחרונות את מצוקתם הנפשית לערוצים לאומים ודתיים. רבים מהם, התברר בדיעבד, סבלו לא רק מבעיה נפשית אלא גם מנטייה אובדנית.

מקרה כמעט זהה לנסיון הפיגוע של ג’ולאני התרחש אף הוא ביום שישי אחד בסוף חודש אוגוסט של שנת 2018 בשער המג’לס. אחמד מוחמד מחאמיד מאום אל פחם, מטופל במרכז לבריאות הנפש בשער מנשה, שהיה מאושפז בעבר עם רקע פסיכיאטרי, יצא מהר הבית כשהוא חמוש בסכין, הסתער על השוטר הקרוב ביותר וניסה לדקור אותו. גם הוא נורה למוות. קרוביו הופתעו מעצם העובדה שביקר באל-אקצא. הם העידו שלא היה אדוק מבחינה דתית.

גם מונא אבו טיר, אם לחמשה, ניסתה לדקור יהודים בעיר העתיקה (מרץ 2016) ונורתה למוות. על פי שב”כ היא סבלה מדיכאון מתמשך וכנראה ביקשה את נפשה למות. אמאני סבאתין, אם לארבעה מהכפר חוסאן, שרבה עם בעלה ונקלעה למצוקה נפשית קשה, ניסתה אף היא בראשית מרץ 2016 לרצוח חיילים יהודים, בדריסה, בצומת גוש עציון, ונורתה למוות. נימר ג’מל, רוצח השלשה בהר אדר ב-2017 השתייך אף הוא לרשימת המחבלים המצוקתיים – דכאוניים, חולי נפש או כאלה ש’ירדנו לרגע מהפסים’.

אמאני סבאתין
אמאני סבאתין

מקום בפנתיאון ותחושת שייכות

דוגמאות רבות נוספות אינן חסרות ועוד נגיע אליהן, אבל השאלה המתבקשת היא מה משיגים המחבלים המצוקתיים בפעולתם ? מה הם מרוויחים ממנה? חוקרי שב”כ ומשטרה ששוחחו עם ‘מחבלים מצוקתיים’ שנתפשו לאחר שנכשלו בפעולותיהם, לצד מחקר שערכו שני פרופסורים, אריאל מררי ובועז גנור, בשיתוף המשרד לביטחון פנים, לימד על מספר מניעים:

הראשון – נטייה אובדנית שהייתה קיימת בהם בלאו הכי ובחירה במוות ‘מכובד’ ו’נערץ’ בחברה הפלסטינית, שיקנה להם מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי והדתי של עמם.

השני – רצון להיתפס, או למות תוך כדי ביצוע ניסיון הפיגוע, ואגב כך לדאוג לבני משפחתם, שעתידים לקבל קצבאות מהרשות הפלסטינית ומהחמאס, כאות של הערכה והכרת תודה על נסיון הפיגוע שלהם, וישיבתם בכלא, או קורבנם למען המולדת.

השלישי – רצון ‘להשתייך’; לצאת ממשבצת המנודה והבעייתי ולקנות לעצמם מחדש מעמד נורמטיבי בחברה הפלסטינית, שמקדשת כידוע הן את השהאדה, והן את ‘המאבק למען אל אקצא’, שפעמים רבות המפגעים המצוקתיים משתלבים גם בו.

קו ההפרדה בין “פיגוע לאומני” לבין “פיגוע על רקע נפשי” הוא לא פעם חמקמק ומתעתע. לעיתים, מניעי המפגע שזורים זה בזה, עד שקשה להפריד ביניהם. באוגוסט שעבר העידו אחדים ממכריו של חליל דויכאת משכם, רוצחו של הרב שי אוחיון, כי סבל מדיכאון. אחיו (חאלד) סיפר שזה ארבע שנים חליל נוטל תרופות ומטופל במרפאות שונות לבריאות הנפש.

בני משפחת דויכאת מיהרו לשב”כ לפני כשנה עם המידע הרפואי שנוגע לאחיהם. מנקודת מבטם, המידע יכול לעשות את ההבדל בין הריסת ביתם בכפר רוגייב שליד שכם, לבין הישארות הבית על מכונו. חמאס והרחוב הפלשתיני לעומת זאת נהגו אחרת. מבחינתם דויכאת היה ועודו גיבור לאומי. (הבית נהרס בסופו של דבר, באישור בג”ץ בנובמבר 2020).

