עבור לתוכן העמוד
Menu

הכותל המערבי והיהודים: אלף שנה ויותר של תפילות באתר המקודש – חלק א’

על רקע הגינוי הירדני לעבודות שמבצעת ישראל בדרום הכותל המערבי וההכחשה המוסלמית את הזיקה היהודית לכותל, מפרסם חוקר 'המרכז הירושלמי' נדב שרגאי, שורה של עובדות נשכחות וידועות פחות, אודות הכותל המערבי, שהמוסלמים מנסים לטשטש
  • אחרי חורבן בית המקדש התפללו יהודים בהר הבית, בהר הזיתים, בכותל המזרחי והדרומי ולבסוף – כשנפתחה בפניהם ירושלים מחדש – חזרו לכותל המערבי, הקרוב מבין הכתלים לקודש הקודשים

  • מקום התפילה הנוכחי בכותל התקבע לאחר רעידת האדמה של 1546, שמוטטה שורת מבנים שנשענה על הכותל ופינתה סמטת תפילה קצרה עבור היהודים, באישור השלטונות העות’מאניים

  • בית הכנסת המרכזי של יהודי ירושלים ‘המערה’, שכן שנים ארוכות בכותל המערבי, עד לנפילת העיר בידי הצלבנים ב-1099

  • המלומד היהודי יצחק יחזקאל יהודה קיבץ עשרות עדויות על תפילות יהודים בנקודות זמן רבות החל משנת 950. הם הוגשו ל’ועדת הכותל’ הבריטית, וביססו את הזיקה היהודית למקום

  • מחקר חדש בעל ערך שהוכן ע”י ד”ר אריה קימלמן מגלה שבמקביל לתפילות ב’סמטת הכותל’, שלימים הפכה ל’רחבת הכותל’, יהודים התפללו בנקודות שונות לכל אורכו, למשל ליד שערי הכותנה, המג’לס והברזל

  • המוסלמים צירפו להכחשת זיקת היהודים להר הבית, גם את הכחשת הכותל המערבי וטוענים שהיהודים אינם קשורים אליו וכי הוא ‘חלק מאל אקצא’

  • המוסלמים הרחיבו אחרי 1967 את הגדרת אל אקצא מהמסגד הדרומי בלבד, והחילו אותה על כל המתחם וכתליו

  • תושבי שכונת המוגרבים – שברש”פ מאיימים להקים אותה מחדש במקום רחבת הכותל -התנכלו במשך שנים למבקרים היהודים בכותל, גבו מהם דמי חסות ואיפשרו שפיכת זבל וגללי בהמות במקום

  • ועדת הכותל הבריטית קבעה שבעלי הכותל הם המוסלמים בעוד שהיהודים יוכלו להשתמש בו. ישראל תיקנה את הדו”ח המוטה, כשביטלה את הסדרי הסטטוס קוו המנדטוריים בכותל, הפקיעה חלק ממנו ורשמה אותו בטאבו על שם מדינת ישראל

  • במשך 19 שנות שלטונה בירושלים המזרחית, ירדן הפרה התחייבות לאפשר ליהודים תפילה בכותל

  • ישראל טעתה כשהפקידה בעבר את שיקום הכותל הדרומי והכותל המזרחי בידי ירדן ואף נכנעה לוטו ירדני בסוגיות שער המוגרבים והכותל הקטן. כתוצאה מכך הירדנים רואים עצמם כ’בעלי בית’ על כותלי ההר ומתירים לעצמם לנזוף בישראל על עבודות חיוניות שם

 

ב־14 בינואר 1546 רעדה האדמה בארץ ישראל. מאות נהרגו או נפצעו. רבים נותרו ללא קורת גג. רעש האדמה היה כה חזק עד שמי הירדן פסקו לזרום לשלושה ימים. סחף סלעים ואדמה סתמו זמנית את ערוץ הנחל. בנמל יפו פגע גל צונאמי גבוה. בחברון וביפו תועדו נזקים קשים. גם ירושלים נפגעה: אחדים משערי העיר העתיקה נהרסו, ומגדל הפעמונים של כנסיית הקבר קרס. רעש האדמה הביא מוות ושכול לבתים רבים, אבל היתה לו עוד תוצאת משנה היסטורית שהשפיעה השפעה מכרעת על תולדות ירושלים וחיי העם היהודי.

הרעש הזה, מציין במחקריו האחרונים הארכיאולוג פרופ’ דני בהט, קבע למעשה לדורות את המיקום המרכזי למרגלות הכותל המערבי המקודש, שלידו יתפללו היהודים במאות השנים הבאות. הרעידה הקשה מוטטה שורה של מבנים ישנים שנבנו והושענו על גבי כותלו המערבי של הר הבית. פינוי הריסותיהם הרחיב והאריך מעט את השטחים המצומצמים באזור זה של הכותל (ובמקומות אחרים לאורך 488 המטרים שלו), שלאורכם התפללו היהודים עד אז, לאורך לפחות 500 שנה נוספים, החל משנת 1000 לערך.

