עבור לתוכן העמוד
Menu

האם תסולק טורקיה מנאט”ו או אולי תפרוש?

משבר רכישת טילי ה S-400 מרוסיה העלה את חמתם של ארה"ב ושל מדינות נאט"ו • ארדואן בוחר ללכת על חבל דק מאוד

נחישותה של טורקיה לרכוש את המערכת הרוסית נגד טילים 400 S למרות התנגדותה של ארה”ב והשהייתה מתוכנית הייצור של מטוס ה- 35 F פגעה לא רק ביחסיה עם ארה”ב אלא גם העמידה בשאלה את חברותה בנאט”ו. חברות הברית מתקשות להחליט האם טורקיה עדין נאמנה להן או שהיא מחפשת את דרכה החוצה.

טורקיה הייתה חברה חשובה בברית נאט”ו במשך 67 שנים על רקע מיקומה הגיאו-אסטרטגי בין אירופה לאסיה והיותה חלק מהמזרח התיכון ומן העולם האסלאמי. זאת בנוסף לעוצמתה הצבאית המוכחת ותחושתה שהיא חלק מן המערב החילוני והמתקדם על בסיס מורשתו של כמאל מצטפא אתאטורק. מבחינתה של הקהילייה הצפון אטלנטית – אירופית יש כאן אמירה ברורה שהמזרח התיכון הוא חלק מהביטחון שלה. נראה עם זאת כי כמה מנתוני יסוד אלה השתנו בשנים האחרונות.
טורקיה התקבלה לנאט”ו ב-1952 בעיצומה של מלחמת קוריאה לאחר שהייתה מבין הראשונות להיענות לבקשת האו”ם לשגר כוחות צבא לעצור את מתקפת הצפון על הדרום. חייליה נלחמו בגבורה וקיבלו ציונים לשבח מארה”ב ומדרום קוריאה. צבאה נחשב כיום לשני בגודלו בברית אחרי זה של ארה”ב. נראה עם זאת שהרקע למהלך זה, היה הצורך של טורקיה לקבל את תמיכתו של המערב מול תביעותיה הטריטוריאליות של ברית המועצות אחרי מלחמת העולם השנייה.
הסובייטים דרשו לספח חלקים ממזרח המדינה ולהשתתף בהסדרי השיט של מצרי הבוספורוס והדרדנלים ובהגנה עליהם שהופקדו בידי טורקיה בהסכם מונטרה מ-1936. טורקיה התנגדה, המערב תמך בה והיא צורפה לברית הצפון אטלנטית.

שבירת המבוי הסתום בעניין השבויים והנעדרים

נאט”ו עם זאת אינה רק ברית צבאית, אלא, כנאמר בהסכם שהקים אותה, היא גם קהילה של מדינות המאוחדות ברצונן לחיות בשלום עם כל עמי העולם, לשמור על ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, לפתור כל סכסוך שיפרוץ ביניהן בדרכי שלום וכמובן להבטיח את הגנתם של החתומות על ההסכם.
אכן טורקיה הייתה לחברה נאמנה של הברית וקיימה יחסים טובים עם חברותיה שהרחיבו את שיתוף הפעולה הכלכלי והפיננסי עמה ותרמו רבות לפיתוחה. היא גם התקבלה כחברה נילווה של הקהילייה האירופית עם כל היתרונות הכלכליים, הפיננסים והטכנולוגים הכרוכים בכך.
ארה”ב סיפקה לה סיוע צבאי, הקימה מחנות צבא בשטחה, נמל התעופה אינצ’רליק הגדול הועמד לשימושה והיא אף אכסנה שם נשק אטומי טקטי.
טורקיה גם שותפה בפיתוח ויצור של אמצעי לחימה שונים במסגרת נאט”ו והייתה חברה במועצה המפקחת על תוכנית ייצור ה- 35 F.

עם זאת ניגודי אינטרסים ודרכי פעולה שונים מן המקובל בנאט”ו התגלעו כבר ב-1974 כאשר טורקיה כבשה את צפון קפריסין בו קיים רוב טורקי וגרשה מבתיהם כ- 150,000 קפריסאים ממוצא יווני. מועצת הביטחון גינתה את הפעולה ודרשה לפנות את “הכוחות הזרים”, המועצה האירופית לזכויות האדם האשימה את טורקיה בהפרת האמנה האירופית לזכויות האדם. טורקיה טענה כי היא הגיבה להפיכה צבאית של כוחות צבא יוונים וקפריסאים שתפסו את השלטון, והתכוונו לספח את קפריסין ליוון וכי מעורבותה נועדה להציל את הטורקים המקומיים מטבח. היא גם נאחזה בהסכם לונדון מ-1961 שהעניק עצמאות לקפריסין אחרי 83 שנים של שליטה בריטית וקבע שהיא, יחד עם יוון ובריטניה, תהיינה ערבות לשלומה וביטחונה של המדינה החדשה.

