אם לא נתבדה, אזי הנשיא טראמפ יכריז צפוי להכריז היום כי ארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל, אך ידחה לפי שעה, משיקולים של ביטחון לאומי, את העברת השגרירות האמריקנית לאותה בירה.
הפלסטינים מנהלים מערכת איומים ופעילות מדינית למניעת מה שנתפס בעיניהם כרוע הגזרה, ומגייסים לעניין זה גם חלק ממדינות ערב, ובראשן ירדן. אולם מכיוון שסביר שמבחינת טראמפ מדובר בעמדה עקרונית המתחייבת גם ממסריו והתחייבויותיו לבוחריו, ומכיוון שמן הסתם יועציו הזהירו אותו מראש מפני התגובה הפלסטינית הנזעמת, העלולה אף להתבטא באלימות ובטרור, נראה שהוא יממש את כוונתו בכל זאת. אם ייסוג מכוונתו ברגע האחרון יתפרש הדבר כאות של חולשה ויזמין לחצים ערביים ואירופים נוספים.
האמת היא שלא ברור מה טעם מצא טראמפ להפריד בין שני המרכיבים של המדיניות האמריקנית. כמה מאמץ ואומץ נדרשים כדי להכיר במובן מאליו ולהכריז על כך, ובעקבות זאת לעשות את מה שנגזר מכך?! אם בכל מקרה הפלסטינים ישתוללו, האם לא היה עדיף באותו מחיר להשלים את המהלך של העברת השגרירות? כנראה שטראמפ סבור שחצי מהלך ימתן את תגובת חלק מהערבים. אשרי המאמין.
בכל מקרה, גם המהלך החלקי הוא בעל חשיבות מדינית רבה. זהו סדק משמעותי ראשון בגישה הבינ"ל כלפי ירושלים (רוסיה כבר הכירה באפריל השנה במערב ירושלים כבירת ישראל, תוך הבהרה שמזרח העיר צריכה להיות בירת המדינה הפלסטינית כשתקום), וככל שתגבר התאימות בין המציאות הבלתי מעורערת בשטח, לפיה ירושלים היא בירת ישראל, לבין העמדה הבינ"ל, כך יגבר בסופו של דבר הסיכוי שייווצרו התנאים שיאפשרו שלום בינינו לבין הפלסטינים.
דווקא ההיסוס בעניין השגרירות הוא זה שימשיך להזין את המחשבה הפלסטינית שנכון לדבוק בנראטיב השולל את זכותם של היהודים למדינת לאום על חלק כלשהו של ארץ ישראל, ומצדיק את המאבק נגד הציונות עד הכרעתה. זהו הנראטיב שעמד בשורש הסירוב הפלסטיני לקבל את החלטת החלוקה לפני 70 שנה ואת הצעות אובמה וקרי לפני שלוש שנים, והוא עדין תקף.
בשילוב של פטרונות, בורות וניסיון להשליך על ההיגיון הפלסטיני את ההיגיון המערבי, מנסים מומחים ישראליים לטעון שהבעיה של הפלסטינים היא העדר הנהגה פרגמטית שהייתה יכולה לאמץ בזמנו את תכנית החלוקה ולהוביל את הפלסטינים לקראת מדינה משגשגת. גם השליח האמריקני המיוחד, ג'ייסון גרינבלאט, צייץ לאחרונה שכוונת החמא"ס לשמור על הנשק שברשותה ולהעבירו בהמשך ליהו"ש, כדי לבצע פיגועים משם, עומדת בסתירה ליכולתה להשיג את השגשוג הכלכלי לו מייחלים הפלסטינים. האמת היא שהיעד הלאומי הפלסטיני איננו מדינה ושגשוג אלא הכרעת הציונות, והמדיניות של ההנהגה הפלסטינית עולה היטב בקנה אחד עם יעד זה.
הגברת הלחץ על הפלסטינים להכיר בצורך לשנות את הנראטיב הזה היא הנתיב האמתי לשלום, והיא אמורה לקבל בקרוב חיזוק משמעותי כשישראל וארה"ב תאמצנה חקיקה המקצצת את הכספים המועברים לפלסטינים כל עוד הם ממשיכים לשלם, על פי החוק הפלסטיני, משכורות למחבלים האסורים בכלא הישראלי ולמשפחות ה"שהידים".
ההכרזה הצפויה של טראמפ היא הישג משמעותי נוסף בקיבוע התמיכה הבינ"ל בציונות וזו הסיבה שהפלסטינים צפויים להגיב בזעם. יכול להיות שהם ייגבו מאיתנו ומהאמריקנים מחיר כלשהו, וכדי לצמצמו על ישראל להיערך היטב לקדם את פני הרעה במישורים המדיני והביטחוני, אבל בתנאים הקיימים במזה"ת ובמערכת הבינ"ל יש סיכוי טוב יחסית להכיל תגובה פלסטינית, כך שבסופו של דבר ייאלצו הפלסטינים להשלים עם המציאות החדשה ולחיות עמה. לא מדובר כאן בסוגיה בעלת השלכות חשובות, אך מוגבלות, דוגמת הצבת המגנומטרים בכניסה להר הבית, אלא בסוגיה עקרונית שאי אפשר לזגזג לגביה.