לפתע, אחרי שנים שבהן כוסו חלקים רבים של הכותל המערבי בבנייה מוסלמית, בעיקר ממלוכית, נוצרה רחבה צרה וריקה למרגלות הכותל המערבי, הקרוב מבין כותלי הר הבית למקומו המשוער של קודש הקודשים. היהודים מיהרו להידחק אליה. לימים תכונה הנקודה הזאת “סמטת הכותל”, ולאחר מלחמת ששת הימים ‘רחבת הכותל’, שאותה הכשירה ישראל כרחבת ענק לתפילת יהודים ב-1967.

ה’נזיפה’ הירדנית’ בישראל על העבודות באיזור ‘כותלו המערבי של מסגד אל אקצא’, ( הכוונה להר הבית – נ.ש.) מזמינה עתה, לקראת תשעה באב של שנת תש”פ, עיון בשורשים היהודיים הקדומים של היהודים ליד כותלו המערבי של הר הבית. (‘הכותל’ מכונה כידוע גם ‘שריד בית המקדש’, למרות שאין מדובר בכותל המערבי של בית המקדש עצמו, אלא בכותל המערבי של מתחם הר הבית). בשנים הרבות האחרונות – נציין כבר בפתח הדברים – מרחיבים המוסלמים את הגדרת ‘אל אקצא’, מהמסגד עצמו – מסגד אל אקצא שבדרום הר הבית – אל כל רחבת וכותלי הר הבית ובכלל זה הכותל המערבי. בפרסומים רבים ברשות הפלסטינית ובטלוויזיה של הרשות הפלסטינית וכן בהתבטאויות של אנשי דת פלסטינים, מוכחש עתה הקשר היהודי לא רק להר הבית ולבית המקדש, אלא גם לכותל המערבי. זהו הרקע לכינויו של הכותל המערבי עתה, גם על ידי הירדנים: ‘הכותל המערבי של מסגד אל אקצא’.

 

‘שכינה במערב’

הארכיאולוג, פרופ’ דן בהט לא היה הראשון שקשר בין מקום חורבן הבתים שנשענו בעבר על הכותל המערבי, לבין המקום שנקבע בסופו של דבר כאתר התפילה המרכזי של היהודים למרגלות ‘הכותל המערבי’. הראשון שהעלה השערה זאת במאה ה-19 הוא הארכיאולוג הבריטי צ’ארלס וורן שניהל את החפירות הארכיאולוגיות בירושלים בין השנים 1867-1870. וורן כותב על כך, כי:

“…לא ידוע באיזה מקום על יד הכותל היו מתאספים בזמנים ראשונים; כפי הנראה לא על יד מקום הבכי הנוכחי, מכיוון שאנו מוצאים סימנים של חדרים מקומרים שנבנו לפנים על הכותל; וכנראה שרק לאחר שבניינים אלה נחרבו מאליהם, או נהרסו בידי אדם, ניתנה האפשרות למקוננים לקרב לכותל…” ( גם חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ מכוון לאפשרות זאת במאמרו ‘כותל מערבי של בית אלוקנו בשנת 1914).

 

שער וורן // מתוך: ויקפדיה. צילום: David_Shankbone
שער וורן // מתוך: ויקפדיה. צילום: David_Shankbone

אלא שהסיבות הגיאוגרפיות וההיסטוריות לתפילת יהודים בכותל המערבי הן משניות לעיקר: קדושתו של הכותל המערבי דווקא, יותר מאשר של כל כותל אחר מכותלי הר הבית, נובעת בראש ובראשונה מסיבות הלכתיות-דתיות-אמוניות, שבהן נשזרו מדרשים ואגדות. מסכת זאת הייתה מרכזית בתהליך בן כ-1700 שנה, שעשה את הכותל המערבי לכל מה שהינו היום: מוקד משיכה לעם היהודי, סמל לקדמוניותו, מוקד לכיסופיו ומרכז תפילה ליחיד ולרבים – לגאולה ולבניין בית המקדש.

בראש ובראשונה עומדת לכותל המערבי עד היום, קרבתו היחסית – יותר מאשר כל כותל אחר מכותלי הר הבית – למקומו המשוער של קודש הקודשים באיזור כיפת הסלע שבמערב ההר. (כך – על פי השערת מרבית החוקרים). קרבת הכותל למקומו המשוער של קודש הקודשים העניקה לאורך דורות רבים ביטוי מוחשי למושג ‘שכינה במערב’, שמופיע במקורות יהודים לא מעטים, בעיקר במדרשים. כך למשל ב’מדרש תנחומא’ – ‘מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי של בית המקדש’ או ב’במדבר רבה’ – ‘הנה זה עומד מאחורי כתלנו, זה כותל מערבי של בית המקדש שאינו חרב לעולם, למה שהשכינה במערב”.