בריטניה התכוונה להפעיל כוח נגדה ממחנות הצבא שלה שהחזיקה באי בהתאם להסכם, אך ארה”ב מנעה זאת ממנה כדי לא לפגוע בברית נאט”ו ולערער את היציבות באזור. ארה”ב הסתפקה לבסוף בהטלת אמברגו על אספקת נשק על טורקיה, שהיה ללא ספק מהלך בעייתי שכן השתיים היו חברות באותה ברית צבאית. האמברגו בוטל כעבור שלוש שנים ע”י הנשיא קרטר.

טורקיה הכריזה על צפון קפריסין כמדינה פדרטיבית של טורקיה וב-1983 הממשלה הטורקית של צפון האי הודיעה על הקמת מדינה עצמאית היא “הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין” שלא הוכרה אלא ע”י טורקיה.

התנהגותה של טורקיה במקרה זה הייתה מנוגדת לחלוטין לסטנדרטים של נאט”ו המחייבים פתרון בדרכי שלום ובהתייעצויות עם הצדדים המעורבים. באותה עת הצבא הטורקי היה עדין ערב לחילוניותה של טורקיה והיא קיימה כאמור לעיל יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם המערב. עם זאת רגשות הלאומנות גברו וטורקיה פעלה יותר על בסיס של מורשתה האימפריאלית מאשר כמדינה המתיימרת להיות מערבית.

בעיית קפריסין עדין לא באה על פתרונה וממשיכה בימים אלה להטריד את המערב. עם גילוי מאגרי גז גדולים באזור הכלכלי הימי של קפריסין הודיעה טורקיה כי עליה לחלוק את הכנסותיה עם צפון קפריסין. כהוכחה לנחישותה בעניין זה התחילה טורקיה לשגר עוד ב- 2018 אוניות לחיפוש גז במים הטריטוריאליים של קפריסין שהיא מדינה ריבונית החברה באיחוד האירופי. נושא טעון זה יצטרך לעלות בקרוב לסדר היום הבינלאומי ולמצוא את פתרונו פן יגביר את המתח באזור.

נאט”ו נאלץ לבלוע את הגלולה המרה והיחסים הטובים עם טורקיה נמשכו. הוכחה לכך הייתה תמיכתה של טורקיה במערכה של ארה”ב נגד אלקעאדה באפגניסטן אחרי הפיגועים ב- 9/11. היא אפשרה לארה”ב להשתמש בנמל התעופה אינצ’ירלק כבסיס ליציאה של מטוסיה לסיוע לוגיסטי לכוחות הלוחמים ולתדלוק מטוסי הקואליציה מעל אפגניסטאן. היא גם השתתפה ב”כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי” של האו”ם שהוקם ב-2011 לתמיכה במערכה של ארה”ב נגד הטאליבן. עם זאת היא שיגרה כוח קטן בלבד שמנה 290 חיילים לא קרביים שהתמקדו במתן סיוע לוגיסטי, באימון חיילי הצבא האפגני ובביצוע פרויקטים לשיקום בתחומי החינוך והחקלאות. כאן באה לידי ביטוי הסולידריות האסלאמית וטורקיה מתגאה בכך שחייליה לא הרגו ולו אפגאני אחד. ארדואן העמיק את השת”פ הכלכלי והפוליטי עם אפגניסטאן מיד עם הגיעו לשלטון.

הגעת AKP מפלגתו האסלאמית של ארדואן לשלטון ב- 2002 הייתה קו פרשת המים בין שתי המדינות וניגודי אינטרסים החלו להיחשף. ארדואן התנגד למלחמה של ארה”ב בעיראק מחשש לערעור היציבות שם וההשלכות על טורקיה הגובלת בה. הפער בעמדות הובלט כאשר הפרלמנט הצביע נגד הצבתם בטורקיה של כוחות הצבא האמריקאי לקראת המלחמה בעיראק ואסר על הפעלת מטוסי קרב והפצצה של ארה”ב מנמל התעופה אינצ’רליק. זו הייתה מכה משמעותית לארה”ב שנאלצה לשגר את מטוסיה ממקומות רחוקים יותר. כאן התגלה שבר ביחסי שתי המדינות שלא רק שלא אוחה, אלא הלך וגדל עם התחזקות שלטונו של ארדואן.

