עבור לתוכן העמוד
Menu

הדילמה הייחודית של “ההסברה” הישראלית

השגריר לשעבר אלן בייקר מנתח את בעיית ההסברה של ישראל

בשנים האחרונות, מאופיינות מערכות הלחימה בהן מעורבת ישראל, אם מול חיזבאללה בצפון ואם מול חמאס בדרום, בדילמה הסברתית מיוחדת-במינה, המופיעה פעם אחר פעם במאמציה של ישראל להסביר את עצמה בתחום הדיפלומטיה הציבורית.

הדילמה היא שההסברה הישראלית המתלווה אל פעילות הצבאית שלה בהתגוננות מול גורמי הטרור, אף שהסברה זאת היא עניינית ומקצועית, אינה מצליחה לשכנע את התקשורת הבינלאומית ואת יתר גורמים פוליטיים מערביים.

ברור מלכתחילה שבמרבית המקרים מחזיקים אותם גורמים בדעה קדומה שהיא בדרך כלל ביקורתית ואף עוינת לישראל, במיוחד כשהם מושפעים מתעמולת החמאס, המציגה את עזה כקורבן, תוך פרסום רחב של צילומים של נפגעים והרס.

 

מצב זה מעמיד בפני ישראל דילמה הסברתית ייחודית, שמן הראוי לבחון אותה, במגמה לגבש פתרונות לעתיד.

ימי סימפתיה והזדהות

בימים הראשונים של כל מערכת לחימה, נמצאת ישראל, על-פי-רוב, במגננה פיזית-צבאית מול תקיפות טילים ורקטות נגד עריה ואזרחיה, וכן ירי ופעולות טרור לאורך גבולותיה, כולל ניסיונות לחדור לשטחה הריבוני דרך מנהרות התקפיות, לשם תקיפת אזרחיה.

כדי להתגונן מול אותן תקיפות טרור, מגיבה ישראל תוך מימוש זכותה הטבועה והאינהרנטית להגנה-עצמית. תגובות אלו כוללות תגובות-נגד מול מקורות הירי וניהול לוחמה כנגד אותם גורמים תוקפניים.

בימים הראשונים של כל מערכה כזאת, וכל עוד שישראל ואזרחיה נתפסים בעולם כקורבן של תוקפנות, היא נהנית מגל של סימפתיה בינלאומית והכרה על ידי מרבית מנהיגים ומוסדות מערביים, בזכותה היסודית בדין הבינלאומי, להגנה עצמית מול תוקפנות וטרור נגדה.

במצב זמני זה, משימת “ההסברה” היא מן הסתם פשוטה, מובנת מאליה וכמעט בלתי נחוצה. מרבית גורמי החוץ תמימי דעים בדבר צדקת התגובה הישראלית שנועדה להגן על חיי אזרחיה ועל שלמותה הטריטוריאלית של המדינה.

המעבר לגינויים, האשמות ולוחמה פסיכולוגית

אולם הגל הבינלאומי של סימפתיה והכרה בזכותה של ישראל להגנה-עצמית מול תוקפנות וטרור הוא קצר-מועד, עם חיי-מדף קצרים ביותר, של ימים ספורים.

הסימפתיה וההזדהות נעלמות ונשכחות ברגע שמנגנוני התעמולה ויחסי החוץ של ארגוני הטרור וגורמים אחרים, מתארגנים ומפיצים בתקשורת העולמית תמונות של הרס, כולל כמובן, תמונות של ילדים נפגעים וגופות מרוטשות.

תמונות אלו מהוות, מן הסתם, נופלות על אוזן קשבה במערכות הפוליטיות ובתקשורת הבינלאומיות, הצמאות וערוכות בשגרה, ועל פי כמה וכמה במצבי לחימה, להציג את ישראל באור שלילי, ואף לעוות עובדות תוך פתיחה במתקפה ציבורית המאשימה את ישראל באי-אלו פשעים. ומיד יוצאות בקריאה לביצוע חקריה בינלאומית.

