עבור לתוכן העמוד
Menu

האם יש סימנים לחידוש הקשרים בין ירדן לפלשתינאים?

במרס 2005 ניסחו הירדנים הצעת שלום - זו הפעם הראשונה בתולדות הדיפלומטיה הערבית - הקוראת לנורמליזציה של היחסים עם ישראל עוד לפני יישוב הסכסוך בין הפלשתינאים לישראל.

 

  • במרס 2005 ניסחו הירדנים הצעת שלום – זו הפעם הראשונה בתולדות הדיפלומטיה הערבית – הקוראת לנורמליזציה של היחסים עם ישראל עוד לפני יישוב הסכסוך בין הפלשתינאים לישראל. מהצעתו של המלך עבדאללה הושמטו התנאים המוקדמים שהציבו הערבים בעבר לשלום עם ישראל, כגון החזרה לקווי שביתת-הנשק של 1949 ושיבת הפליטים הפלשתינאים. נציגי הליגה הערבית דיווחו כי לפחות 13 מ-22 המדינות הערביות הביעו תמיכה ראשונית בהצעה הירדנית.
  • בתפנית בלתי צפויה של הרגע האחרון העביר המלך חוסיין, מלך ירדן המנוח, את הכתר לבנו הבכור עבדאללה, הנשוי לאישה פלשתינאית, ראנייה, ולא הפקיד את הממלכה בידי אחיו, הנסיך חסן. שושלת היוחסין של הענף המשפחתי הפלשתינאי היטיבה לשרת את עבדאללה בקרב הפלשתינאים החיים בירדן.
  • התייעצויות נמרצות נוספות בין הרשות הפלשתינאית לירדן מאז 2004 משקפות את הדאגה הגוברת שהתוהו ובוהו המתפשט בגדה המערבית יאיים על המשך קיומה של הרשות הפלשתינאית בראשותו של מחמוד עבאס. כתוצאה מכך ביקשו כמה נכבדים פלשתינאים, תושבי הגדה המערבית, שירדן תשלח לגדה המערבית כוחות ביטחון שיסייעו להחזיר את החוק והסדר על כנו. המלך עבדאללה, הסכים לשלוח כמה אלפי חיילים מ”חטיבת באדר” הפלשתינאית, בפיקוד ירדני. החטיבה מורכבת כיום מעקורים פלשתינאים ממלחמת ששת הימים, שהם חלק מ”צבא השחרור הפלשתינאי” המוצב בירדן.
  •  קונפדרציה פלשתינאית-ירדנית בצורה זו או אחרת נראית כחלופה הפוליטית הטבעית ביותר מנקודות-ראות היסטוריות, תרבותיות ואתניות. מעצבי המדיניות האמריקנים צריכים לשקול את הרעיון מחדש, מפני שמבחינתם, מדינה פלשתינאית רצופה ובעלת וברת קיימא, היא יעד פוליטי מוצהר. ללא קשר פדרטיבי \ קונפדרטיבי עם ירדן אין למדינה הפלשתינאית כושר חיות.
  • פיגועי הטרור של אל-קאעידה בעמאן, האנרכיה הגוברת בשטחי הרשות הפלשתינאית, ומרכז הטרור המתייצב בעיראק מחייב את ירדן לארגן קואליציה אזורית על מנת לתת מענה לסכנות המתגברות שבאופיין הן אזוריות. היערכות זאת, מחייבת את ירדן, בין היתר, לדון מחדש בטיב קשריה עם הגדה המערבית, בכיוון ביטול מדיניותה הישנה של הינתקות מן השטחים. ראש ממשלת ירדן הקודם, עדנאן בדראן, אמר בראיון משותף ליומון הפלשתינאי “אל-קודס” והירדני “א-דסתור”[i], כי “כל מה שקורה בגדה המערבית ובעזה משפיע על ירדן לטוב ולרע ואיננו יכולים לשבת בחיבוק ידיים, ועלינו להשתתף בכינון המדינה הפלשתינאית”.  הוא הציע לסייע לפלשתינאים במימוש חלקם במפת הדרכים באומרו: “עלינו לעמול ביחד עם אחינו הפלשתינאים על מנת שנוכל לסייע להם להגיע לסיומה של מפת הדרכים, ולסלק את המכשולים העומדים בדרכם”. הכרזתו של ראש ממשלת ירדן הקודם, התפרסמה כמה ימים לפני פיגועי הטרור בעמאן, אבל לא היתה הראשונה מסוגה בעת האחרונה. שורה של החלטות והכרזות שקדמו לה הצביעו על מגמה ברורה בכיוון הזה.

ירדן קוראת לנורמליזציה של היחסים עם ישראל עוד לפני יישוב הסכסוך בין הפלשתינאים לישראל

הצעתו של עבדאללה מלך ירדן, ממרס 2005, שהוגשה לליגה הערבית וקראה לנורמליזציה של היחסים עם ישראל טרם ליישוב הסכסוך בין הפלשתינאים לישראל, הפיחה רוח-חיים מחודשת בתפקידה של עמאן כמשכינת שלום. יתר על כן, היתה זאת תפנית של 180 מעלות בעמדה הפסיבית של ירדן כלפי הסוגיה הפלשתינאית במהלך תהליך אוסלו, בין 1993 ל-2000. קריאותיהם של עבדאללה ושל האני אל-מוּלכּי, שר החוץ הירדני, לנקיטת “גישה אזורית” לעשיית השלום במזרח התיכון, לפי קווי ועידת השלום במדריד מ-1991, מצביעות על הפנמת כישלונה של הגישה הדו-צדדית של אוסלו למשא-ומתן בין ישראל לרשות הפלשתינאית, ומעידות על נכונות לנקוט גישה רחבה, ואולי יצירתית יותר, ליישוב הסכסוך.

במובן זה, הסכמתו של עבדאללה המלך לבקשת המנהיג הפלשתינאי, מחמוד עבאס, לשלוח את “חטיבת באדר” המוצבת בירדן, שהיא חלק מ”צבא השחרור הפלשתינאי” בפיקודו של הצבא הירדני, כגורם מסייע להשבת הסדר על כנו בחלקים מוכי טרור ואלימות בגדה המערבית, מייצגת כנראה את הסימן המשמעותי ביותר של חידוש הקשרים של ירדן עם הגדה המערבית מאז יולי 1988, כשהמלך חוסיין המנוח ניתק שם פורמאלית את הקשרים המשפטיים והמנהליים.

