עבור לתוכן העמוד
Menu

המאבק האמיתי ברחוב הפלסטיני: “התוניסאים” נגד התנזים

לא חמאס מול פת"ח הוא הסיפור לדעת של פנחס ענברי , אלא המשך המאבק שהחל מאז 1994 עם כניסת כוחות ערפאת לשטחים אל מול התושבים המוקמים • היום יום מול האתוס הפלסטיני

כאשר דובר לראשונה על בחירות פלסטיניות הזרקור הופנה מייד למאבק של פת”ח וחמאס, והחשש שבחסות הבחירות, חמאס יחדור לגדה. אבל עד מהרה התברר כי הסיפור הוא לא פת”ח נגד חמאס, אלא המלחמה הפנימית בתוך הפת”ח עצמו.

 

מהו שורש הבעיה בפת”ח? כבעבר המתח בין הנהגת אש”ף “הגולה” ששורשיה בישראל של היום, אשר האירוע המעצב שלה הוא הנכבה, ומה שחשוב לה היא זכות השיבה, ואשר הגיעה לשטחים עם חתימת הסכמי אוסלו, לבין הפלסטינים בגדה אשר הנכבה לא מתייחסת אליהם, ומה שהם רוצים זה הסדרת חייהם בגדה.

 

עד להופעת “התוניסאים” של אש”ף, עניין הנכבה כמעט שלא צויין בקרב הפלסטינים בגדה- הנכבה קיבלה תאוצה עם כניסת אש”ף לשטחים, ופסלי המפתח המפורסמים התחילו לצוץ בכל מקום  רק אחר כך. זה האתוס של התוניסאים ושל רמאללה, ולא של התושבים בשכם, בית לחם וחברון.

לפני שנה  ביקרתי בג’נין ונפגשתי עם אנשי תנזים. הופתעתי לשמוע כי הם רוצים מדינה אחת עם ישראל, וחדלו להאמין במדינה פלסטינית שעליה נלחמו כל חייהם. הסיבה – הם לא מאמינים לתוניסאים כי הם “זרים” ואנשי ג’נין מעדיפים לחיות עם ישראל ולא עם רמאללה.

 

הרצון למדינה עם ישראל הוא נחלת חוגים רחבים בגדה[1] . בעבר, הרעיון של מדינה דמוקרטית אחת עם היהודים הייתה תכסיס למחוק את ישראל בנוסחה מתוחכמת, אבל היום, ככל שאני יכול להבין משיחות בשטח, ישראל היא מודל לחיקוי מול האכזבה מן המדינות הערביות הקורסות. אנו רואים זאת במזרח ירושלים  , והיבט אחר שלו אלה ההתפחויות בקרב ערביי ישראל. לא רוצים להרוס את ישראל, אלא להפיק ממנה תועלת.

 

דוגמה טרייה להבדלים בין התוניסאים למקומיים אפשר למצוא בריאיון שהעניק לא מזמן ראש הממשלה לשעבר, סלאם פייאד, ליומון אל-קודס. הוא דיבר ארוכות על צרכי הפלסטינים בשטחים, ולא הזכיר במילה וחצי מילה את זכות השיבה, או את המאבק וכו’[2] – מטבעות שגורים בפי התוניסאים.

 

להופעת סלאם פייאד יש עוד חשיבות. הוא הכריז על ריצה במסגרת רשימה עצמאית, ולא במסגרת פת”ח. למען האמת, גם כשהיה ראש ממשלה, לא היה חבר בפת”ח. ניסונותיו להתקבל לפת”ח נכשלו כי “התוניסאים” קיבלו לשורותיהם רק מקומיים  שראו עין בעין את האג’נדה שלהם, וראו בפייאד כפייה מבחוץ של המדינות התורמות, שלא קיבל את האג’נדה של אש”ף. בסופו של דבר הם זרקו אותו.

 

לתופעת הרשימה העצמאית מחוץ לפת”ח יש עוד משמעות. ראשיתו של סיום ההגמוניה של אש”ף בחיים הפוליטיים בגדה. אירוע מטלטל היה כאשר פת”ח סילקה את דודנו של יאסר ערפאת, ראש מרכז ערפאת ברמאללה, מהפת”ח, וכוונתו לארגן רשימה מחוץ לארגון. מרשימת המועמדים לרשימה שלו אפשר להבחין באישים בולטים מתוך הפנים הפלסטיני, ולא מאש”ף.

 

בעוד פייאד היה תמיד עצמאי, הרי רשימה עצמאית של קדווה, יכולה לסמן את ראשית הסוף של אש”ף.

הגיע לידיי מסמך של פת”ח המנסח את הקריטריונים למועמדות להשתתף בבחירות. מה שתפס את עיני הוא שקבעו מכסה ל”מקומיים” – לפחות שליש, כלומר שליש ושני שלישים הם “נציגי ההיסטוריה המאבק הלאומי” כלומר: תוניס.

 

אם סמל לאומי כמו איש שמייצג יותר מאחרים את הסמל של ערפאת מתארגן מחוץ לפת”ח, זה יכול להיחשב כראשית הסוף של אש”ף.

 

כמובן, שראשי המאתגרים את אבו מאזן הם סמלי התנזים של הפנים, מרוואן ברגותי ומוחמד דחלאן. גי’בריל רג’וב, עוד סמל של הפנים שבינתיים התגייס למען האינטרסים של קטאר, אמר לא מזמן כי הקריטריון להנהגה שאחרי אבו מאזן היא ההקרבה בבתי הכלא. כלומר: מי שיחליף את אבו מאזן יכול לבוא רק משורות התנזים. סוף שלטון “התוניסאים”.

 

בין אם יהיו בחירות, ובין אם לאוו – השד יצא מן הבקבוק, וההרכעה לא תהיה בין לחמאס, אלא בתוך פת”ח – עם בחירות או בלעדיהם.

[1] https://l.facebook.com/l.php?u=https%3A%2F%2Fmondoweiss.net%2F2021%2F03%2Fboth-fatah-and-hamas-are-in-crisis-but-can-the-palestinian-left-provide-an-alternative%2F%3Ffbclid%3DIwAR1bkI49bKC7DRgAvZ5R3f8EjvOSyw2oufTBMyvWsw7g8lPUSVfOagKNfTE&h=AT3-GDk4w-BMBxlkQmG3DixNY3TYfkyRRK5fBMr70qKrjc6O9mwj95NDK9LN3Ter980ah7fIudJWyhGkMYO4oDNMJZOrfNdV3B-xVvyOvP24ijB-jL0_iHpQdJLrI4yVI_yWFcQV5df0BYJVKQ&__tn__=-UK-R&c[0]=AT1uILms2Xf-Eq9klzN75vti21KItnI5GEpa_qTYmECSC8TuNwkFLuLbPTj6pPI9CGbxpMlI9ERg5Cbjl2bFCm3gcpVx9fvrJ_ORspQ0F4PcV4lj6cylERV0xM19U7E1-OnQPdZz2VphDbwl0VxDZwKScDrVEHaaa5w_gaM95KE09jg

[2] http://www.alquds.com/articles/1614885710678203700/