ולכן, כעבור ימים ספורים, גל הסימפתיה, ההזדהות, ההבנה וההצדקה, עובר מעין ‘מטמורפוזה’, ההופכת למקלחת צוננין של זעזוע, ביקורת, גינוי, שיסוי והאשמות. מה שנתפס ונראה, בתחילה, כהבנה והזדהות עם דימויה של ישראל כקורבן, חוצה את הקו ברגע שאוכלוסיית עזה הפלסטינית נתפסת ומוצגת בעיני המערב, כמקופח, כ-underdog וכקורבן של העוצמה הצבאית הישראלית.

במהירות בזק, ובאופן שיטתי ועקבי, עם הפצת תמונות של קורבנות פלסטיניים, ואף מבלי להיחשף לעובדות ומידע מהימנים, מושמעות האשמות על ידי מנהיגים, התקשורת הבינלאומית וארגוני זכויות אדם, כדוגמא:

• “שימוש בכוח מופרז ובלתי פרופורציונאלי” (disproportionate force)
• “ביצוע ענישה קולקטיבית” (collective punishment)
• “תקיפת מכוונת וללא אבחנה כנגד בתים פרטיים ומבנים ציבוריים” (deliberate and indiscriminate targeting of homes and buildings)
• “פגיעה בלתי מוצדקת בתשתית אזרחית”
• “פגיעה באזרחים” וכדומה לזה

עם כל יום שעובר, הולכת ומתפתחת תופעה בינלאומית – ייחודית לישראל – לפיה נקבע מעין איזון ו- “משוואה” בין הצדדים. משוואה צינית זאת מטשטשת ומתעלמת מכל אבחנה הגיונית ומתבקשת בין מעשיו של ארגון טרור הפוגע באופן שרירותי ומכוון באזרחים ישראליים ואף הפוגע באזרחיו-הוא מחד, ובין מדינה ריבונית המממשת את זכותה הבינלאומית המוכרת להגנה עצמית, מאידך.

תופעה זאת אף מתעלמת במכוון מאותם צעדים שישראל נוקטת לכבד ולקיים נורמות הומניטריות, כדי לצמצם נפגעים, כולל מתן אזהרות וקריאות לפינוי אזרחים בטרם ביצוע מתקפות-נגד מטרות צבאיות לגיטימיות.

ברור ומובן מאליו שמרבית הגורמים הפוליטיים והתקשורתיים לא רק שלא מציגים תמונה אמיתית, אלא שהם אינם מעוניינים להציג את המצב באופן הוגן ובלי לעוותו, ולהכיר בכך שישראל פועלת מתוך זכות להגן על עצמה ותוך כיבוד נורמות הומניטריות בינלאומיות.

ההיפך, אותם הגורמים אף מוכנים לקנות ללא עוררין כל טיעון של חמאס, ולו המאולץ והבלתי מציאותי ביותר, המאשים את ישראל כגורם שאחראי, במעשיו, לתחילת הלחימה.

בהקשר זה, אולי ההאשמה העילגת והמגוחכת ביותר היא זאת המושמעת במישור הבינלאומי – ואפילו בפיהם של מנהיגים – של “השוואת הנפגעים” (comparison of casualties) או “ספירת הגופות” (body count) – קרי – השוואה בין מספר הנפגעים הישראלים הנמוך (עקב מאמצים ואמצעי ההגנה בישראל נגד טילים וטרור), לבין מספר נפגעים פלסטינים גבוה יחסית (עקב התופעה הפלסטינית בשימוש באזרחים כמגנים אנושיים וחשיפת מבנים אזרחיים וציבוריים לסכנות פגיעה).

המסר הציני המרומז כאן על ידי אלה הדוגלים במשוואה צינית זו, הוא שעדיף היה, מבחינת המבקרים הפוליטיים והתקשורת הבינלאומיים, ולמען “האיזון” הקדוש, לו מספר הנפגעים הישראלים היה גבוה יותר!