התנתקותה של ירדן מהגדה המערבית (להוציא את הקשר הדתי לירושלים), באה לאחר כמה שנים של ניסיונות נמרצים מצד הממלכה ההאשמית ואש”ף להגיע להסכם על קונפדרציה ירדנית-פלשתינאית ב-1986-1985. הסכם עקרוני הושג אמנם בפברואר 1985, אך השיחות התמוטטו כעבור שנה.

תכנית הרפורמה הפוליטית והכלכלית שמוביל כיום המלך עבדאללה תחת הסיסמה “ירדן תחילה” (אל-אורדון אוואלאן) כוללת הצעה לבזר את השליטה הפוליטית של עמאן  תוך הקמת פרלמנטים אזוריים באזורים צפוני, מרכזי ודרומי, במהלך שנועד להעניק ייצוג רחב יותר לרוב הפלשתינאי בירדן, ולחזק בכך את זהותם הלאומית הירדנית, ההולכת ומתפתחת. הפלשתינאים בירדן גילו בדרך כלל יחס חיובי לעבדאללה הצעיר, שאשתו – ראנייה, היא פלשתינאית מאזור טולכרם, בגדה המערבית.

אמנם אין שום סימנים שירדן מעוניינת לספח את הגדה המערבית מחדש ולשקף את “האופציה הירדנית” הישנה שהיתה מונחת על השולחן עד כישלון ועידת לונדון ב-1987[v]. אולם, קיימות אפשרויות להסדרים ביטחוניים, כלכליים ואף פוליטיים בין ירדן לבין ישות פלשתינאית עצמאית.  ייתכן שלגישה הפדרליסטית המבוזרת החדשה שלירדן לגדה המזרחית יהיו – בנסיבות מסוימות – השלכות גם על עתידה הפוליטי של הגדה המערבית נוכח כישלונו של עבאס לעצור את הטרור, האלימות והתוהו ובוהו בקרב הפלשתינאים וליישם רפורמות מוסדיות שהובטחו כבר לפני זמן רב. השאלה אם עבאס יכול להשתלט על החמאס ועל ארגוני טרור פלשתינאיים נוספים, המהווים איום פוטנציאלי גם על ירדן, נשארה עדיין בבחינת צריך עיון, ויש לה השלכות מכריעות לגבי הממלכה ההאשמית.

בה בעת, מתעורר שוב ויכוח נוקב בין מנהיגי הפלשתינאים בקשר לאפשרות של חידוש קשרים בין הפלשתינאים לירדן (בלי להחליט מראש אם היחסים יהיו במתכונת פדרלית או קונפדרציונית). “הסיכויים שנחלשו כיום לפתרון של שתי מדינות”, כמו שאמר לאחרונה חנא סניורה, המו”ל הפלשתינאי, “מאלצים אותנו לשקול מחדש את האפשרות של קונפדרציה”[vi].  בקרב הפלשתינאים קיימת גם הבנה רחבה יותר שממדי השחיתות הממוסדת ברשות הפלשתינאית פגעו קשות בסיכויי הפלשתינאים לעצמאות.

איתותים חדשים מעמאן?

ההצעה שהגיש עבדאללה לליגה הערבית משקפת תמורה בעמדתה של עמאן לגבי הסכסוך בין ישראל לפלשתינאים. לראשונה בתולדות הדיפלומטיה הערבית ניסחו הירדנים הצעת שלום  שהושמטו ממנה התנאים המוקדמים שהציבו הערבים בעבר לשלום עם ישראל, כגון הדרישה שישראל תחזור לקווי שביתת-הנשק של 1949 ותאפשר את שיבת הפליטים הפלשתינאים לישראל. בריאיון שנתן לערוץ השני בטלוויזיה הצרפתית ב-7 במרס, הסביר עבדאללה את הגמשת ההצעה: “המחיר האמיתי הוא שהישראלים יקבלו שלום ממדינות ערב, ממרוקו עד עומאן. אם נבין את פחדיהם של אחרים, אפשר יהיה לפתור את הבעיות”[vii].

ראוי לציין שההצעה של עבדאללה קראה ליישוב הסכסוך עם ישראל על בסיס “העיקרון של שטחים תמורת שלום וועידת השלום במדריד ב-1991”. במדריד, בניגוד לתהליך אוסלו עם אש”ף שבא אחריה, הופיעה משלחת ירדנית-פלשתינאית, ובמפורש לא היתה שם קריאה לישראל ליישב את הסכסוך עם הפלשתינאים כתנאי מוקדם לתחילת ההתפייסות עם העולם הערבי[viii].

ראש ממשלת ירדן החדש, ד”ר מערוף אל-באח’ית, חיזק את אסטרטגיית השלום של המלך עבדאללה בריאיון שנתן במרס 2005, כאשר היה השגריר בישראל כשאמר כי היזמה היא ל”שיחות על שלום כולל – ולא שלום ישראלי-פלשתינאי. אני סבור, כאדם, שלא הפלשתינאים מחזיקים בידם את המפתח לביטחונה של ישראל, אלא העולם הערבי”[ix]. אל-באח’ית הוסיף: “הפרדיגמה של פתרון שתי המדינות (פלשתין וישראל) אינו מביא יציבות. אנו יכולים לפעול בכיוון זה, אבל משם העימות יימשך”[x].

 עמר מוסא, מזכ”ל הליגה הערבית, וכמה מחברי הליגה הערבית דחו את הצעתו של עבדאללה כחלופה שאינה מקובלת ליזמת השלום הסעודית משנת 2002, הדורשת נסיגה ישראלית מלאה לגבולות שקדמו ל-1967, כתנאי מוקדם לנורמליזציה של היחסים עם העולם הערבי. אולם נציגי הליגה הערבית דיווחו כי לפחות 13 מ-22 המדינות הערבית הביעו תמיכה התחלתית ראשונית בהצעה הירדנית, על אף הביקורת מצד הפלשתינאים שירדן עושה ויתורים חמורים[xi]. עבדאללה המלך אמנם לא השתתף השנה בוועידת הפסגה הערבית בגלל “התחייבויות קודמות”, אבל היתה לו סיבה להניח שההמלצות מרחיקות הלכת שלו ינחלו הצלחה ניכרת, נוכח שאיפתן של מדינות בצפון אפריקה לשים קץ למנהיגותה של מצרים בליגה.