קיימת אמנם מחלוקת בין הפרשנים לאיזה כותל התייחסו המדרשים הללו ודומיהם, שנכתבו לפני כ-1500 שנה. לכותל המערבי של בית המקדש? או לכותל המערבי של הר הבית? אבל אין מחלוקת על כך, שלאחר חורבן בית המקדש ששכן בהר הבית, כאשר נעלם מידיעתנו מקום כותלו המערבי של בית המקדש עצמו, קידש העם היהודי את כותלו המערבי של מתחם הר הבית. בניגוד לגרסת האסלאם וחוקרים רבים כיום, העם היהודי נקשר לכותל המערבי וקיים תפילות למרגלותיו, מאות רבות של שנים לפני רעידת האדמה, שבהט, וורן ולונץ מזהים אותה אולי כסיבה הגיאוגרפית להפיכת ‘סמטת’, ולימים ‘רחבת’ הכותל, למקום המרכזי של תפילות היהודים למרגלות הכותל המערבי.

גם קודם שהוסדרה עבורם סמטת התפילה הצרה, פקדו יהודים את הכותל המערבי לאורך נקודות רבות נוספות לאורכו. הכיבוש המוסלמי, הוא שאפשר ליהודים לשוב אל פנים ירושלים, לאחר שהורחקו ממנה על ידי הרומאים והביזנטים. עד אז, ולאורך כ-700 השנים שלאחר חורבן בית המקדש, יהודים התפללו בארבעה מקומות: בהר הבית עצמו, בהר הזיתים שממזרח להר הבית כשפניהם אל מקום המקדש, למרגלות החומה המזרחית של הר הבית, ומאוחר יותר גם למרגלות הכותל הדרומי של מתחם ההר, שבו שכנו שערי הכניסה והיציאה הראשיים של הר הבית – שערי חולדה.

עדויות מהגניזה הקהירית

פעמים רבות, בעיקר בימי הביניים, המבקרים היהודים הותירו את חריטת שמותיהם וכתובות שונות על הכתלים הללו, ושנים אחר כך הן נתגלו ותועדו בידי חוקרים וארכיאולוגים. הכיבוש המוסלמי כאמור קירב את היהודים בהדרגתיות גם אל הכותל המערבי. על הר הבית עצמו אמנם הוקמו מסגד אל אקצא וכיפת הסלע, אבל בחללו התת קרקעי של שער וורן, הקבוע בכותלו המערבי של ההר, הקימו להם היהודים בית כנסת, במקום הקרוב ביותר ל’קודש הקודשים’. בית כנסת זה , שמזוהה על ידי חלק מהחוקרים עם בית הכנסת הידוע כ’מערה’, שימש כפי הנראה כבית הכנסת המרכזי של יהודי ירושלים לאורך שנים רבות, עד לנפילת העיר בידי הצלבנים בשנת 1099. שער וורן, שבחללו שכן כנראה בית הכנסת ‘המערה’, הוא על פי אחת ההשערות ‘שער יהודה’ שמוזכר בתפילת ‘סיבוב השערים’ – תפילה עתיקה שנוסחים שונים שלה התגלו במסגרת חקר ‘הגניזה הקהירית’; תפילה שנאמרת עד היום על ידי ציבור מתפללים יהודי שמסובב את שערי ההר.

עדויות אודות תפילות יהודים למרגלות הכותל המערבי של הר הבית קיימות החל משנת 950-980 לערך. הן מופיעות בספרו של המלומד היהודי יצחק יחזקאל יהודה, שקיבץ אותן בראשית המאה. הנהגת היישוב היהודי עשתה בהן שימוש במהלך דיוניהן של ‘ועדות הכותל’, ועדות חקירה בריטיות שבדקו את סכסוך הכותל והאירועים שהתרחשו בעקבותיו בשנים 1929, 1930: ‘סכסוך הכותל’ וטבח היהודים בתרפ”ט, התרחשו כידוע על רקע התנכלות רצופה של המוסלמים לתפילות היהודים בכותל המערבי והסתה מוסלמית שטפלה על היהודים האשמת שווא, כאילו בכוונתם להרוס את המסגדים בהר הבית, ולא להסתפק בתפילה בכותל המערבי.