התכנים הייחודיים המקשים על הסברה ישראלית

הדילמה ההסברתית המיוחדת של ישראל נעוצה במאפיינים ייחודיים של צורת הלחימה באזורנו:

• השימוש הפלסטיני בירי מאסיבי וללא אבחנה של רקטות המכוונות כנגד אוכלוסייתה האזרחית של ישראל, במטרה לגרום מידה מרבית של נפגעים אנושיים והרס של רכוש.

• יכולתה של ישראל לגונן על האוכלוסייה שלה מפני טילים בעזרת מערכת “כיפת הברזל”, דבר המפחית משמעותית את סכנת הפגיעה באזרחים ורכוש

• שימוש פלסטיני באזרחיו, בבתי חולים, בתי ספר, מסגדים, בתים פרטיים ומבנים ציבוריים כמגנים אנושיים, תוך הפרה ברורה של הדין הבינלאומי, וחשיפתם המכוונת לסכנת פגיעה על ידי כל תגובת-נגד או מתקפת-נגד ישראלית המכוונת כנגד מטרות צבאיות לגיטימיות הנמצאות בקרב האוכלוסייה, כולל עמדות ובורות ירי טילים

• השימוש הפלסטיני בבתים פרטיים של מפקדים כמחסני נשק, כמפקדות ומרכזי קישר ותיאום, תוך הפיכתם למטרות צבאיות לגיטימיות

• תופעת חפירה של מאות קילומטרים של מנהרות טקטיות ותוקפניות (המכונה “מטרו”) מתחת לכבישים, כיכרות, מבנים אזרחיים, בתי ספר, בתי חולים ומסגדים, תחת העיר עזה, שעל פי הדין הבינלאומי, הופך את אותן מנהרות למטרה צבאית לגיטימית, אפילו כשמעליהם מתנהלים חיים אזרחיים

• המדיניות הצבאית הישראלית, כמדינה מסודרת המחויבת לעמוד בנורמות של דין הבינלאומי ההומניטרי, ובדפוסי לחימה המבוססים על אי-פגיעה באזרחים. ככל שניתן מבחינה טקטית. זאת לעומת ארגוני הטרור המתעלמים בפרהסיה מהנורמות ההומניטריות הבינלאומיות

 

מאפיינים ייחודיים אלו אינם שווי-ערך בעיני גורמי התקשורת הבינלאומית, לעומת הערך החדשותי הרב-יותר של צילומי הרס ונפגעים ותמיכה ב-underdog. ניתן אף להסביר זאת על ידי הנטייה והתופעה המערבית החוזרת על עצמה בכל מערכה צבאית בה מעורבת ישראל, של סימפתיה למי שנתפס כ-underdog.

יש המייחסים את הגישה המסויגת והשלילית כלפי ישראל, פעם אחר פעם, ובמיוחד בימי מתח ולחימה מול ארגוני הטרור, למידה לא-מבוטלת של “שמחה-לאיד” ועוינות היסטורית נגד ישראל.

מן הסתם, אין להוציא מכלל אפשרות את קיומה וחשיפתה של מידה לא קטנה של אנטישמיות, המושרשות באופן קבוע, במיוחד בקרב האוכלוסיות וכן ראיה של פעולת ישראל כ”פשע קולוניאליסטי מערבי” נגד הפלסטינים.

השלכות הדילמה ההסברתית ודרכים להתמודד עמה

לבעיה הייחודית של ההסברה הישראלית, ולהעדר הוגנות ויושר בכיסוי התקשורתי העולמי, יש השלכות קשות על המאמצים של דיפלומטים ישראלים בעולם וכן על קהילות יהודיות, להתמודד עם ההאשמות ולנסות להסביר את המהלכים.

על אף המאפיינים הייחודיים של משימת ההסברה של ישראל מול טרור החמאס והחיזבאללה ומול העוינות הבינלאומית, נשאלת השאלה אם ניתן בכלל, ואיך ניתן למנף ביתר-הצלחה את אותם המאפיינים על מנת ליצור הבנה טובה יותר של האתגרים הביטחוניים והמוסריים בהם מתמודדת ישראל?