בדיונים שהתנהלו באלג’יריה וקדמו לוועידת הפסגה התלונן האני אל-מוּלכּי, שר החוץ הירדני, על “כישלונן של מדינות ערב להסתגל לזמנים המשתנים”, ונמסר כי אמר לכמה שרים ערבים כי “הערבים אינם קוראים את ההיסטוריה היטב, והם מונעים על-ידי הרגשות שלהם, ולא על-ידי ההיגיון”[xii].ייתכן שאין זה מקרה שההצעה של המלך עבדאללה הועלתה לאחר פגישתו עם הנשיא בוש כמה ימים קודם לכן. האני אל-מוּלכּי, שר החוץ, אמר לאחר כינוס הליגה הערבית, שהוא ניסה לשכנע את מדינות ערב להסכים להצעה, בטענה ש”לא לישראל הם עושים וויתורים, אלא למציאות”[xiii].

דומה שגם שינוי בשושלת הירושה של הכתר ההאשמי משקף את רגישותה של הממלכה לרוב הפלשתינאי. אחרי החלטתו המפתיעה של המלך עבדאללה, בתחילת השנה, לשלול מאחיו למחצה הצעיר, הנסיך חמזה, את תואר “יורש העצר” ולהחליף אותו במינוי העתידי הצפוי של בנו של עבדאללה, חוסיין בן העשר, שאמו היא הפלשתינאית ראנייה, נשמעו השערות שמהלך זה יגביר את הפופולאריות של עבדאללה בקרב הפלשתינאים[xiv], ומעמיד יורש עצר פלסטיני מצד אמו לכתר ההאשמי.

לדברי כמה מומחים לעניינים ערביים בוושינגטון, זוהי המחשבה אשר הובילה לתפנית הבלתי צפויה של הרגע האחרון שעשה המלך חוסיין, שהעביר את הכתר לבנו הבכור עבדאללה, הנשוי לפלשתינאית ראנייה, במקום שהממלכה תופקד בידי אחיו לאב ולאם, הנסיך חסן. שושלת היוחסין של משפחתו הפלשתינאית של עבדאללה היטיבה לשרת אותו בקרב הפלשתינאים החיים בירדן, שעבדאללה גמר אומר לחזק את הזהות הירדנית הייחודית שלהם[xv].

זווית מעניינת לחילופי השושלות העניק ראש הממשלה לשעבר, דר’ עבד א-סלאם אל-מג’אלי, לאחר ביקור בעזה. דר’ אל-מג’אלי, שבינתיים מונה ליו”ר הפרלמנט, חידש את רעיון הממלכה המאוחדת תחת הכתר ההאשמי, שלמעשה איננו דווקא ירדני, אלא מייצג את שושלת הנביא, ויכול לפיכך לשמש מקור הזדהות משותף[xvi].

תכנית הביזור החדשה של ירדן שהעלה עבדאללה היא מהלך מרחיק-לכת להענקת זכויות הצבעה לרוב הפלשתינאי בירדן, וייתכן שהיא עשויה להוות גם בסיס לתשתית פוליטית של שיתוף-פעולה עם הגדה המערבית. באפריל 2005 הקים עבדאללה גוף ממשלתי חדש והטיל עליו לנסח חקיקה שתפצל את הרשות המחוקקת בין פרלמנטים אזוריים עתידיים במחוזות הצפוניים, המרכזיים והדרומיים. בנאום טלוויזיוני בינואר 2005 הסביר עבדאללה כי בממלכה יהיו כמה אזורי פיתוח או מחוזות “עם מועצות מקומיות שייבחרו על-ידי התושבים, והן יקבעו את סדרי-העדיפויות בשטחים שלהן”[xvii]. ניתן לפרש את דבריו של עבדאללה על הצורך “בהרחבת ההשתתפות של הציבור בפיתוח הפוליטי, הכלכלי, החברתי והמנהלי של ירדן” בתחילתה של מערכת פדראלית פנים- ירדנית.

אולם מאמצי המלך לבנות זהות לאומית “ירדנית” חדשה יצרו גם התנגדות “מוּבנֵית” לחידוש הקשרים עם הגדה המערבית בקרב ירדנים בחוגי השלטון וגם בין האליטות הפלשתינאיות בעמאן, השולטות בחלק ניכר מהעָצמה הכלכלית והעושר הפיננסי. רבים מבין האליטות בעלות העָצמה טוענים כי ירדן נאבקת בחבלי מהפכה בתר-אידיאולוגית המוגדרת על-ידי טכנולוגיה עילית, אינטרנט והתמערבות. הירדנים רוצים גם – במידה לא מבוטלת – להתרחק מהנראטיב הפלשתינאי ההיסטורי וליצור זהות ירדנית המשוחררת מהמטען הפסיכולוגי וההיסטורי של 1948, שהוא עדיין המרכיב המגדיר את הזהות של הפלשתינאים בגדה המערבית וברצועת עזה[xviii].

אולם עבדאללה ניצב גם מול הדילמה שיוצר התוהו ובוהו המתגבר בגדה המערבית: חוסר היציבות השורר שם נתפס בעיני הירדנים כאיום פוטנציאלי. בירדן קיימים עדיין חששות כבדים שחוסר היציבות בגדה המערבית ובניית גדר הביטחון של ישראל בגדה עלולים לעודד הגירה פלשתינאית גדולה מזרחה. מצב זה אילץ את עמאן לשקול אם למלא תפקיד גדול יותר בפתרון הבעיה הפלשתינאית. הוואקום, האנרכיה, והשתלטות גורמים קיצוניים שהתחוללו בעזה בעקבות הניתוק החד צדדי בעזה עורר חששות בעמאן מתוצאה דומה בגדה המערבית[xix].

ראש הממשלה אל-באח’ית, דן אפוא לאחרונה ביישובם מחדש של הפליטים הפלשתינאים החיים כיום בירדן:

“אנו ניתן להם את הזכות לבחור: באתם הנה כשהיתה אחדות בין ירדן לפלשתין. עכשיו יש מדינה פלשתינאית. נהניתם ממלוא הזכויות האזרחיות; זה הזמן המתאים להחליט אם אתם רוצים לחזור [לפלשתין]. אנו לא יכולים להכריח אתכם. זה לא טוב בשביל ישראל והאזור לעשות הסכם שלום עם חלק מהפלשתינאים. אם הם לא יהיו מרוצים, האם הם לא יקימו אש”ף חדש? אנו רוצים להבטיח שכל הסכם יהיה מקובל על הרוב. אנו מתכוונים לפשרה היסטורית – לא להסדר פוליטי”[xx].