 

 

 

חליל דויכאת
חליל דויכאת

מכתב ניחומים מאבו מאזן

בחברה הפלסטינית, מתברר פעם אחר פעם, רצח יהודים מכניס אל תוך מוסד השהאדה גם את השוליים הכי סהרוריים ובעייתיים, ומספק להם נורמטיביות – נורמטיביות מעוותת יש לומר – שמוסד השהאדה יצר.

יש מעט מאד יהודים פגועי נפש, אם בכלל, שיצאו לרצוח ערבים כפתרון או מענה למכאובם ומצוקותיהם האישיות. גם במרבית מדינות העולם הנאור נתקשה למצוא בעלי רקע אישי-בעייתי, שימצאו מזור למצוקתם, דווקא בפיגועי התאבדות ורצח של בני קהילות לאומיות או דתיות יריבות.

המכתב של עבאס
המכתב של עבאס

חברה בריאה ושפויה מרחיקה משורותיה מופרעים ומטפלת במצוקתיים שבקרבה. בחברה הפלסטינית לעומת זאת, רצח יהודים מקנה גם לחולי הנפש ולמשבריים לגווניהם מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי-דתי.

דוגמאות כאמור אינן חסרות: מחאמיד מאום אל פחם שהזכרנו בפתח הדברים זכה לאחר שנהרג, לברכה מחמאס. מונה אבו טיר, תושבת הכפר אום טובא במזרח ירושלים זכתה בכרזת בד גדולה ומהללת עם צילום שלה לצד כיפת הסלע. משפחתה של אמאני סבאתין מחוסאן שרבה עם בעלה ונורתה למוות לאחר שניסתה לדרוס חיילים, קיבלה מכתב ניחומים מהנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס. הוא כתב להם ש’השהידה אמני חסני ג’ואד אל-סבאתין הרוותה בדמה הטהור את אדמת פלסטין’.

ויש עוד:

*ג’מיל תמימי שהורשע בביצוע מעשים מגונים בבתו וניסה להתאבד באמצעות סכין גילוח, רצח באפריל 2017 בדקירות סכין את הצעירה הבריטית חנה בלדון ברכבת הקלה בירושלים.

*פואד תמימי שבראשית מרץ 2016 פתח באש לעבר שוטרים ישראלי בשער הפרחים בירושלים, פצע קשה אחד מהם, ונורה למוות, היה גם גנב ונרקומן. למרות זאת בעמוד הפייסבוק של הפת”ח פורסמה תמונתו לצד תמונות שני מחבלים שביצעו פיגועים נוספים באותה ימים ונכתב עליהם: “כבוד לכל המחבלים שנהרגו שלשום בעת שביצוע שלושה פיגועים נפרדים. אשרי השהידים”.

 

‘מחר אהפוך לשהיד’

חמאס פרסם מודעת אבל גם על מותו של עבדאללה טקאטקה מבית פאג’ר, שעל פי צה”ל היה מעורער בנפשו וניסה ביולי 2017 להתאבד באמצעות הסתערות עם סכין לעבר חיילים. אחמד יוסף עאמר מהכפר מסחה שבשומרון, ניסה באותו חודש לדקור חיילים במחסום אזוואיה מדרום לאלקנה, נורה ונהרג. ממכתב ההתאבדות שלו התברר שהיה חייב כמה עשרות שקלים לשלשה אנשים. להוריו כתב: ‘לאמא ואבא סלחו לי… מדובר ברצון האל’.

עומר אחמד לוטפי ח’ליל בן ה-34 שביולי 2017 ביצע פיגועי ירי יחד עם ארוסתו מצפון ירושלים, עשה זאת לדברי שב”כ על רקע העובדה שמשפחותיהם לא הכירו בקשר ביניהם. כשניסו לעוצרו, הוא ניסה לשלוף נשק ולהתנגד ונורה למוות.