ככל שעבר הזמן ארדואן הרחיב את סמכויותיו עד שהצליח לשנות את החוקה ולהקים משטר נשיאותי. במקביל התברר כי הוא מנסה ליישם אג’נדה פוליטית -היסטורית המבוססת על גדולתה של האימפריה העותומנית ועל משנתה הקיצונית של תנועת “האחים המוסלמים”, שהוא חונך על ברכיה. תערובת זו של רגשות לאומניים ודתיים המכונה נאו-עותמניזם הביאה את ארדואן לנקוט במדיניות חוץ אגרסיבית במטרה להשליט את הדומיננטיות הטורקית תוך השענות על דת האסלאם שהיא המכנה המשותף למדינות האזור. מדיניות זו לא הייתה הצלחה גדולה שכן השאירה את טורקיה בידידות רק עם קטר התומכת גם היא באחים המוסלמים. מצרים ניתקה את היחסים עימה על רקע תמיכתה באחים המוסלמים. שאר המדינות כגון סעודיה, ובנות בריתה במפרץ, ואפילו עיראק מסתכלות עליה בחשדנות ולגבי סוריה היא אויב.

המלחמה בסוריה שהחלה ב- 2011 הרחיבה את הפער בין האינטרסים של טורקיה וארה”ב. בעוד הנשיא אובמה מקים קואליציה להילחם בדעא”ש שהפך למדינה האסלאמית, מאפשר ארדואן את מעברם בארצו של אלפי צעירים מוסלמים נלהבים המתגייסים לדעא”ש ואף מתיר רכישת נפט מהארגון. נראה שהאינטרס של ארדואן היה להשתמש בדעא”ש ככלי מסייע לחיסולו של משטר אסד החילוני ולהביא להקמת משטר אסלאמי ידידותי לטורקיה. זאת מתוך הנחה מוטעית לחלוטין כי הארגונים האסלאמיים “המתונים יחסית” שבהם הוא תומך יתפסו את השלטון אחרי שהקואליציה האמריקאית תחסל את דעא”ש. ארדואן הבין כנראה שמדיניותו כשלה רק כאשר ארה”ב החליטה לתמוך בכורדים, אוייביו, וסייעה להקים את “הכוחות הסורים הדמוקרטים” באוקטובר 2015. אלה מושתתים על “יחידות ההגנה על העם” YPG שהוא הארגון הכורדי הצבאי הגדול ביותר בסוריה, אבל נחשב ע”י הטורקים כארגון טרור המקורב לתנועה הכורדית – טורקית PKK הפועל להשגת עצמאות למיעוט הכורדי. כוחות אלה הצליחו להביס את המדינה האסלאמית ולהשתלט על כל צפונה של סוריה לאורך גבולה עם טורקיה עד עיראק בסיוע ויעוץ אמריקאי.
על כל זאת התווסף אירוע הפלת הסוחי 24 – SU הרוסי, שחצה את הגבול לטורקיה לכמה שניות ע”י חיל האוויר הטורקי והביא להטלת סנקציות רוסיות עליה.

ארדואן מצא את עצמו קירח מכאן ומכאן והחליט לבחור דווקא ברוסיה כבת ברית ולהמשיך את מלחמתו בכורדים, זאת מתוך אמונה שכך חיזק את עמדתו מול ארה”ב התומכת בהם. טורקיה צורפה לפורום אסטנה יחד עם אירן ורוסיה הפועל לקבוע את המפה העתידית של סוריה (אבל בינתיים ללא תוצאות). על רקע זה הצבא הטורקי בסיוע מיליציות מוסלמיות פרו – טורקיות כבש את מחוז עפרין הכורדי הצמוד לגבול טורקיה לאחר שהצבא הרוסי שהיה פרוס באזור, במסגרת הסיוע לאסד, פינה את עמדותיו. כ-150.000 אנשים ברחו מעפרין והפכו לפליטים. בנוסף ארדואן הודיע על רצונו להקים אזור ביטחון לאורך הגבול עם סוריה – 40 ק”מ עומקו ולהגן עליו באמצעות צבאו – פעולה המפרה את המשפט הבינלאומי ונחשבת לכיבוש זר לכל דבר. אסד הודיע מיד על התנגדותו. ארדואן גם ממשיך לאיים לפעול נגד “הכוחות הסורים הדמוקרטים” ולגרשם מזרחית לפרת בעוד כוחות קטנים של ארה”ב נמצאים שם. ארה”ב, שעדין מהססת האם להוציא את כוחותיה מצפון סוריה, מנהלת מו”מ עם טורקיה כדי למצוא בכל זאת פשרה על כל תביעותיה, אך לשווא. ב-24 ביולי הודיעה טורקיה כי נכשלו שיחותיה עם משלחת אמריקאית ביחס לממדי אזור הביטחון והאמצעים להגנתו.

על רקע חמור וטעון זה התרחשה הפרשה של רכישת המערכת 400 S מרוסיה. ארה”ב עשתה ככל יכולתה להניא את ארדואן מלהשלים את העסקה. היא הציעה לטורקים רכישתה של מערכת פטריוט דומה בתנאים נוחים וחזרה והדגישה שהכנסת 400 S למערכות ההגנה של מדינה החברה בנאט”ו כמוה כהכנסת מקור אינפורמציה קבוע לרוסים על היכולות שלה ושל נאט”ו ובמיוחד על ה- 35 F.