תנאים גיאופוליטיים חדשים באזור מפיחים רוח-חיים מחודשת באפשרות של פתרון אזורי בהנהגת ירדן

הסימנים לחידוש אפשרי של קשרי ירדן עם הגדה המערבית צריכים להיבחן בהקשר של תנאים גיאופוליטיים חדשים באזור, ובייחוד במדיניותה של ארצות-הברית שאינה מגלה כל סובלנות כלפי מדינות התומכות בטרור, ודוגלת בשילוב עם רפורמות דמוקרטיות במזרח התיכון. יתר על כן, הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003, מותו של יאסר ערפאת ב-2004, בחירת מחמוד עבאס ליו”ר הרשות הפלשתינאית בינואר 2005, וההתנתקות של ישראל מרצועת עזה – כל אלה יחדיו שיפרו את התנאים להיווצרות השפעה ירדנית ישירה יותר על הסוגיה הפלשתינאית.

הדחתו של סדאם חוסיין, הרודן העיראקי, הציבה את ירדן בתפקיד מרכזי יותר על הבימה הפוליטית האזורית. לפני נפילתו של סדאם חוסיין, תפקידה הגיאופוליטי של ירדן היה מוגבל במידה רבה על-ידי עקב היותה מדינת חיץ בין עיראק לישראל. זאת ועוד; ירדן היתה מודעת היטב לכך שישראל היתה ערבה להישרדותה של הממלכה מול פלישה סורית אפשרית מצפון, או הסתערות עיראקית ממזרח[xxi].

אולם פלישתה של ארצות-הברית לעיראק ב-2003, הלחצים על סוריה שהפעילו אמריקה ואירופה לאחר מכן לחדול מתמיכתה בטרור האיסלאמי הקיצוני, ועיסוקה של ערב הסעודית באיום הפנימי הגובר מצד  אל-קאעידה, יצרו לירדן הזדמנות להשפיע על ההתפתחויות בעיראק ולמלא תפקיד ישיר יותר גם בגדה המערבית[xxii]. עמאן ידועה כעיר הגדולה היציבה ביותר במזרח התיכון הערבי, והיא משמשת מרכז חשוב לעיראקים, לבנונים, סורים, תושבי הגדה המערבית, טורקים ומצרים כאחד.

גם מותו של ערפאת ובחירתו של מחמוד עבאס סימלו עידן חדש ביחסים בין ירדן לפלשתינאים. ערפאת לא התעניין כל-כך בירדן במשך שנות אוסלו, וחתר תחת תפקידה המיוחד של הממלכה כאפוטרופסית על המקומות הקדושים למוסלמים בירושלים. עבאס, לעומתו, שומר על קשרים הדוקים עם המלך עבדאללה ועם הדרגים הבכירים בממשלת ירדן. הוא מבקר בעמאן לעתים תכופות ואמר בגלוי שהוא מעוניין בחידוש הקשרים עם ירדן בתחומים שונים.

הוויכוח המתחדש בקרב הפלשתינאים סביב קונפדרציה עם ירדן

התייעצויות נמרצות נוספות בין הרשות הפלשתינאית לירדן מאז 2004 משקפות את הדאגה הגוברת שהתוהו ובוהו המתפשט בגדה המערבית יאיים על המשך קיומה של הרשות הפלשתינאית בראשותו של מחמוד עבאס. הפלשתינאים ממשיכים ליפול קרבן מדי יום לכנופיות חמושות השולטות ברחובות ועוסקות בגנבות, סחיטה וקרבות רחוב[xxiii].

עקב כך ביקשו כמה אישי ציבור  פלשתינאים מרכזיים מהגדה המערבית מירדן לשלוח אליהם כוחות ביטחון, שיסייעו להחזרת החוק והסדר. המלך עבדאללה הסכים לשלוח כמה אלפי חיילים מ”חטיבת באדר” הפלשתינאית, בפיקוד ירדני. החטיבה מורכבת כיום מפליטים פלשתינאים ממלחמת ששת הימים, שהם חלק מ”צבא השחרור הפלשתינאי” המוצב בירדן[xxiv]. אולם ישראל מתנגדת לכך, בין השאר עקב חששה ש”חטיבת באדר” לא תפתור את בעיות הביטחון של הפלשתינאים, מכיוון שלרשות הפלשתינאית אין מנגנוני ביטחון יציבים שיפקחו על הכוח הירדני[xxv]. ישראל גם נימקה את הדחייה בחשד כי יש גם ניסיון נסתר לשגר לתוכה שוהים בלתי חוקיים[xxvi].

היו בישראל כאלה שההצעה לשלוח את “חטיבת באדר” הזכירה להם את תהליך אוסלו הכושל, שהביא לפריסת נוכחות אש”פית עוינת וחמושה בשטחים שהיו נתונים לשליטת ערפאת. מבחינה פורמלית, “חטיבת באדר” היתה אחת מארבע חטיבות של “צבא השחרור הפלשתינאי” שהוקם על-ידי אש”ף במדינות ערביות שונות, וביניהן חטיבת עין ג’אלוד במצרים, חטיבת קאדיסייה בעיראק, חטיבות חיטין וירמוק בסוריה וחטיבת באדר בירדן. החטיבות האלה הוקמו על פי הסכם בין אש”ף – שלפני השתלטות ערפאת על האירגון – לבין הממשלות הערביות, ועל פיהן החטיבות היו כפופות לפיקוד המדינות הערביות.

ברמה הפוליטית, הרעיון של חידוש הקשרים עם ירדן אינו זר למנהיגים הפלשתינאים. המועצה הלאומית הפלשתינאית אישרה כבר ב-1984 הצעת החלטה להקמת פדרציה פלשתינאית-ירדנית. ב-11 בפברואר 1985 הגיעו ערפאת וחוסיין המלך להסכם  על קונפדרציה פלשתינאית-ירדנית, אך ההסכם נשאר לא חתום[xxvii]. מאז 2004 דנו גם כמה אנשי אקדמיה פלשתינאים ברעיונות ליחסים דו-צדדיים מחודשים עם עמיתיהם הירדנים[xxviii].

 אל- בח’ית ציין נקודה חשובה בדברו של רעיון גדודי אל-באדר. בנוסף להיותו כוח ביטחון מקצועי, ולא מיליציוני, חיילי הכוח יבואו ללא משפחותיהם.  יש בכך משום מענה לאחת הבעיות העיקריות המעיקות על מערכת הביטחון הפלשתינאית הנוכחית, והיא הנאמנות המשפחתית, שלא מאפשרת מעצרים, או פתיחה באש מחשש להתלקחות בין חמולות, כפי שהדברים באים לידי ביטוי בעזה.