נראה שלנוכח הנטייה הבינלאומית האוטומטית והעקבית להתעלם ממאפיינים ייחודיים אלו, ונוכח הקלות והנכונות של הקהילה הבינלאומית להאשים ולגנות את ישראל, לשפטה לחומרה וליצור משוואות-שווא המציגות תמונה מעוותת ושקרית, קשה יהיה לשנות המציאות זאת.

עם זאת נראה כי ניתן לחזק את תוכנו ואמינותו של המסר ההסברתי של ישראל, ולשכנע את הגורמים הפוליטיים והתקשורתיים הזרים בדבר צדקת המהלכים הצבאיים הישראליים, תוך שימת הדגש על מספר נקודות:

• במקום להסתפק בהופעתם בתקשורת על ידי מנהיגים, פוליטיקאים ואנשי צבא ישראליים, וכן בדיפלומטים ומשפטנים ישראליים, רצוי להיעזר במומחים צבאיים זרים בעלי שם, כולל קצינים בעלי ניסיון קרבי בזירות לחימה שונות בעולם, היכולים להסביר ביתר אמינות את המהלכים הצבאיים, מבלי שהדבר יתפרש כהתנצלות או כתעמולה פוליטית ישראלית.

• רצוי להימנע מהופעת מפקדים מבצעיים ישראליים, כולל קצינים בכירים, מח”טים ואחרים, בפני התקשורת הישראלית והבינלאומית, תוך כדי הפעילות הצבאית. חשיפה זאת לא רק מסכנת את ביטחונם האישי והמשפחתי של אותם המפקדים, אלא גם חושפת אותם לסכנה של האשמות והעמדה בפני אי-אלו ועדות חקירה בינלאומיות וצעדים משפטיים אפשריים בערכאות משפטיות בינלאומיות.

כל דיווח על מהלך הלחימה על פעילות וביצועים של כוחות צה”ל צריך להיות אך ורק על ידי המוסד הצה”לי האנונימי המיועד והמאומן לכך – דובר צה”ל, מבלי לחשוף את זהותם של מפקדים מבצעיים, מח”טים וכו’.

• ככל שהדבר ניתן מבחינת ביטחונם האישי והמשפחתי, רצוי לאפשר ולעודד הופעות תקשורתיות וכן שליחויות הסברתיות על ידי בכירים מבין אזרחי ישראל הערבים, כולל אקדמאים, אנשי תקשורת, אנשי דת וראשי מועצות, שהם מן הסתם בעלי ערך חדשותי והסברתי גבוה לקהל הבינלאומי.

• לנוכח יצירת קשרי ידידות עם מנהיגי מדינות ערב במפרץ ובמרוקו, כולל קשרים עם אקדמאים, אנשי צבא ומכוני מחקר, ולאור זהות האינטרסים שיש בהקשר להתמודדות עם גורמים אסלאמיים מיליטנטיים, רצוי להיעזר בגורמים אלה מול התקשורת הבינלאומית.

• חיוני לצייד בזמן אמת, את נציגויות ישראל בחו”ל, וכן את הקהילות היהודיות המרכזיות באירופה וצפון אמריקה, בתשובות מהותיות ומקצועיות לתעמולה ולטענות המושמעות נגד ישראל, על מנת שלא להשאיר ואקום (ריק) הסברתי בקרב אלה היכולים להשיב להאשמות בתקשורת במדינותיהם ובציבור הכללי בחו”ל.

• הפרסום הרחב על ידי חמאס, של ילדים במופעי ראווה, בהפגנות ובמצעדים, כשהילדים לובשים מדים צבאיים ומחזיקים בכלי נשק, מהווה, על פי כל קני מידה בינלאומיים מוסריים, ניצול מזעזע של ילדים. זוהי הפרה בוטה של אמנות בינלאומיות האוסרות על ניצול ילדים לצורכי לחימה.