ארה”ב פעלה בהדרגתיות כדי להראות כי היא משאירה מרווח לטורקים לשנות את דעתם. בתחילה היא הפסיקה את אימון הטייסים הטורקים בארה”ב למטוסי 35 F. כאשר חלקי 400 S התחילו להגיע לטורקיה והיא הודיעה כי הרכישה היא סופית הדיחה אותה ארה”ב מהמועצה המפקחת על תוכנית היצור של המטוס, ביטלה את הרישיון שניתן לה לייצר כ-900 חלקים של המטוס וגם גנזה את מכירתם של 100 המטוסים שהזמינה טורקיה. הנזקים לארה”ב מוערכים במאות מיליוני דולרים.
ההתקרבות לרוסיה נעשתה בצל הפלת המטוס הרוסי ובהמשך לסנקציות הרוסיות שפגעו מידית בכלכלה הטורקית בתחומי החקלאות והתיירות. מהלך זה הפך לאופציה אסטרטגית כאשר ארדואן החליט להתנצל בפני פוטין ולקדם את שיתוף הפעולה עם רוסיה. התוצאה הייתה השלמת בנייתם של צינור הגז TURKSTREAM מרוסיה לטורקיה ושל תחנת הכוח ב- AKKUYU שבונה חברת בת של ROSATOM שהושהתה גם כן בעקבות התקרית האווירית.

רכישת ה- 400 S הייתה גולת הכותרת של תהליך זה שהפתיע רבים. בארה”ב התפרשו הדברים כביטוי של עויינות וככפיות טובה אחרי 67 שנים של שיתוף פעולה מגוון וחזק. ארה”ב איימה בהטלת סנקציות, אך טורקיה כאמור התעקשה להשלים את רכישת המערכת הרוסית ולא הותירה ביד ארה”ב ברירה אלא לנתק אותה מכל מה שקשור ב- 35 F. אומנם הנשיא טראמפ הבטיח לארדואן במפגש ה- 20 G באוסקה כי ארה”ב לא תטיל עליה סנקציות אבל וושינגטון עשתה את המינימום המתבקש להגנתה. בתקשורת האמריקאית פרשנים רבים קראו לסלק את טורקיה מנאט”ו. לא נראה עם זאת כי מהלך כזה עומד לקרות. אין זה מן האינטרס של ארה”ב ונאט”ו לבודד את טורקיה, להרחיקה מן המערב ולדחוק אותה עמוק יותר לחיקה של רוסיה. מזכ”ל נאט”ו גנרל STOLTENBERG JENS שביקר בטורקיה במאי האחרון בעיצומו של משבר ה- 400 S הכריז כי טורקיה היא בת ברית מוערכת מאד של נאט”ו ושיבח את תרומתה לפעילותה הנוכחית של הברית בעיראק כמו גם בעבר באפגניסטאן ובקוסובו כדוגמאות לפעילותה למען מטרותיה של הברית. הוא הוסיף כי נאט”ו עומדת לצידה של טורקיה מול אתגרי הביטחון המאיימים עליה ומסייעת להגנתה באמצעות מערכות הגנה של טילים ופיטרול של מטוסי AWACS. עוד אמר STOLTENBERG כי נאט”ו השקיעה יותר מחמישה מיליארד דולר בהקמת מתקנים צבאים בטורקיה ובכללם נמלי תעופה, בסיסים ימיים ומערכות רדאר.

יש גם להוסיף כי האיחוד האירופי תלוי בטורקיה לעצירת גלי הפליטים הבאים ממדינות המזרח התיכון ושילם לה על כך ששה מיליארד דולר.
לא נראה לכן כי הדחתה של טורקיה מנאט”ו הוא על סדר היום וכפי שזה נראה ארה”ב תמשיך בדיאלוג עימה עד למציאתה של פשרה כלשהי שתאפשר חידוש השת”פ ביניהן.


ברור שגם לטורקיה אין אינטרס לפרוש מן הארגון שתרם כה רבות להגנתה ולפיתוחה. היא גם מודעת היטב כי ההשקעות והטכנולוגיה יכולים לבוא בעיקר מן המערב ולא מרוסיה וכי לקשר איתה יש גם צדדים מסוכנים כפי שהוכיחה ההיסטוריה של יחסיהן בחמש מאות השנים האחרונות.
עם זאת על טורקיה יהיה לנקוט בזהירות כדי לא למתוח את החבל יותר מידי עם ארה”ב פן תגרור אותה בכל זאת להטלת סנקציות נוספות.

.