יחסיה השוטפים של ירדן עם הגדה המערבית מאז התנתקותה ב-1988

ההכרזה הפומבית של ירדן על התנתקותה מהגדה המערבית, ביולי 1988, הובנה על-ידי רוב הקהילה הבינלאומית לא רק כסיום תפקידיה המנהליים והמשפטיים הרשמית של הממלכה ההאשמית באזור זה, אלא גם כסיום תפקידה של ירדן בכל הסכם להסדר קבע בין ישראל לפלשתינאים. אולם ירדן מעולם לא התכוונה לנטוש לחלוטין את קשריה עם הגדה המערבית. העניין הפוליטי המושרש של ירדן בשאלה הפלשתינאית, נוסף על הקשרים הכלכליים, החברתיים והמשפחתיים בין הגדה המערבית למזרחית, היו חזקים מכדי שחוסיין יוותר עליהם כליל[xxix]. חוסיין הסביר אז שהוא ניתק את קשריו עם הגדה המערבית במענה “למשאלותיהם של אש”ף, של תושבי הגדה המערבית ושל מדינות ערב”[xxx].אולם הוא ביקש להבטיח שהאינטרסים של ירדן יישמרו בכל הסכם שלום עתידי, והוסיף כי ירדן נשארה מחויבת ל”אחדות ערבית בעתיד”[xxxi].למעשה, גם אחרי ההתנתקות של ירדן ב-1988, המשיכה הממלכה לנפק דרכונים ירדניים חדשים ולחדש דרכונים ישנים לתושבי הגדה המערבית, אבל ללא זכויות האזרח הקודמות. אל-באח’ית ציין בראיון כי ירדן רואה עצמה צד במו’מ הסדרי הקבע בעניין הפליטים וירושלים.

התנתקותה של ירדן מהגדה המערבית ב-1988 היתה בעיקרה מהלך הגנתי, בתגובה לאינתיפאדה של 1987 בשטחים: חוסיין חשש שזו עלולה להתפשט גם לירדן. אולם לדברי דיפלומט אמריקני בעל קשרים הדוקים עם חוסיין, המלך היה גם בטוח שההנהגה המקומית של אש”ף תהיה גמישה יותר בעניין גבולות הקבע עם ישראל, מהלך שיחסוך לירדן את ההשפלה בעולם הערבי בגלל ויתורים לישראל בהסכם על הסדר הקבע[xxxii].

חזרתו של ערפאת לעזה ביולי 1994 וההשתלטות של אש”ף-תוניס על הגדה המערבית הרחיקו את ירדן מתפקיד כלשהו כמשכינת שלום, על אף הסכם השלום בין ירדןלישראל שנחתם באוקטובר 1994. לאמתו של דבר, נמסר כי המלך חוסיין זעם על חתימת הסכמי אוסלו, מפני שחשש שמעמדה של ירדן יתערער עקב חזרתם של ערפאת ואנשי אש”ף מתוניס. לדברי דיפלומט ישראלי בכיר שהיה בעמאן אחרי חתימת הסכמי אוסלו, חוסיין ורבין נקלעו לתחרות צעקות בארמון המלך בעמאן, בדצמבר 1993. נמסר כי חוסיין גער ברבין, ואמר: “אתה רוצה שיהרגו אותי?”[xxxiii] חוסיין שיפר במשך הזמן את קשריו עם רבין, אך לא עם שר החוץ שלו, שמעון פרס, שנחשב אז כפרו-ערפאתי מדי.

בה בעת המשיך חוסיין להיאבק כדי לבסס את התפקיד המיוחד של בית המלוכה ההאשמי בירושלים, כאפוטרופוס של מנהל הוואקף המוסלמי לגבי המקומות הקדושים לאיסלאם במתחם הר הבית (לפי שושלת היוחסין ההאשמית שלו, המלך עבדאללה השני נחשב לדור ה-43 לצאצאיו הישירים של הנביא מוחמד). ישראל חיזקה את תפקידה של ירדן בירושלים בוועידת פסגה שנערכה בוושינגטון חודשים מעטים לפני שישראל וירדן חתמו על חוזה השלום ביניהן, ב-1994[xxxiv]. ראוי לציין שאת המשא-ומתן על הצהרת וושינגטון ניהל רבין לבדו, בלי מעורבותו של פרס.

אולם ב-1995 ארגן ערפאת “פוטש” של פקידי ואקף פרו-ירדנים מתונים על הר הבית, ומינה את שייח’  עיכרימה צברי למופתי של ירושלים, שעד מהרה האפיל על עדנאן חוסייני, הממונה הירדני על הוואקף. צברי נשא מדי שבוע דרשות ארסיות נגד ישראל וארצות-הברית, וביניהן דרשה על ארצות-הברית שהרבו לצטטה, לפני ההתקפות של 11 בספטמבר, ש”אללה יצבע את קירות הבית הלבן בשחור”. המיתוס הפופולרי ברחוב הפלשתינאי היה שתפילותיו של צברי נענו ב-11 בספטמבר[xxxv].

ערפאת ליבה גם את המתח בין מוסלמים ליהודים סביב המקומות הקדושים בירושלים, והפך אותם לעילה  לעימותים אלימים גדולים עם ישראל, וביניהם המהומות של מנהרת הכותל ב-1996 והאינתיפאדה הפלשתינאית משנת 2000. אינתיפאדה זו אורגנה על-ידי ערפאת כדי ללבות את הזעם הפלשתינאי, הערבי והמוסלמי על “חילול המקומות הקדושים לאיסלאם” על-ידי ישראל, ועוררה מהומות בקרב הפלשתינאים בגדה המערבית וברצועת עזה. ערפאת התכוון שמהומות אלה יגלשו גם לעמאן ולבירות ערביות אחרות[xxxvi].

אבל מאז 2003 החזירה ירדן לעצמה את מעמדה המיוחד בירושלים, אחרי גירושם של פעילי ערפאת מירושלים המזרחית. מאז 2003 ערכו פקידים ירדנים מספר ביקורים חשאיים בירושלים, כחלק מהתפקיד הנכבד שמילאה ירדן בשיפוץ מסגד אל-אקצא בהשקעה של מיליוני דולרים. פקידי הוואקף הירדנים שיקמו גם חלק ניכר מהסטטוס קוו שהיה קיים בהר הבית לפני ספטמבר 2000, כולל הפסקת הוצאתן של ההריסות הכוללות עתיקות יהודיות מתחת למתחם הר הבית ונטרול חלק ניכר מההסתה הארסית על-ידי אנשי דת מוסלמים בתפילות יום השישי, שהיתה בעיה נפוצה למדי בין 1995 ל-2002[xxxvii] .