סובחי אבו ח’ליפה שדקר לפני כשש שנים תלמיד ישיבה סמוך לצומת הגבעה הצרפתית ופצע אותו קשה, ענה על פי כתב האישום שהוגש נגדו להגדרת הטיפוס הנגרר. תחילה כתב לחברתו שבדעתו לבצע פיגוע. אחר כך הודיע לה שיעשה זאת למחרת. חברתו ביטלה את הצהרותיו. היא כתבה לו שגם בעבר הבטיח להיות שהיד ולא עשה דבר. אבו ח’ליפה השיב לה ש”מחר, יהפוך לשהיד” ולמחרת, אכן דקר את תלמיד הישיבה.

גם רוקייה אבו עיד בת ה-13 מהכפר ענתא, שבינואר 2016 ניסתה לדקור מאבטחים במחסום ענתות, רצה למעשה אל מותה, מתוסכלת וזועמת, בעקבות מריבה עם אחיותיה. ת.ק. סכיזופרן מארטאס, נפצע לאחר פיגוע דקירה שביצע. ע. שהפרידה מחברתו שברה את ליבו, החליט להוכיח לה באמצעות פיגוע ביהודים שלא העריכה אותו מספיק. עיסאם ת’וואבתה בן 34 מבית פאג’ר, מטופל קבוע בבית החולים לפגועי נפש בבית לחם, רצח בנובמבר 2015 את הדר בוכריס בת ה-21 בדקירות סכין, בצומת גוש עציון. חייל מגדוד שמשון ירה בו למוות.

‘שני שליש עם נטייה אובדנית’

כאמור, ברוב המכריע של המקרים הללו ודומיהם, אימצה אליה החברה הפלסטינית את המפגעים המצוקתיים פגועי הנפש והציגה אותם כשהידים.
במרבית המקרים הללו רבו מאד גילויי ההערצה וההאדרה והשמחה בעקבות מעשיהם, ממש כמו בעקבות מעשיהם של המפגעים ‘הנורמטיביים’. אלה ואלה הפכו לגיבורים.
עבודתם של פרופ’ אריאל מררי ופרופ’ בעז גנור שהזכרנו בפתח הדברים, מתייחסת אמנם לגלי הפיגועים שפקדו את ישראל בין אוקטובר 2015 לדצמבר 2017, אולם מאז היו פיגועים לא מעטים נוספים שביצעו ‘מחבלים מצוקתיים’ ולכן היא עדיין רלוונטית.

מחקרם של השניים התבסס על מאגר מידע הכולל 700 מפגעים שהשתתפו ב-560 פיגועים. המחקר כלל מדגם מייצג של ראיונות אישיים ארוכים עם 45 מחבלים בודדים בבתי הכלא. הממצאים בקרב 45 המרואיינים העלו בין היתר , כי שני שליש מכלל המפגעים שנכללו במדגם הראיונות האישיים, סבלו מהפרעה נפשית, פסיכוזה או נטייה אובדנית. מספר גבוה מקרב הנבדקים במדגם היו בעלי נטייה אובדנית-פסיכולוגית ו-54% מהנבדקים אף ציינו שהעדיפו למות בפיגוע. במדגם הראיונות נמצא עוד, כי שכיחות הבעיות המשפחתיות היה גבוה במיוחד בקרב הנשים המפגעות, אך לא רק בקירבן.

בעבר, בעתון ‘ישראל היום’, ראיינתי את פרופ’ מררי ושאלתי אותו, כיצד יהודים עם מצוקות מסוגים שונים, אינם יוצאים לרחוב ודוקרים ערבים, אלא מקבלים טיפול, או חלילה מתאבדים, בעוד שאצל הפלסטינים ‘הפתרון’ אחר?

מררי, שמפרסם כבר עשרות שנים מחקרים ומאמרים רבים שעוסקים בפסיכולוגיה של הטרור, השיב: “יש לכך שתי סיבות. האחת פשוטה למדי: על המוסלמים, כמו על היהודים וכמו על הקתולים – נאסר להתאבד. דין המתאבדים הוא גיהינום נצחי. לעומת זאת, מוות במסגרת פיגוע, לא רק שאינו אסור אלא שרבים ממליצים עליו. מי שרוצה למות – זו מבחינה דתית הדרך הלגיטימית. שנית, יש כאן ללא ספק סינרגיה (פעולה משותפת ומאוחדת בין כמה גורמים) עם אווירה חברתית וציבורית. כאן נכנסת לתמונה ההסתה הקשה, ואליה צריך לצרף גם את אלמנט החיקוי ו’ההדבקה’ של רבים מהמפגעים והמפגעות. מפגע מחקה מפגע. כשאישה עם בעיות קשות במשפחה מבקשת את נפשה למות, מסיבות אישיות לחלוטין, הדבר הראשון שעולה בדעתה – אלך להרוג חייל ישראלי ואז תהיה לי לגיטימציה חברתית. החברה תגלה כלפיי גישה חיובית. עצם הפרסום היומיומי של האירועים הללו בתקשורת הפלשתינית והלגיטימציה שניתנת להם שם, מכוונים את המתאבד הפוטנציאלי לבחור בדרך כזאת של מוות”.

