עבור לתוכן העמוד
Menu

הוואקף: בין החרמתו המסורתית את בתי המשפט בישראל לבין התגוננות בפני הצו לסגירת מתחם שער הרחמים

המדינה בבית המשפט: השמשת המקום כמסגד – הפרה של הסטטוס קוו בהר • המשך צו הסגירה חיוני למניעת פעילות טרור של חמאס בהר

‘משבר שער הרחמים’, החמור ביותר מאז ‘משבר המגנומטרים’ בהר הבית, אילץ את הוואקף להופיע ולהתגונן משפטית בערכאות משפטיות ישראליות, שבסמכותן הוא כופר פומבית, וזאת – כדי לנסות ולשמר את ‘הישגו’: השמשת המתחם כמסגד חמישי בהר.

השניות הזאת, שבה מצד אחד הוואקף כופר בסמכות בתי המשפט הישראלים, ומצד שני הוא מתייצב לדיונים המתקיימים בעניינו שם, מאפיינת את התנהלות הוואקף בהר הבית כבר שנים רבות וכך גם במשבר הנוכחי.

ראש מועצת הווקף, השייח’ עבד אל-עט’ים סלהב, אמנם הודיע כי “החלטות בית המשפט של הכיבוש לא חלות על מסגד אל-אקצא” וכי “הוא שייך למוסלמים בלבד”. סלהב אף הבהיר ש”שום חוקים אנושיים לא חלים על מסגד אל-אקצא המבורך”, ובהזדמנויות אחרות הבהירו עמיתיו להנהגת הוואקף, כי אינם מכירים בשלטון ישראל בירושלים, ולכן אינם מכירים גם בסמכות בתי המשפט הישראלים לדון בענייניהם. למרות זאת, הוואקף כאמור חורג לא פעם מעמדתו העקרונית, כאשר הוא נדרש להתמודד מול מה שהוא מחשיב כ’איומים’ על אחיזתו במתחם או על ‘אינטרסים חיוניים’ שלו באזור ההר והעיר העתיקה.

הפעם הראשונה שבה התירו אנשי הוואקף המוסלמי את הנדר שגזרו על עצמם, להחרים את בתי המשפט הישראלים, הייתה בשנת 1987, כאשר עשרות שיח’ים, מטיפים ושומרי מסגד אל אקצא באו לדיון בבג”ץ, כדי להתגונן מול עתירה שהגישו נאמני הר הבית נגד רשויות המדינה. באותם ימים הורה המלך חוסיין לשר ההקדשות שלו להעביר למופתי של ירושלים היתר בכתב להצטרף כמשיב לעתירה לצידה של מדינת ישראל. עתירתם של ‘נאמני הר הבית’ , עסקה אז בסוגייה, שרלוונטית עבורם מאז שנים רבות – נאמני הר הבית היהודים ניסו באותן שנים להכריח את רשויות המדינה לאכוף את חוקי ישראל בהר, להרוס בנייה בלתי חוקית של הוואקף המוסלמי במקום, ולהפעיל בהר את חוקי התכנון, הבנייה והעתיקות, כפי שהוא מופעל בכל מקום אחר במדינת ישראל.

באותו דיון, נקטו ראשי הוואקף בטקטיקה שאפיינה לימים חלק מהופעותיהם בבית משפט, או את טענותיהם מחוץ לבית המשפט, כולל בימים אלה ממש. הם העדיפו שלא להתייחס כלל לגופן של הטענות ובמקום זאת הכריז אז פרקליטם, עו”ד ג’מאל אבו טועמה, כי למדינת ישראל אין כל מעמד בחלקה המזרחי של ירושלים, וכי לשופטים אין כלל סמכות לדון בתיק. הוא תלה זאת במעמדו של השטח נשוא העתירה, הר הבית, ש'”ככל ירושלים המזרחית הוא עדיין שטח בריבונות ירדן. המועצה המוסלמית העליונה והוואקף”, הכריז אז אבו טועמה, “אינה מכירה בריבונות ישראל על ירושלים המזרחית”.

השופטים דחו את קו ההגנה הזה. דו השיח שהתנהל באותם ימים בין השופטים לבין בא כוחו של הוואקף, אפיין אף הוא לימים את עמדת בית המשפט בנוגע לקו שבו המוסלמים דבקים. גם היום, ממרחק הזמן, הדברים רלוונטיים:

השופט אהרון ברק העיר לבא כוחו של הוואקף שהן ‘עיריית ירושלים והן אגף העתיקות ציינו שישנן הפרות בהר, גם של חוק התכנון והבנייה וגם של חוק העתיקות.
נציג הוואקף הגיב כי ‘מדובר בשיפוצים בלבד’. הוא אף הבהיר שאינו מוכן להתחייב שגם בעתיד לא ייעשה שם דבר. ‘אנו הריבון שם מכוח החוק הירדני’ – הכריז.
השופט ברק: מה עמדתכם בקשר לביקור של בית המשפט במקום?
אבו טועמה: אם הכוונה היא לבדוק את שנטען בעתירה, אני מתנגד גם לביקור של השופטים בהר הבית. אני לא מוכן להתפלמס איתה לגופו של עניין. טענותי עקרוניות. אין לכם סמכות לשפוט בתיק זה.

השופט ברק: אני רוצה להבין. אדוני מתנגד לביקור של השופטים בתיק הזה במסגרת העתירה?
אבו טועמה: ודאי שאני מתנגד.

ומהימים ההם לזמן הזה: במקביל להרחקתם מההר של ראשי הוואקף ושומרי מסגד אל אקצא, שהיו מעורבים בפריצה למתחם שער הרחמים והשמשתו כמסגד, מנסה ישראל לחדש בבית המשפט את הצו השיפוטי שהביא לסגירת המקום קודם לכן, במשך שנים רבות. ( מאז 2005)

מעיון בבקשת המדינה להארכת הצו עולות כמה תובנות עקרוניות:

* ישראל רואה בהשמשת מתחם שער הרחמים כמסגד, ‘הפרה של הסטטוס קוו בהר הבית’
* בידי המדינה תשתית ראייתית מנהלית מוצקה לכאורה לכך שמשרדי ‘ועדת המורשת’ שנקבעו בעבר במתחם שער הרחמים, שימשו לפעילות חמאס ו’כנקודת אחיזה של ארגון הטרור הזה בהר הבית’.

* לדעת המדינה, הגבלת השימוש במקום גם היום חיונית למניעת קידום פעילות דומה בעתיד, מכיוון ש’פתיחת המשרדים עשויה לאפשר לארגון חמאס לבסס ולקדם את פעילותו בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט’, ומכיוון שכך יש צורך בהמשך סגירת המתחם.

בית המשפט שעיין בבקשת המדינה – כשבעה עמודים שגוללו את ההיסטוריה המשפטית של סגירת המקום – קבע שלשום ( יום שני ), כי אם בתוך כשבוע הוואקף לא יגיש את תגובתו לבקשת המדינה לסגור את המבנה בבאב אל רחמה, הוא יוציא צו לסגירתו.

עדיין לא ברור , כיצד מתכוון הוואקף לנהוג הפעם, האם יתנהל בהתאם לעמדתו העקרונית ויגש תגובה לבקשת המדינה, או ידבק בהכרזות ראשיו עתה, לפיהן כלל אינו מכיר בסמכות בית המשפט לפסוק בעניין.