כינונו המחודש של מעמדה המיוחד של ירדן בירושלים היה אחראי במידה רבה לירידה החדה בתקריות האלימות בירושלים המזרחית ובמתחם הר הבית מאז 2003, ולחזרתם של עשרות אלפי מבקרים ישראלים לאתר[xxxviii]. ישראל והרשות הפלשתינאית בראשותו של עבאס קידמו בברכה את הפעלתו המחודשת של תפקידה המסורתי של ירדן בירושלים. חזרתה של ההשפעה הממתנת של ירדן על מנהל הוואקף המוסלמי בירושלים היא דוגמה לתועלת שיכולה להביא זיקה ירדנית-פלשתינאית חזקה יותר לטיפול בסכסוך הישראלי-פלשתינאי.

הסיכויים לחידוש הקשרים בין ירדן לפלשתינאים אחרי ההתנתקות של ישראל מעזה

מקור דיפלומטי ירדני מסר לכותבי המאמר כי נסיגה חד צדדית מן הגדה במתכונת הנסיגה מעזה תסכן את ירדן, מכיוון שהוואקום הכלכלי המדיני והביטחוני שיווצר בגדה, בעיקר אחרי השלמת גדר ההפרדה לכיוון ישראל, ישאב לתוכו גורמים שליליים שיאיימו גם על יציבותה של ירדן[xxxix].

ערב ההתנתקות של ישראל מרצועת עזה ניצב הציבור הפלשתינאי בפני הידרדרות נוספת בהעדר חוק וסדר, שחיתות הפושה מכל עבר ותוהו ובוהו של כנופיות וארגוני טרור המתחרים זה בזה. שיעור האבטלה הממוצע בגדה המערבית מתקרב ל-25 אחוזים, וברצועת עזה הגיע ליותר מ-50 אחוזים – מצב עניינים שהפלשתינאים אינם סבורים שישתנה בעתיד הקרוב. אבל הפלשתינאים שמו לב גם לשיפור המצב הפוליטי והכלכלי בירדן, כתוצאה מתכנית הרפורמות הכלכליות והפוליטיות של עבדאללה – “ירדן תחילה”.

כישלונה של האינתיפדה והעובדה שלא הגשימה את השאיפות הלאומיות של הפלשתינאים, עוררה ויכוח בקרב ראשי הרשות הפלשתינאית: כיצד לוודא עתיד פלשתינאי מבטיח יותר. כמה מראשי הממשל ומהאינטלקטואלים הפלשתינאים הביעו ספק אם משא-ומתן דו-צדדי עם ישראל יוכל להסתיים אי-פעם במדינה פלשתינאית ברת קיימא מבחינה פוליטית וכלכלית. ספקות גוברים אלה הגבירו את הצורך הדחוף במציאת פרדיגמה חדשה לשלום, יציבה ומעשית יותר. ירדן, מצִדה, אינה מעוניינת לספח מחדש את הגדה המערבית, ובעמאן ישנם ראשי ממשל ואנשי עסקים בעלי השפעה הפועלים אפילו נגד קונפדרציה ירדנית-פלשתינאית.

אבל במקביל, התחוללה גם תמורה משמעותית בקרב כמה אנשים, הן בגדה המזרחית והן בגדה המערבית, המצדדים בתפקיד מרכזי יותר של ירדן בגדה המערבית. פרופ’ סוסר מציין כי אם אחרי ההתנתקות הגדה המערבית לא תיקלט “בחוג ההשפעה” הישראלי, הסיכוי לקונפדרציה ירדנית-פלשתינאית הוא תרחיש מציאותי. “לשני העמים יש חפיפה בין זהויות גדולה הרבה יותר, נוסף על קשרים היסטוריים, תרבותיים ודתיים”[xl].

במובנים מעשיים, השיקול המחודש של ירדן אם לקבל עליה תפקיד מרכזי יותר בגדה המערבית נובע מחשש מפני התמוטטותה של הרשות הפלשתינאית, למעשה. בין שחששה מוצדק או לא, ירדן חרדה מן האפשרות שאלפי פלשתינאים יעברו מהגדה המערבית לממלכה ההאשמית ויבקשו שם מקלט. אם הקריאה לירדן למלא תפקיד בגדה תבוא מהפלשתינאים עצמם, ייתכן שהמלך עבדאללה עשוי לנקוט קו פעולה חדש כזה, אם זה יוכל למנוע תרחישים הנתפסים בעמאן כמאיימים יותר על היציבות הפנימית בממלכה.

לפיכך, הרעיון של חידוש הקשרים בין הפלשתינאים לירדן וכינון קונפדרציה עוד לפני שהפלשתינאים ישיגו עצמאות, לא הוסר מן השולחן לחלוטין, משני עברי נהר הירדן. גם מעצבי המדיניות האמריקנים צריכים לשקול את האפשרות הזאת מחדש, מפני שמבחינתם, מדינה פלשתינאית בעלת רצף טריטוריאלי וברת קיימא  היא יעד פוליטי מוצהר; יעד שיהיה אפשרי לא רק אם בעלי-בריתה הירדנים של אמריקה יסייעו בצורה פעילה יותר להקמת התשתית הביטחונית והכלכלית, שחסרה כל-כך במאמצי הפיתוח של הרשות הפלשתינאית עצמה.

ירדן תוכל לשתף פעולה בכינון שיתוף-פעולה ביטחוני ופוליטי הדוק יותר, בצורה זו או אחרת, כחלק ממאמצי בניית האומה של אזרחיה לשעבר בגדה המערבית, ושעכשיו יהיו שכניה מהגדה המערבית. המעוניינים במדינה פלשתינאית ברת קיימא וביחסים טובים בין ישראל לישות פלשתינאית עצמאית, מסכימים שכובד המשקל של האחריות הפיננסית והפוליטית לייזום תהליך כזה, להכוונתו ולתמיכה בו צריך לבוא מוושינגטון.

תהליך אוסלו נכשל בהקמת יסודות למדינה פלשתינאית דמוקרטית ובעל כושר חיות. אולם ההתנתקות של ישראל מרצועת עזה יוצרת כמה תרחישים חלופיים בעתיד הקרוב.