כלומר, המתאבד מקבל הכשר חברתי ודתי למעשה שלו, ולא זו בלבד שאינו עובר על מצוות הדת, אלא הוא מקיים מצווה אחרת והופך לשאהיד?

“ממש כך”.

להיות שהיד’ או לא להיות’

לממצאים הללו ראוי להוסיף תובנות של שתי חוקרות, הראשונה היא ד”ר מיכל מורג (ראש התוכנית לפרופילאות פלילית באוניברסיטת אריאל ומרצה במרכז האקדמי רופין). היא ציינה בעבר כי “במחקרים שנעשו עם מחבלים ששרדו, הם אומרים: ‘מי שהיינו לפני, שונה לגמרי ממי שאנחנו אחרי. חלקם הגדול שיפרו את מצבם הכלכלי בגלל מה שעשו. מצאו זוגיות בעקבות המעשים שלהם, וכמובן גם את ההשתייכות למשפחה ולכלל. כשמראיינים אותם הם אומרים: “אנחנו הפלסטינים’. הם לא הרגישו חלק מ’האנחנו’ הזה אלא רק אחרי הפיגוע של הסכין.
החוקרת השניה היא ד”ר ענת ברקו (לשעבר חברת כנסת, סגן אלוף במילואים ודוקטור לקרימינולוגיה). ברקו התמחתה בחקר הטרור. היא התבססה בין היתר על מחקרי שדה שערכה פנים אל פנים מול טרוריסטים בבתי הכלא.

“מנסיון של שנות מידע ומחק בתחום”, הסבירה ברקו, “… המפגעים ניזונים מלחץ חברתי, הן מהאדרה של צעירים שכבר ביצעו פיגועים והן מהצורך להשתייך, בעיקר בגיל ההתבגרות… זאת חשיבה שבאה מתוך שנאת האחר ומתוך נורמליזציה של אלימות, שהפכה להיות משהו מובנה . במחקרים שלי קראתי לזה: להיות שהיד או לא להיות”.

‘אידיאולוגיה רצחנית וניצול׳

לא רק חוקרים ואנשי אקדמיה עסקו בתופעה של מחבלים שמעשיהם נובעים לכאורה ממצוקה נפשית. גם בית המפשט בישראל מתייחס לכך מעת לעת. בדצמבר 2017 דקר יאסין אבו אל קרעה את המאבטח אשר אלמליח בתחנה המרכזית בירושלים ופצע אותו קשה מאד. אבו אל קרעה הסביר לחוקריו שעשה זאת כדי ‘להגן על ירושלים ועל מסגד אל אקצא’. בגזר דינם התייחסו השופטים נעם, פרידמן-פלדמן ואברבנאל הן לתופעת השהיד והן למימוש אידיאולוגיה זאת תוך ניצול מי שנתון במצוקה נפשית.

הם כתבו בין היתר: “האידיאולוגיה של כמיהה להפוך ל’שהיד’, אגב ביצוע רצח של אחרים – אשר הופכת את המוות למטרה ואת הרוצח ל’קדוש’ ולדמות מוערכת – היא אידיאולוגיה רצחנית המופצת ברבים, כרעל וכארס, במערכות מגוונות של הסתה פרועה’. היא ‘מאומצת לכלל מימוש, הן על ידי קנאים קיצונים לדרך אידיאולוגית זאת, והן על ידי גורמים אחרים שקל לפתותם, כמו – ילדים, צעירים ומי שנתונים במצוקות שונות, לרבות מצוקות נפשיות”.