יחזקאל מביא כאמור בספרו, (שאותו ערך והגיה המזרחן פרופ’ יואל יוסף ריבלין, אביו של נשיא המדינה דהיום, ראובן ריבלין) עדויות שמלמדות על תפילות יהודים בכותל המערבי לאורך למעלה מאלף שנה, וזאת בניגוד לטענות המוסלמים שמדובר ב’עניין חדש’ יחסית, של כמה מאות שנים בלבד. הראשונים שבהם במחקרו של יחזקאל הם השר פלטיאל ובנו שמואל שמוזכרים בספר היוחסין לאחימעץ (מגילת אחימעץ). המגילה מתארת בין היתר כיצד שלחו כבר לפני אלף שנה ‘כסף בעד שמן להדלקת נרות בכותל המערבי’. מדברי ‘המגילה’ ברור שמדובר בבית כנסת, שנשען על הכותל המערבי. גם הנוסע בנימין מטודלה בשנת 1167, מזכיר את הכותל המערבי, שכונה אז גם ‘שערי רחמים’, כמקום שאליו באו להתפלל יהודים. עדות נוספת מימי הצלבנים על תפילת יהודים ליד הכותל היא של יעקב בן רבי נתנאל הכהן ואחריו עדויות נוספות של שמואל בן ר’ שמשון (1210), מנחם בן פרץ החברוני (1215), אחד מתלמידי של הרמב”ן (1310), אשתורי הפרחי (1313) , יוסף חילו (1393), אליהו מפירארה (1435), ‘הנוסע האלמוני’ (1495), ר’ ישראל אשכנזי (1520), ר’ יצחק בכ”ר מאיר לטיף (1531), שמשון ב”ק (1584) ואחר כך עוד רבים אחרים.

תפילות קדומות גם בכותל הקטן

הרשימה הזאת, של החוקר יצחק יחזקאל יהודה, שאינה ידועה היום בציבור הרחב, חשובה לענייננו, מכיוון שהמוסלמים כיום, לבד מהכחשת הזיקה היהודית לכותל, טוענים שמדובר בהמצאה של 400-500 השנים האחרונות. ואחרי דבריהם נכרכים גם חוקרים זרים שאינם מוסלמים. לעומת זאת, המחקר של יחזקאל, שמגובה בעדויות היסטוריות, מלמד שמדובר בלפחות אלף שנה. קודם לכן – נמנע מהיהודים לגשת אל הכותל המערבי, על ידי הצלבנים, הביזנטים, הרומים ולעיתים אף ע”י המוסלמים.

יהודים על יד הכותל   1859.
יהודים על יד הכותל 1859.

מחקר נוסף בעל ערך רב, שאת תמציתו נביא כאן, הוכן על ידי ד”ר ארייה קימלמן, מומחה לתולדות ירושלים וידען מופלג בקורות ונסתרות הר הבית. מחקר זה טרם פורסם רשמית, אך הועבר לידי. הנה כמה דוגמאות מתוכו למקומות בהם התפללו יהודים לאורך השנים לאורך הכותל המערבי, לבד ממקום ‘סמטת’/’רחבת’ הכותל המוכרת: בית הכנסת אור חדש ליד שער המשגיח, הכותל הקטן שמצפון לשער הברזל, בית דנון הסמוך אליו, בית הקדש ראנד שבשוק הכותנה, שער הכותנה עצמו, ליד שער השלשלת, בבית הכנסת של הרב עקיבא יוסף שלזניגר ליד שער המערבים (שער המוגרבים), מדרום לשער זה וליד הפינה הדרום מערבית של הר הבית, וכן בבית הכנסת בחצרו של ר’ פישל לאפין, סמוך לשער המאג’לס. הארכיאולוג פרופ’ דן בהט מעיר באותו עניין , כי הציטוטים מכתבי ‘הגניזה’, שהובאו על ידי הצד היהודי ב’משפט הכותל’, מלמדים על קדמות הזיקה של היהודים אל הכותל המערבי, אך אינם מתייחסים כפי שסוברים בטעות , לאזור הסמטה-רחבה המוכרת, אלא למקום תפילה צפוני יותר ליד הכותל, אל מול קודש הקודשים.

חוקר ארץ ישראל , המלומד חיים בר דרומא מצא אף הוא, כי “…לפנים החזיקו היהודים בכל הכותל אשר מן שער השלשלת עד השער הקטון אשר בשכונת המערביים (שער המוגרבים של היום, ועד קצה החומה בקרן דרום מערב והלאה…”. יהודים, צריך לציין, התפללו גם בקומה התחתונה של בניין המחכמה, שנבנתה בתקופה הממלוכית, בנקודה שכונתה אז ‘הכותל הקטן’. כיום כידוע מזוהה שם זה עם האתר שמצוי במרכז הרובע המוסלמי כ-175 מ’ צפונית לרחבת התפילה המוכרת .