נוכח העובדה שישראל ממשיכה לשלוט בחלקים חיוניים לה מבחינה אסטרטגית בגדה המערבית, האם ישאפו הפלשתינאים היושבים בחלקים הנותרים של שטח שנוי במחלוקת זה לחיות תחת שלטונה של עזה פלשתינאית? ואם החמאס יהפוך בעתיד לכוח הפוליטי המוביל ברצועת עזה, האם לא יהיה לפלשתינאים בגדה המערבית, וגם לירדן, אינטרס למנוע את השתלטות החמאס גם על הגדה המערבית? האם ירדן לא תוכל לספק את המשקל הנגדי הדרוש לפוליטיקאים הפלשתינאים מעידן ערפאת, מפני שהם נגועים בשחיתות, ואינם מסוגלים להוות מנהיגות פוליטית חלופית לתנועות האיסלאמיסטיות?

דומה שקונפדרציה פלשתינאית-ירדנית, כזאת או אחרת, היא החלופה הפוליטית הטבעית ביותר מנקודות ראות היסטוריות, תרבותיות ואתניות. פקידי ממשל פלשתינאים בכירים ציינו לאחרונה שהמועצה הלאומית הפלשתינאית אישרה כמה החלטות בהתאם לקווי הקונפדרציה הפלשתינאית-ירדנית, כגישה כוללת לפתרון הסכסוך הפלשתינאי-ישראלי. האפשרות של חידוש הקשרים בין הפלשתינאים לירדן עשויה אפוא להשלים את התהליך ההיסטורי של סיום הנוכחות הצבאית של ישראל במרכזי אוכלוסייה פלשתינאית גדולים בגדה המערבית, אחרי השלמת תכנית ההתנתקות של ישראל מעזה.

השלכת הפיגועים בעמאן על מדיניותה של ירדן

הפיגועים בעמאן ב-9 בנובמבר 2005, עוררו וויכוח פנימי לגבי סיבות התקפת הטרור ואיך להתגונן מפני מיתקפות דומות. דוברים רבים הסבירו כי ירדן נמצאת בתווך בין שתי סערות-האחת בשטחים והשנייה בעיראק, ומוטב לה להוריד פרופיל, לא להתערב אצל שתי שכנותיה, לבל יבולע לה, מכיוון שיציבותה היא נכס אזורי. דוגמה לכך ניתן למצוא בדברי דר’ עלי אל-הודייב, יו”ר וועדת יחסי החוץ של הפרלמנט. הוא אמר לטלוויזיה הירדנית ביום שאחר הפיגוע: “אנו במצב של הלם, אבל ביום שאחרי עלינו לבחון מחדש את כל מדיניותנו, והאם התערבותנו אצל שכננו טובה לנו. היציבות הירדנית היא נכס אזורי, ועלינו להעדיף אותה”. מינויו של בח’ית, תחילה לראש הסגל בארמון, ואחר כך לראש ממשלה המחישה את נחישותו של המלך שלא להיכנע לטרור.

סיכום

ירדן מאותתת בחוזקה על רצונה להשפיע על התקדמות הבעיה הפלשתינאית. ראש ממשלת ירדן הקודם אמר כי ארצו מוכנה לסייע לפלשתינאים במימוש חלקם במפת הדרכים, וראש הממשלה החדש, אמר כאשר היה שגריר בישראל, כי ירדן רואה עצמה חלק ממו”מ הסדרי הקבע בנושאי הפליטים וירושלים.

ירדן והרשות הפלשתינאים הסכימו לשגר לצורך זה את “חטיבת באדר”, שהיא כוח צבאי מקצועי לסייע בהסדרת ענייני הביטחון בגדה, אבל ישראל דחתה את הרעיון הזה, והיא מעדיפה את שילוב גורמי התאנזים המיליציוניים, שהם גורמי טרור,  בכוח הסדיר ששל הרשות הפלשתינאית. ישראל לא נתנה הסברים מניחים את הדעת לעמדתה.

עזרתה של ירדן בהסדרת הביטחון בגדה המערבית חשובה לא רק מבחינת יכולתה המקצועית לעמוד במשימה שהרשות הפלשתינאית מתקשה לעמוד בה, אלא גם מבחינת הצורך להיערך לקראת שיתוף פעולה אזורי לנוכח הסכנות המאיימות עם המדינות הפרו מערביות, כולל ישראל והרשות הפלשתינאית,  מן הטרור של אל-קאעידה. שיתוף פעולה אזורי שיתבסס על ישראל, הרשות הפלשתינאית וירדן יכול להיות בעל תוצאות לא רק מבחינת הרגעת הביטחון בגדה, אלא גם מעבר לה.