לנוכח הרגישות הבינלאומית – במיוחד באירופה וצפון אמריקה, לתופעה זו, ולאור השימוש על ידי החמאס בצילומים של ילדים הנפגעים במהלך הפעילות הצבאית, יש מקום שסוגית הניצול של ילדים לצורכי לוחמה ותעמולה, תשמש מרכיב מרכזי בהסברה הישראלית.

• בארצות אירופה וצפון אמריקה קיימת רגישות מיוחדת לשימוש באמצעי לחימה אקולוגיים וביולוגיים כדי לגרום להרס יערות, הרג בעלי חיים וגרימת זיהום וחנק על ידי השימוש בעשן.

רצוי לתת הדגשה בפעילות ההסברה, במיוחד מול התקשורת הבינלאומית, לנטייה של חמאס וחיזבאללה להיעזר, כטקטיקה צבאית, בטרור אקולוגי, ביולוגי וחקלאי נגד אזרחים, על ידי שיגור בלוני נפץ ואמצעי בעירה אחרים הגורמים לשריפות באזורים חקלאיים נרחבים, להרס תוצר חקלאי, הרג בעלי חיים וכן גרימת חנק על ידי שריפה מאסיבית של צמיגים.

לוחמה כזאת על ידי ארגוני הטרור נגד ישראל נוגדת שורה של אמנות בינלאומיות בתחום האקולוגיה והדין ההומניטרי, ומן הראוי להדגיש זאת במאמצי הדיפלומטיה הציבורית.

• המאמצים של חמאס בהקשר למבצע ‘שומרי החומות’ ליצור ולקבעה בתודעה הפלסטינית הפנימית ובתודעה הבינלאומית, זיקה ותלות בין המתרחש בירושלים במישור האזרחי היום-יומי לבין עזה, על אף העדר כל קשר מעשי בין השניים, מחייבים פעילות הסברתית ישראלית נחושה כדי להזים כל רעיון של קשר או זיקה.

חשוב לשלול מכל וכל את הנטייה של גורמי תקשורת רציניים (כולל הניו-יורק טיימס) לקבל ולקנות ללא עוררין את הזיקה הזאת ולהשתמש בה כעוד מנוף ביקורת נגד ישראל בהקשר של ירושלים.

המסר הישראלי צריכה להתבסס על העיקרון לפיו ניהול העיר ירושלים, על כל חלקיה, כולל שמירה על מקומות הקדושים, קיום סדר ציבורי וניהול חיי היום-יום, וכל סוגיות משפטיות הקשורות לבעלות על רכוש בעיר, הם באחריות הבלעדית של ישראל, ואין לכך כל זיקה עם עזה.

ניתן אף לציין בהקשר זה שבהסכמי אוסלו מ-1995-1999, שנחתמו ואושרו על ידי כל הגורמים המדיניים הבינלאומיים, הוסכם בין ישראל וההנהגה הפלסטינית (אש”ף, ולא חמאס) שסוגיית ירושלים היא נשוא למו”מ במסגרת המו”מ על הסדר הקבע, ואין לחמאס כל זכות עמידה בסוגיה זאת.

סיכום

יש לקוות שדיפלומטיה ציבורית משכנעת, יעילה, אמינה ונבונה, תוכל, בדרך זו או אחרת, להיעזר בנקודות אלו כדי להרחיב ביתר הצלחה את בסיס המידע וההבנה של מהלכי הלוחמה ופעילותה של ישראל מול גורמי הטרור, וכן להזים את התעמולה השקרית נגד ישראל במישור הבינלאומי.

יש לקוות גם שיהיה בכך כדי לשמש משום אבן נגף מול הפוליטיקה, התקשורת והמוסדות הבינלאומיים המעדיפים לשפוט מראש את ישראל באור שלילי, מבלי לשקול עובדות, מידע מהימן והאמת.