הערות
  • 1. 18.10.05
  • 2. נתן גוטמן ויואב שטרן, “המלך עבדאללה: סוריה והחיזבאללה מעודדות התקפות טרור בישראל”, הארץ, 22 במרס 2005.
  • 3. Dr. Ahmad Tell, “The Jordanian Option,” Jerusalem Forum (Jordan), http://www.jerusalemites.org/ facts_documents/peace/6.htm.
  • 4. Professor Asher Susser, “Confederation Options in the Palestine-Israel Conflict,” PASSIA Symposium, Jerusalem, July 18, 2004, pp. 3-4.
  • 5. ראו: David Makovsky, Making Peace with the PLO: The Rabin Government’s Road to the Oslo Accord (Boulder, Colo.: Westview Press, 1995); http://www.washingtoninstitute.org/templateC04.php?CID=146 .
  • 6. חנא סניורה, שיחה פרטית בוושינגטון הבירה, 27 ביוני 2005.
  • 7. “Jordan’s King to Puts Forward New Peace Strategy,” Jerusalem Post, March 18, 2005
  • 8. Dan Diker, “Should Israel Now Send a New Message to the Arab World?” Jerusalem Viewpoints no. 497, May 1, 2003. ראו גם: Eytan Bentsur, “The Way to Peace Emerged at Madrid: A Decade Since the 1991 Madrid Conference,” Jerusalem Viewpoints no. 472, February 15, 2002.
  • 9. ריאיון עם ד”ר מערוף אל-באח’ית, שגריר ירדן בישראל, Kyodo News (Japanese) March 12, 2005.
  • 10. ריאיון ב-Kyodo News, מרס 2005.
  • 11. Khaled Abu Toameh and Herb Keinon, “Palestinians Oppose Jordanian Plan,” Jerusalem Post, March 18, 2005.
  • 12. גוטמן ושטרן, “המלך עבדאללה”.
  • 13. שם. לשון ההערות של מולכי והצעתו של עבדאללה משקפות גם – חלקית לפחות – את רוח המחויבות הנשיאותית שבאה לידי ביטוי במכתבו של הנשיא בוש לאריאל שרון, ראש-ממשלת ישראל, מ-14 באפריל 2004, שלפיה לא תתבקש ישראל לחזור לקווי שביתת-הנשק מ-1949 בגלל “המציאות החדשה שנוצרה בשטח”.
  • 14. Robert Satloff, “Analyzing King Abdullah’s Change in the Line of Succession,” Policywatch no. 921, Washington Institute for Near East Policy, November 29, 2004.
  • 15. פנחס ענברי, בחרבות שבורות (תל-אביב: משרד הביטחון- ההוצאה לאור, 1994) עמ’ 148-151 בתרגום האנגלי.
  • 16. אל-קודס, 14.9.05
  • 17. “King Abdullah to Involve Public in Decision-Making,” Jerusalem Post, January 26, 2005.
  • 18. לדברי ניברס קזאמי, מומחה למזרח התיכון, מלומד נלווה במכון הדסון ואנליסט לענייני המזרח התיכון ב-New York Sun, בשיחה עם המחבר ביולי 2005.
  • 19. שיחה עם גורמים ירדניים שביקרו בישראל במהלך נובמבר)
  • 20. ריאיון ב-Kyodo News, מרס 2005.
  • 21. לפי הערכה של דיפלומט ירדני בכיר שנפגש עם הכותבים בסוף 2004.
  • 22. יורש העצר לשעבר, הנסיך חסן, קרא לממלכה הירדנית להיות אחראית לכל הפלשתינאים, ואחר כך להקים קונפדרציה נוסח “בנלוקס” עם פלשתין וישראל: ריאיון ללה סטמפה (איטליה), כפי שצוטט במאמר “חסן מירדן: שרון פרגמטי, אבל אינו יכול למצוא שותף”, הארץ, 29 בדצמבר 2003.
  • 23. Dan Diker and Khaled Abu Toameh, “What Happened to Reform of the Palestinian Authority?” Jerusalem Issue Brief 3:20, March 3, 2004 .
  • 24. בריאיון עם סוכנות Kyodo היפנית, במרס 2005.
  • 25. אישורו של שרון לשיתוף-פעולה ביטחוני ירדני בצפון הגדה המערבית דווח בסיכום השבועי של החדשות שמפרסם משרד החוץ, לשבוע של 31 במאי-4 ביוני. החששות הביטחוניים שמאחורי דחיית “חטיבת באדר” נמסרו לכותבי שורות אלה על-ידי פקיד בכיר במשרד הביטחון של ישראל ב-4 ביולי 2005, שהיה מעורב ישירות בדיונים עם ירדן ומצרים. גם פקיד בכיר של הרשות הפלשתינאית ציין בשיחה פרטית כי כמה שרים פלשתינאים בממשלת מחמוד עבאס, שכיהנו גם בממשלתו של ערפאת, וביניהם אחמד קוריע, ראש-הממשלה, התנגדו להחזרת “חטיבת באדר”, מכיוון שראו במעורבות ירדן איום על השליטה הכלכלית הנרחבת ועל האינטרסים העסקיים המונופוליסטיים של כמה מראשי הרשות הפלשתינאית, כגון אחמד קוריע, מוחמד דחלאן וג’יבריל רג’וב.
  • 26. ראיון אל-באח’ית, הופעת איילנד במכון תאריך…………………..)
  • 27. ראו: פרופ’ גיא בכור, לקסיקון אש”ף (תל-אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1995), עמ’ 164 בתרגום האנגלי. האישור שנתנה המועצה הלאומית הפלשתינאית בעבר לקונפדרציה ירדנית-פלשתינאית אושר בשיחה עם שר בכיר ברשות הפלשתינאית, ביולי 2005.
  • 28. פגישה עם מנהל בכיר במוסד מדיני פלשתינאי שחזר על תמיכתו ברעיון של קונפדרציה פלשתינאית. הוא גם ציין שהחישובים הדמוגרפים והכלכליים בירדן הניעו כמה אנשים בחוגים הרשמיים לדון ברעיון ברצינות.
  • 29. Asher Susser, “In Through the Out Door: Jordan’s Disengagement in the Middle East Peace Process,” Washington Institute for Near East Policy, Policy Paper no. 19, 1990.
  • 30. King Hussein, “Address to the Nation” (Arabic), July 31, 1988; http://www.kinghussein.gov.jo/speeches_ letters.html.
  • 31. שם.
  • 32. דיון עם מקור בכיר, בעל קשרים עם הממלכה ההאשמית, וידיד קרוב של חוסיין המלך המנוח, 7 ביולי 2005.
  • 33. לדברי דיפלומט ישראלי בכיר שהיה מעורב במשא-ומתן בין ירדן לישראל שקדם לאוסלו.
  • 34. לדברי נאצר א-דין נשאשיבי, יועץ למלך עבדאללה הראשון, למלך חוסיין ולמלך הנוכחי, הירדנים חשו בדחיפות להגיע להסכם שלום מלא עם ישראל ב-1994, מפני שחששו שהסכם שלום מלא בין ערפאת לישראל יחליש את תפקידה של ירדן בעתיד.
  • 35. Dan Diker, “The Expulsion of the Palestinian Authority from Jerusalem and the Temple Mount,” Jerusalem Issue Brief 3:31, August 5, 2004. ערפאת גם מינה את חסן טהבוב לשר ברשות הפלשתינאית הממונה על ענייני הוואקף. גם טהבוב לא הדיח את חוסייני פיזית, אבל דחק אותו הצדה בתכליתיות. מכל מקום, גם הירדנים וגם פקידי ואקף מקומיים ראו בכך איום מידי, מפני שגם טהבוב הפלשתינאי וגם חוסייני, שנהנה מגיבוי ירדני, באו ממשפחות ירושלמיות ידועות.
  • 36. לניתוח תפקידה המחודש של ירדן בירושלים, ראו: Diker, “Expulsion of the Palestinian Authority.”.
  • 37. שם.
  • 38. שם
  • 39. שיחה עם מקור דיפלומטי ירדני , נובמבמר 2005
  • 40. Susser, “Confederation Options,” p. 6.